להיות הורים לחיילים זה דבר לא פשוט. הדאגה, הפחד והגעגועים הקשים, אך לצידם תחושת גאווה גדולה, מהווים את חווית הצבא של הורים רבים. עוד יותר קשה להיות הורים לחיילים - כאשר הם נמצאים בישראל ואתם נמצאים במדינה אחרת. לרגל "יום הסידורים לחיילים בודדים" שייערך היום, ארבעה אבות ואימהות של חיילות וחיילים בודדים, כתבו לנו במכתבים אישיים איך זה להיות שם - כשהילדים כאן.
כולם היו בניי | סטייסי סטפלבים
גאווה. פחד. אהבה. דאגה. כולנו חווים את הרגשות האלה כהורים לילדים. אך בקרב הורים לבנים המשרתים בצה"ל, הרגשות האלה חזקים במיוחד. עבורי ועבור בעלי, הרגשות הללו היו בולטים אף יותר, כי כל בנינו הם לא רק חיילים, אלא חיילים בודדים בצה"ל ובישראל. בניגוד להורים לחיילים ישראליים, אני לא זוכה לראות את בניי כשהם יוצאים לחופשות בשבתות. אני לא יכולה לטפל בהם כשהם חולים או לחגוג איתם הישגים. כהורים לחיילים בודדים עלינו לחסוך את כל כספנו כדי לקנות כרטיסי טיסה ולהגיע לבקרם. אנו מתכננים את נסיעותינו על-פי מועדי הטקסים הצבאיים, ומתפללים שהתאריך לא ישתנה, לאחר שכבר רכשנו את הכרטיסים. וכשאנחנו מגיעים לישראל, אנו מקווים שבנינו יקבלו את החופשה שהם זכאים לה כשהוריהם מבקרים. אני תמיד עם הטלפון שלי עלי כדי לא לפספס אף שיחה, הודעת ווטסאפ, הודעה קולית או תמונה. אני אפילו עוברת על תמונות של אירועים של חיילים בודדים ברשתות החברתיות בתקווה שאולי אוכל לקבל מבט חטוף של ילדיי. אלה הם חיי בזמן האחרון.
הייתה זו אבולוציה איטית. החיים החדשים שלנו החלו כשאדם החליט לעלות ארצה ולהתגייס. בחודשים הראשונים, לא לגמרי הבנו במה זה כרוך. לא היה לנו מושג שיש כל כך הרבה מה ללמוד על ישראל ועל צה"ל. היינו, ועודנו, ציוניים אדוקים ולימדנו את הבנים שלנו לאהוב את ישראל. אבל להתנדב לשירות בצה"ל? זה לא היה משהו שאפילו חלמנו שיקרה במשפחה שלנו.
החייל הראשון שלנו, אדם, היה בישראל ולמד באוניברסיטת בר אילן כשהתקשר אלינו וסיפר כי בכוונתו להתגייס. שאר הסטודנטים האמריקניים שלמדו איתו, נראו לו לא רציניים דיו והוא רצה לעשות יותר. ה-"יותר" הזה, מסתבר, היה להתנדב לצבא למשך שנה וחצי, או לפחות כך חשבנו, בלי לדעת מה עומד לבוא, או שזאת תהיה רק ההתחלה. אדם הלך לגיבוש ולמבדקים לסיירת. כשהתקבל, הוא החליט לעשות עלייה ולשרת במשך שלוש שנים. לפתע מצאנו את עצמנו בעולם שלא הכרנו בכלל. עולם שבו לא דיברנו את השפה, ואני מתכוונת לעגה הצה"לית, שהיא שפה בפני עצמה. קשה לי להאמין, שלפני פחות מארבע שנים, לא ידעתי מה ההבדל בין שטח לבין שעת ת"ש, מפקד ומיוחדת, ועכשיו זה בא לי בטבעיות.
עם הזמן, התחלנו ללמוד את המציאות ולהשלים איתה: בנינו הם חיילים שמשרתים בצה"ל. בטירונות הייתה להם רק שעה אחת לדבר בטלפון בסוף היום, ולפעמים הם לא יכלו לשוחח עמנו במשך ימים. הטכנולוגיה נהדרת, אך היא גם חרב פיפיות. היכולת לתקשר בהודעות ולדבר בסקייפ היא מדהימה, עד לרגע שבו הם לא עונים ואנחנו מתחילים לדאוג. ברגע שאדם סיים את הטירונות ועלה ל"קו", הייתה לנו גרסה משלנו למדיניות של "אל תשאל, אל תספר", מכיוון שאין מקום אחד שחייל בצה"ל יכול לשרת בו שיעבור אישור של אמא.
כן, כך הכל התחיל. היום, שניים מתוך חמשת בנינו כבר עשו עלייה ומשרתים בסיירות בצה"ל. שנה לאחר גיוסו של אדם, התגייס אחד מאחיו הגדולים, איתן. תאריך הגיוס של איתן נקבע ביום הולדתה של אמי ז"ל. ראיתי בכך סימן מיוחד לכך שהיא משגיחה עלינו והאמונה בכך מחזקת אותי, במיוחד לאור העובדה שבשנה הבאה, אחד מהאחים הקטנים של אדם ואיתן, ירד, יתגייס גם הוא. כל אחד מבנינו נסע לישראל בדרכו שלו, ואני גאה לומר שהם נתנו השראה זה לזה.
במשך כארבע שנים חווינו עליות לצד מורדות. הגאווה שהרגישו בנינו כשסיימו את תרגיל הניווט במקום הראשון או האושר שהציף אותנו כשהגענו לטקס הענקת הכומתה שלהם, נמהלו בחוסר היכולת שלנו לטפל בהם כשהם חולים או כשהם צריכים משהו. נקודת השפל עבורנו הייתה בקיץ של מבצע צוק איתן. למרבה המזל, לא נאלצנו לעבור את זה לבד. היו ארגונים נפלאים שנתנו לבנים שלי הכל, החל מעצות וציוד צבאי ועד לכרטיסי מתנות, ואפילו טיסה הביתה. גם קבוצות התמיכה המקוונות להורים לחיילים בודדים, שאנחנו חברים בהן, עזרו לנו מאוד. זכינו לכך שהבנים שלנו "אומצו" על ידי משפחות נהדרות. הן הפכו את הבנים שלנו, ואותנו, לחלק מהמשפחה שלהם, והעניקו לילדינו תמיכה פיזית ונפשית. היו גם זרים, אנשים ששילמו באופן אנונימי על הארוחה של הבן שלי במסעדה או על הקניות ביום שישי, אנשים שפגשו את בניי באוטובוס או ברכבת והזמינו אותם לארוחת שבת, אפילו שהדבר היחיד שהם ידעו לגביהם, הייתה העובדה שהם חיילים בודדים.
החייל הראשון שלנו ותיק עכשיו ולכן גם אנחנו.
פעם נוספת אנחנו מוצאים את עצמנו במצב קדם-עלייה, מכיוון שאוון, הילד הכי צעיר שלנו, בדיוק מתכונן אף הוא לעשות עלייה בקיץ הקרוב. כמובן שבתור האח הצעיר מבין חמישה, הוא מרגיש צורך להוכיח משהו והוא לא רוצה סתם להתגייס לסיירת. הוא רוצה להתגייס ליחידה מובחרת – גאווה, פחד, אהבה, דאגה – שוב ושוב ושוב ושוב.
יש לי חברה, עוד אמא נפלאה לחייל בודד, שגם לה יש שלושה בנים בישראל. היא הכינה לנו חולצות עם הכיתוב "ילדתי גדוד שלם של לוחמי צה"ל – מה כוח העל שלך?". אני בהחלט מרגישה כמו גיבורת על, או שלא בעצם, בסרט הזה הבנים שלי הם גיבורי העל האמתיים.
ארבעת בניה של סטייסי סטפלבים, אדם, איתן, ירד, ובקרוב אוון, משרתים/שירתו כחלק מהתוכנית לחיילים בודדים של ארגון נפש בנפש וארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF) ושניים מהם חברים בגרעין צבר של תנועת הצופים.
יוסטון, יש בנו גאווה | ג'אנוארי ליאנג'ל
הסיפור שלי שונה ויוצא דופן מסיפוריהם של הורים לחיילים בודדים אחרים. לבני, יוסטון מאק, לא מזמן מלאו 27 שנים. לפני שהתגייס לצה"ל, הוא גר לבד כבר שנים. הייתה לו דירה משלו וכלב, והוא עבד במשרה מלאה ושילם את חשבונותיו. הוא אדם בוגר. יוסטון טייל בכל רחבי העולם וחי במקומות רבים. ועדיין, כל שניה של כל דקה, כל דקה של כל שעה וכל שעה בכל יום, אני מתגעגעת אליו, אני דואגת שחם לו, שהוא אוכל, שהוא בטוח ומאושר. מה שהרגשתי כשהתגייס לצבא, לא שונה בהרבה מהיום הראשון שלו בבית הספר. גם שם לא ידעתי למה לצפות.
כשאני מספרת לאנשים בארה"ב שבני משרת בצה"ל, הם מביטים בי בתימהון כאילו הייתי משוגעת. לחלקם אין כלל מושג מה צה"ל מסמל. כשאני אומרת שמדובר בצבא הישראלי, התשובה של 99% מהם היא "למה הוא לא בצבא ארה"ב?". או אז, אני מתמלאת כעס וחמה על הטיפשות שלהם. כיום, אני משתמשת בתסכול הזה כדי להכיר לאנשים הללו את הצבא הישראלי, את מדינת ישראל ובעיקר את הבן שלי ואת הבחירה המדהימה שלו לעשות עלייה ולהתגייס. אני נתקלת בתופעה הזו לפחות פעם בשבוע. חלק מהאנשים מאוד לוחמניים בנושא ההצטרפות לצבא האמריקני. הם ממש מתעצבנים לשמוע שבני בחר בישראל על פני ארצות הברית. חלק מהם מבינים לגמרי ותומכים בכל דרך אפשרית, אך לצערי הרב, הם המיעוט. בכל מקרה, זה מאפשר לי לדבר על ישראל ועל האירועים הנפלאים שאני חווה, כמו זה שחוויתי כשהגעתי לביקור בארץ, לכבוד טקס מסע הכומתה של יוסטון.
אני חושבת על יוסטון כל הזמן. כששיר מסוים מתנגן או כשתכנית טלוויזיה מסוימת משודרת, אני נזכרת בצחוק שלו או באחת המחוות החמודות שלו. פעם זה העציב אותי. לא בגלל שחשבתי על התמודדותו עם השירות הצבאי או על הסכנה שהוא שרוי בה. הדברים האלה נמצאים שם כל הזמן. אלא בגלל חוסר האונים והיעדר היכולת להרים פשוט את הטלפון ולהתקשר אליו מתי שאני רק רוצה. זה הדבר שמטריד אותי יותר מכל. אני נאלצת להסתפק בטלפונים ממנו בשעות מוזרות ולהתמודד עם 'פייס-טיים', בעודי נראית כאילו נפלתי זה עתה מהמיטה. וזה לפעמים באמת המצב. פעם יוסטון העלה אותי ב'פייס-טיים' מול כל בני המשפחה המאמצת שלו, בעודי לבושה בפיג'מה, בשיער סתור וללא איפור. מיותר לציין שלא הייתי מרוצה.
אני גאה מאוד בבני מכל מיני סיבות. כשהוא התגייס לצבא, הוא יכול היה לבחור בשירות שאורכו 18 חודשים, אך הוא בחר ביותר. הוא בחר במסלול הרגיל של כמעט 3 שנות שירות. הוא לא דיבר עברית כשעלה ארצה, והיום הוא מדבר באופן שוטף. הוא חזק ובכושר ולא מזמן סיים שנה בצבא. אני גאה עד מאוד בבחור כארז שהוא הפך להיות.
אולי הפרס הגדול ביותר שזכיתי בו כתוצאה מהשירות של בני בצה"ל, הוא ההערכה החדשה שיש לו אליי. אל תבינו אותי לא נכון. יוסטון ואני קרובים כמו כל אם ובנה, אבל הגיוס שלו לצה"ל חידדה אצלו את ההבנה באשר לחשיבות העצומה של בני המשפחה בחייו. משחר ילדותו, הוא היה בן אוהב ואין לי תלונות. אך השירות הצבאי מעבר לים, קירב אותו אלינו וגרם לו להפגין בכל הזדמנות עד כמה הוא אסיר תודה למשפחתו. לא מזמן, הוא חזר הביתה לביקור, חיוני ונמרץ יותר מתמיד. נוכחתי אז לדעת כי כמו כל חייל בצה"ל, הוא מסוגל להתעורר בזמן, לארוז תיק ולצאת מהדלת תוך 5 דקות, וזה בונוס.
לא משנה מהו גיל הילד, אמו תמיד תדאג לו, תתגעגע אליו ובעיקר, תאהב אותו יותר מכל.
בנה של ג'אנוארי ליאנג'ל, יוסטון, משרת כלוחם בגדוד 101 של הצנחנים כחלק מהתוכנית לחיילים בודדים של ארגון נפש בנפש וארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF).
נקודת המבט של הורים לחיילת בודדה | הווארד בלאס
כשבתנו החליטה לעלות ארצה, זה היה שונה לחלוטין מהתהליך המוכר שעברנו איתה כשניגשה למבחני הפסיכומטרי או הגישה בקשה להירשם לקולג'. הכל היה חדש לגמרי.
למרות שכל התהליך היה זר לנו, יכולנו להציע לה תמיכה ועידוד. אך כשהגיעה לישראל והתיישבה בקיבוץ והגיע הזמן להתחיל את תהליך גיוסה לצה"ל, לנו כהורים לא היה באמת מה להציע לה. נתנו לה להוביל והיינו שם בעיקר כדי להעניק לה אוזן קשבת ולשקול ביחד איתה את המידע והפרטים שהוצפה בהם.
כל המושגים הצבאיים היו חדשים עבורנו. מה זה פרופיל? יום מא"ה (מיון, איתור, התאמה)? מה ההבדל בין קרבי לג'ובניק? איך מגישים בקשה ומדרגים את השיבוץ המועדף? לאט לאט, התחלנו להבין את השפה. יתרה מזאת, וזה היה מכוון להורים הישראליים הרבים בחדר, אל תשתפו את ילדיכם בחוויות שלכם מהצבא של לפני 30 שנה, מתוך ההנחה שהצבא של היום דומה לצבא שבו אתם שירתם. פשוט הציעו תמיכה והקשיבו להם באמפתיה, כי אנחנו לא באמת מבינים מה עובר עליהם.
זה התחיל עם דירוג הפרופיל. לא היה לנו מושג שהבת שלנו תסתכם למספר קסם, בהסתמך על בדיקות פיזיות ומבדקים ומיונים רפואיים, פסיכולוגיים וקוגניטיביים. על בסיס מספר זה, היא יכלה לגשת רק ליחידות מסוימות. במובן מסוים, דירוג הפרופיל מקל על החיים – אתה יודע מה אפשרי עבורך ומה לא. אילו רק קולג'ים אמריקניים היו אומרים לך שאתה לא יכולאפילו להגיש בקשה, כי הציונים או תוצאות הפסיכומטרי שלך נמוכים מדי...
החלטה חשובה נוספת שעליה היה לקבל הייתה האם להתגייס ליחידה קרבית או לא. למרבה המזל, הצבא מציע עשרות תפקידים חשובים. לא כולם רוצים או צריכים להיות קרביים. אבל הנשים הצעירות שכן בוחרות במסלול הקרבי, צריכות לחתום על שירות ארוך יותר, כמו עמיתיהן הגברים, ולנשים אין את אותן הזדמנויות בקרבי כמו שיש לגברים. ברגע שהבת שלנו החליטה להצטרף למסלול הזה, היה עליה להבין קודם מה ההבדל בין תותחנים לחילוץ והצלה ולכל השאר בטרם תחליט.
כאן נכנס יום המא"ה. למיטב הבנתנו, זה היום שבו חיילים העומדים בפני גיוס מגיעים לאירוע הדומה ליריד גדול של קולג'. היחידות והחילות השונים של הצבא מציגים את מרכולתם, משתפים מידע בנוגע לפעילותם, עונים על שאלות, מחלקים סטיקרים וברושורים וכל זאת, על מנת "לפתות" את הצעירים להתגייס דווקא לשורותיהם.
לאחר קבלת כל המידע הנדרש, הגיע השלב הקשה של דירוג האפשרויות. עד היום, אני לא לגמרי בטוח שבתנו קיבלה את כל המידע שהייתה זקוקה לו כדי לקבל החלטה מושכלת. אבל היה לה מספיק מידע כדי לקבל מושג כללי בנוגע לשלוש השנים הבאות.
לאחר שקיבלה החלטה, מיד נשלחה לשלוש שנות שירות מרגשות ומעייפות ביחידה קרבית המשלבת לוחמים ולוחמות. ניסינו לקלוט את החוויות שבהן שיתפה אותנו, ללא הצלחה יתירה, יש לומר. הקפדנו להיות זמינים לשיחה של חמש דקות מדי ערב בשעה הקבועה בה היא מתקלחת, מצחצחת את נעליה ומתקשרת להוריה. תמיד שמענו בראשנו את קולה של הפסיכולוגית , שסיפרה לנו שלא נוכל לשפר את המצב אם נתקשר למפקדים שלה והנחתה אותנו רק לתמוך בה ולהקשיב לה ולהשלים עם המצב שנוכל לראותה אולי רק בחגים או בטקס הענקת הכומתה. וכך עשינו.
הלוואי שמישהו היה יכול לסייע לנו להיערך טוב יותר לטקס הצבאי הראשון שלנו. אף אחד לא אמר לנו שכדאי שנגיע שעות לפני הזמן בכדי לשמור מקומות או שכל המשפחה המורחבת יכולה להגיע או שיש באפשרותנו להביא איתנו אוכל. שמחנו פשוט להיות שם ולהיות חלק מהחוויה של בתנו.
לקראת סוף השירות, צה"ל הציע לבתנו להשתתף בקורס הכוונה מעשית לעתיד שעוסק בשאלה "מה הלאה?". במשך שלוש שנות השירות, המסלול היה די ברור. לא היה כל חוסר ודאות בנוגע לאיפה צריך להיות או מה צריך לעשות. כעת, כעולה חדשה שהשירות הצבאי מאחוריה, מגיע השלב הבא בחייה והוא הסתגלותה לחיים האזרחיים בישראל. לאור הנחישות והאומץ שהיא הפגינה עד כה, אין לנו ספק כי היא מסוגלת לעמוד בזה ולהגשים את חלומה.
בתו של הווארד בלאס, אביגיל, השתחררה לאחרונה משירות כלוחמת ומפקדת בגדוד 611 של חיל התותחנים כחלק מהתוכנית לחיילים בודדים של ארגון נפש בנפש וארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF) וחברה בגרעין קיבוץ בית רימון של גרעין צבר.
המסע שלהם הוא המסע שלנו | ד"ר לזלי וינדמן
הרגשות והתחושות, כמו ברכבת הרים: הלם – הפוגה, פחד – הפוגה, גאווה – הפוגה, יראת כבוד – הפוגה. ברגע אחד, כל אלה מתערבבים האחד בשני.
בתי היחידה החליטה לעלות ארצה ולהתגייס לצה"ל. היא חיילת בודדה במלוא מובן הביטוי, שהרי אין לנו משפחה בישראל. אני מאמינה אמנם בכל לבי שעם ישראל הוא משפחה אחת גדולה וכולנו חברים וערבים זה לזה, ועדיין...
מאז ביקורה הראשון בישראל בגיל 13, אופן ראייתה את העולם השתנה. היא שהתה אז בקיבוץ בהרי יהודה בזמן התיכון במסגרת תכנית של סמסטר בישראל. כשחזרה הביתה, הושיבה אותנו לשיחה והודיעה לנו על רצונה להתגייס לצה"ל לאחר סיום לימודיה התיכוניים. לאחר מסע שכלל ביקורים במחנות הריכוז בפולין וטיולים ברחבי ישראל, היא הגיעה למסקנה שהיא רוצה לשרת את עמה ואת מדינתה. בעלי הצליח לשכנעה בשלווה לסיים קודם את לימודיה באוניברסיטה, אבל זה היה הדבר היחיד שהיא חשבה עליו במשך כל אותן 4 שנים. חודש לאחר סיום הלימודים, היא כבר הייתה על מטוס בדרך להגשים את חלומה.
כיצד יכולנו לומר לה לא אם אלה היו חלומה, תשוקתה, ומשימתה בחיים? אנחנו יהודים וציונים גאים. לא היה מדובר כאן בטיול תרמילאים לאירופה או להודו. הייתה זו הבחירה הכי אוהבת, אלטרואיסטית ואמיצה שהיא הייתה יכולה לקבל.
היא חקרה את הנושא לעומק ושוחחה על כך פחות או יותר עם כולם, בטרם קיבלה את ההחלטה הסופית לגבי אופן הביצוע. לאחר שיקול דעת מעמיק, בחרה לעלות לישראל ולהתגייס דרך ארגון "נפש בנפש" וגרעין צבר שהשרה בנו הרגשה של ביטחון בזמן שהיא עוברת את התהליך.
היא זכתה בגרעין נהדר ומגובש שתיפקד ממש כמו יחידה משפחתית, עובדה ששירתה אותם היטב וכשהם עלו ארצה, הם יכלו להסתמך זה על זה. במהלך המסע המפרך שעברו הילדים הללו כדי להפוך לישראליים, ולאחר מכן לחיילים, הם תמכו זה בזה.
לאחר שעלו, התיישבו יחדיו בבועה שלהם, בקיבוץ. אך עד מהרה, החלו המבדקים הצבאיים והם פוזרו ברחבי הארץ ביחידות השונות. כל פעם ששוחררו מהבסיס לביתם בקיבוץ, נפגשו ביניהם, שחררו את הלחץ, חלקו את הכאב שלהם ותמכו זה בזה. היינו אסירי תודה על כך שהייתה מחוברת למשפחה מארחת נפלאה בקיבוץ נהדר, ובסופו של דבר, זכתה גם לתפקיד מאתגר בצה"ל. לא כל הילדים שלנו זוכים לכך. חלקם מתאמצים לכל אורך הדרך ומתאכזבים כשהם לא מקבלים את התפקיד שעליו חלמו. האתגרים הנפשיים והפיזיים אדירים. וגם עם כל המזל שהיה לה, היו ימים באימון המתקדם שלא יכולתי לתת לה כל עצה אחרת מלבד לנשום.
לעיתים הרגשתי כאילו אני חייבת להחזיקה באוויר ולסייע לה לחצות את קו הסיום בעודי נמצאת בצד השני של העולם. כל רגע שבו יצרה קשר היה כמו גלגל הצלה. ווטסאפ, סקייפ, פייסטיים, הכל רק בשביל להתחבר. החלק הכי גרוע היה כשלא היה להם טלפון לזמן מה, ונאלצנו להמתין בסבלנות עד שהייתה יכולה להתקשר אלינו.
קשה היה לשמוע אותה ברגעים פחות נעימים, אבל הזכרנו לעצמנו שוב ושוב, שהיא בחרה במסלול הזה ושהיא תשרוד. כהורה לחיילת בודדה, אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי ושאעביר הלאה היא, שכשהם מתקשרים, פשוט לתת להם לדבר. עצם הדיבור בשפת האם שלהם, מפיג את הלחץ. אל תשאלו שאלות, כי הם פשוטים צריכים לדבר, להתלונן ולפרוק. כשהם מסיימים, ספרו להם על כל מה שקורה בבית. הם צריכים לדעת שיש חיים מעבר לצבא.
כהורים, פתאום נפער חור בחייכם. הגאווה, ולמען האמת יראת הכבוד, מפנות את מקומן להלם, פחד ועצבות, שיכולים להרגיש בלתי נסבלים לעיתים. התינוקת שלך נמצאת בצד השני של העולם וכואבת. היו רגעים שהייתי צריכה פשוט לנער את עצמי כי לא יכולתי להתמקד בחיי היום יום שלי. בתהליך המעבר שלה חוויתי כל תגובה אפשרית מהחברים ומהמשפחה. חששותיהם, ההיסטוריה האישית שלהם, וחיבורם ליהדות ולישראל התפרצו כתגובה ללא פילטרים. היו ביניהם שאפילו אמרו לי שזאת אשמתי כי לקחתי אותה לישראל. משעשע, נכון? הזכרתי לעצמי שוב ושוב שאני צריכה לנשום, לחשוב ולהיות עסוקה מאוד. הייתה זו בחירתה והיא קיבלה את ברכתנו. הזכרנו לעצמנו שאחרים עשו זאת לפניה ושבסופו של דבר, היא תסתדר. זה עזר.
אחד הדברים שבעלי ואני החלטנו לעשות, הוא להגיע לכמה שיותר טקסים ולבקר אותה כמה שיותר. היו מצבים שבהם היינו היחידים שלא דיברו עברית ולא היה לנו מושג מה קורה. אבל לראות את הגאווה על פניה של ילדתנו והעובדה שהיינו שם, היו שווים את זה. הרגעים הבודדים האלה שגורמים להם להעריך את "הגיהנום" שהם עוברים מדי יום.
באופן אישי, בעקבות הדוגמא האישית שנתנה לי בתי, הרגשתי צורך גם אני להגביר את רמת מעורבותי. לא הייתי בטוחה בדיוק מה זה אומר, אבל לפני מספר שבועות, היקום נתן לי את התשובה. עניתי בחיוב להזמנה להצטרף כחברת ועד אזורית של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF) באזור מגוריי, על מנת להוקיר ולתמוך בחיילים שלנו. במשך היום, אני עובדת כרופאה, אבל לאורך השנים התנדבתי לתפקידים שונים בקהילה היהודית. ייתכן וזהו התפקיד החשוב והמשמעותי ביותר שמילאתי עד כה.
להיות הורה לחיילת בצה"ל זה מעורר כבוד. להיות הורה לחיילת בודדת זה מעורר יראת כבוד. הילדים שלנו עוזבים חיים נוחים ומלאי מותרות למען העם היהודי ולמען ארץ ישראל.
בתה של ד"ר לזלי וינדמן, רושל, משרתת כמדריכת הנדסה קרבית כחלק מהתוכנית לחיילים בודדים של ארגון נפש בנפש וארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF) וחברה בגרעין קיבוץ לביא של גרעין צבר.
***
היום יגיעו לבית החייל ל"יום סידורים" למעלה מאלף חמש מאות חיילים בודדים מ-60 מדינות שונות, אשר משרתים בכלל היחידות הצה"ליות. היום המיוחד, שנועד לאפשר להם לסדר את כל העניינים הביורוקרטיים אורגן עבורם על ידי ארגון "נפש בנפש" וארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF), בשותפות עם משרד העלייה והקליטה, אכ"א מופת בצה"ל, קק"ל, רשות האוכלוסין וההגירה והסוכנות היהודית. זוהי השנה הרביעית ברציפות, שבסיוע יחד למען החייל, בית החייל בתל אביב יהפוך ליום אחד ל-One Stop Shop ובמסגרתו יוענקו לחיילים הבודדים כל השירותים להם הם זקוקים במהלך השירות הצבאי ולקראת שחרורם מצה"ל.
במסגרת יום הסידורים ניתנים לחיילים הבודדים שירותים וייעוץ במגוון תחומים כמו שירותי הנפקת תעודת זהות ודרכון על-ידי נציגי משרד הפנים, המרת רישיון נהיגה מרישיון זר לישראלי על ידי נציגי אגף הרישוי של משרד התחבורה, מימוש זכויות הניתנות ע"י משרד העלייה והקליטה, המוסד לביטוח לאומי, משרד התמ"ת והסדר הזכאות לקבלת מכולה או חבילות מחו"ל ללא תשלום מכס. באירוע ייקחו חלק גם נציגי משרד החינוך ומשרד הבינוי והשיכון, שאמון על סיוע בשכר דירה לחיילים, וכן יועצים פיננסיים, יועצי אקדמיה ותעסוקה, שיספקו הכוונה לחיילים בודדים העומדים לפני שחרור מצה"ל.