אני אוהבת את ברלין. מאוד. הבנתי את זה ברגע בו התהלכתי ברחובותיה לראשונה, למרות העובדה שהחוויה הראשונה שלי בעיר הייתה דווקא לא כל כך טובה. ביום הראשון בברלין מצאתי את עצמי אבודה ברכבת התחתית אחרי שנסעתי לכיוון הלא נכון, מנסה לקבל עזרה ממי שהיה סביבי במה שנראה כמו אמצע שומקום.
הבחור שנחלץ לעזרתי לא התרשם במיוחד מהלחץ שלי, ואחרי מבטים זועמים מצידו כשאני תוהה לעצמי איפה סבא וסבתא שלו היו בשואה, הוא הצליח להסביר לי איך להגיע לאן שאני רוצה, שזה לקו-דאם לאכול נקניקייה. ושם, עם הכעס והבלבול והאהבה שהרגשתי מיד לאווירה ולקסם הברלינאי, הבנתי כמה הטיול הזה טעון, ולא רק עבורי.
כבר בהסעה משדה התעופה שפיזרה את שאר הישראלים שהיו איתי בטיסה לבתי המלון שלהם, המתיחות עלתה. התברר שהמדריך החביב שהצטרף להסעה שלנו במטרה לשווק סיורים תיירותיים בעיר בעברית, הוא סטודנט ישראלי שיוקר המחייה בישראל גרם לו לעלות על מטוס מבלי להביט לאחור. הבחור בסך הכול רצה לשווק לנו סיורים בסיסיים במחיר מוגזם, אבל במקום לדבר על מגדל הטלוויזיה הוא נאלץ להתמודד עם האשמות שונות נוכח בחירתו לחיות בגולה, כאילו הוא זה שהורס במו ידיו את החזון הציוני.
האם השיער הצבעוני הוא דרך להתרחק מהשואה?
בטיול בברלין אי אפשר (וגם לא כדאי) להתעלם מהנוכחות היהודית, אז ביקרתי במוזיאון או שניים וברבות מהאנדרטאות שברלין מעוטרת בהן. בראשן, עומדת אנדרטת השואה העצומה והמפורסמת, שנמצאת בכוונה ממש ליד הרייכסטאג, כתזכורת יומיומית לחברי הפרלמנט הגרמני לזוועה שהתחוללה שם לפני 70 שנה. נראה כי דווקא האנדרטה הזו הפכה באופן די מרגיז לאתר הכי פופולארי לתמונות תיירים, ויותר גרוע - למקום מושלם למשחקי מחבואים של ילדים. אבל אני חייבת לומר שבכל זאת, גם אלה לא מצליחים לטשטש את התחושה הקשה והמכבידה שמעבירה האנדרטה.
השואה ניבטת מכל פינה בברלין, ומספיק להוריד מבט למדרכה כדי להיזכר. במדרכות ברלין וגרמניה בכלל, משובצות למעלה מ-30 אלף אבני נגף ("שְטוֹלְפֶּרשְטַיין"). אלה הן בעצם לוחיות מוזהבות שמנציחות את שמותיהם של היהודים שחיו במקום, פרויקט של האמן גונטר דמינג. ברובע היהודי, שהפך לשכונה תוססת, נמצאים גם שלטים שמספרים קצת על חיי היהודים לפני המלחמה.
הגרמניה שסיפרה שסבא שלה העדיף לא לדבר על התקופה ההיא
הצד הגרמני של הדור השלישי לשואה זה נושא מעניין. תחושת האשמה על הדברים שקרו לפני שהם נולדו, הניגוד בין האינטנסיביות של לימודי השואה בבתי הספר הגרמניים לבין הקושי המובן לשאול את הסבים איפה הם היו בכל הסיפור ותוסיפו לזה גרמנים צעירים שבאים להתנדב בקיבוצים - הופכים אותו לכזה.
אחרי כמה ימים נהדרים בברלין שכללו נופים יפים, מוזיאונים מגניבים ושופינג זול - הגיע הזמן לעזוב. הדקות שבהן המתנו יחד, קבוצת הישראלים, להסעה לשדה התעופה, עברו בשיחה הבנאלית על גרמניה ועל כך שאסור לשכוח לה את אשר קרה על אדמתה. אבל האמת היא שהתחושה שקיבלתי מברלין, היא שהגרמנים לא שכחו בעצמם, וגם פועלים כל הזמן כדי לא, חלילה, לשכוח.
ערוץ LOVE ISRAEL הינו שיתוף פעולה של אתר mako וקבוצת אלדד פרי, בו אנו מבקשים לספר לעולם את האמת על ישראל. הצטרפו אלינו בפייסבוק לעוד תכנים באנגלית, שתוכלו לשתף עם חבריכם