אני אוהבת את ברלין. מאוד. הבנתי את זה ברגע בו התהלכתי ברחובותיה לראשונה, למרות העובדה שהחוויה הראשונה שלי בעיר הייתה דווקא לא כל כך טובה. ביום הראשון בברלין מצאתי את עצמי אבודה ברכבת התחתית אחרי שנסעתי לכיוון הלא נכון, מנסה לקבל עזרה ממי שהיה סביבי במה שנראה כמו אמצע שומקום.
הבחור שנחלץ לעזרתי לא התרשם במיוחד מהלחץ שלי, ואחרי מבטים זועמים מצידו כשאני תוהה לעצמי איפה סבא וסבתא שלו היו בשואה, הוא הצליח להסביר לי איך להגיע לאן שאני רוצה, שזה לקו-דאם לאכול נקניקייה. ושם, עם הכעס והבלבול והאהבה שהרגשתי מיד לאווירה ולקסם הברלינאי, הבנתי כמה הטיול הזה טעון, ולא רק עבורי.
כבר בהסעה משדה התעופה שפיזרה את שאר הישראלים שהיו איתי בטיסה לבתי המלון שלהם, המתיחות עלתה. התברר שהמדריך החביב שהצטרף להסעה שלנו במטרה לשווק סיורים תיירותיים בעיר בעברית, הוא סטודנט ישראלי שיוקר המחייה בישראל גרם לו לעלות על מטוס מבלי להביט לאחור. הבחור בסך הכול רצה לשווק לנו סיורים בסיסיים במחיר מוגזם, אבל במקום לדבר על מגדל הטלוויזיה הוא נאלץ להתמודד עם האשמות שונות נוכח בחירתו לחיות בגולה, כאילו הוא זה שהורס במו ידיו את החזון הציוני.
מצאתי את עצמי תוהה מדוע עדיין, בעולם הקפיטליסטי של היום, כל כך קשה לנו להשלים עם זה שאנשים צעירים בוחרים בדרך שתשפר את מצבם הכלכלי - גם אם היא מעבר לים. ובכלל, נראה כי כל הטרמינולוגיה שלנו ביחס לנושא היא שלילית מלכתחילה; למה, למשל, אנחנו קוראים לאלה שעוזבים את הארץ "יורדים" ולא פשוט "מהגרים"?
האם השיער הצבעוני הוא דרך להתרחק מהשואה?
בטיול בברלין אי אפשר (וגם לא כדאי) להתעלם מהנוכחות היהודית, אז ביקרתי במוזיאון או שניים וברבות מהאנדרטאות שברלין מעוטרת בהן. בראשן, עומדת אנדרטת השואה העצומה והמפורסמת, שנמצאת בכוונה ממש ליד הרייכסטאג, כתזכורת יומיומית לחברי הפרלמנט הגרמני לזוועה שהתחוללה שם לפני 70 שנה. נראה כי דווקא האנדרטה הזו הפכה באופן די מרגיז לאתר הכי פופולארי לתמונות תיירים, ויותר גרוע - למקום מושלם למשחקי מחבואים של ילדים. אבל אני חייבת לומר שבכל זאת, גם אלה לא מצליחים לטשטש את התחושה הקשה והמכבידה שמעבירה האנדרטה.
השואה ניבטת מכל פינה בברלין, ומספיק להוריד מבט למדרכה כדי להיזכר. במדרכות ברלין וגרמניה בכלל, משובצות למעלה מ-30 אלף אבני נגף ("שְטוֹלְפֶּרשְטַיין"). אלה הן בעצם לוחיות מוזהבות שמנציחות את שמותיהם של היהודים שחיו במקום, פרויקט של האמן גונטר דמינג. ברובע היהודי, שהפך לשכונה תוססת, נמצאים גם שלטים שמספרים קצת על חיי היהודים לפני המלחמה.
אבל בכל זאת, ברלין רחוקה מלהיות אנדרטה אחת גדולה. למעשה, כשמתהלכים ברחובותיה, קל כל כך לשכוח שאנחנו בעצם אמורים לכעוס עליה - ואל לנו להתמסר אליה לחלוטין. למה? כי ברלין היא עיר צעירה וצבעונית שמזכירה קצת את תל אביב. היא מלאה בצעירים עם שיער בצבעי הקשת, לבושים בגדים שיגרמו לכם לסובב את הראש בקנאה ומלאה באומנות מגניבה. למען האמת, חבר טוב אמר לי לפני הנסיעה שאצפה למראות כאלה, של דברים מיוחדים ומרגשים, וגם הוסיף שלדעתו, מדובר בניסיון של דור שלם להתרחק כמה שאפשר ממה שעשו הסבים שלהם במלחמה.
הגרמניה שסיפרה שסבא שלה העדיף לא לדבר על התקופה ההיא
הצד הגרמני של הדור השלישי לשואה זה נושא מעניין. תחושת האשמה על הדברים שקרו לפני שהם נולדו, הניגוד בין האינטנסיביות של לימודי השואה בבתי הספר הגרמניים לבין הקושי המובן לשאול את הסבים איפה הם היו בכל הסיפור ותוסיפו לזה גרמנים צעירים שבאים להתנדב בקיבוצים - הופכים אותו לכזה.
באחת הנסיעות בעיר פגשנו בחורה גרמניה ששמעה אותנו מדברים עברית, והרגישה שהיא חייבת לדבר איתנו. אפשר לומר, שההתרגשות שלה כשהיא גילתה שסבא שלי הגיע מגרמניה, שם עוד קראו לו הרמן, והדמעה שהופיעה אצלה כששמעה שהוא היחיד ששרד מבין משפחתו, הייתה דומה עבורי לתחושה של סגירת מעגל. היא, אגב, אמרה שסבה העדיף שלא לדבר על התקופה ההיא.
אחרי כמה ימים נהדרים בברלין שכללו נופים יפים, מוזיאונים מגניבים ושופינג זול - הגיע הזמן לעזוב. הדקות שבהן המתנו יחד, קבוצת הישראלים, להסעה לשדה התעופה, עברו בשיחה הבנאלית על גרמניה ועל כך שאסור לשכוח לה את אשר קרה על אדמתה. אבל האמת היא שהתחושה שקיבלתי מברלין, היא שהגרמנים לא שכחו בעצמם, וגם פועלים כל הזמן כדי לא, חלילה, לשכוח.
דווקא בגלל זה, ההאשמות הקשות כלפי הישראלים שבוחרים לחיות בברלין נראות לי מוגזמות. הרעיון הציוני חי וקיים, אבל לציונות היום יש פנים רבות. לומר שהחיים בארץ הם ערך עליון ושכל מי שבוחר לעבור למדינה אחרת מתוך מחשבה על טובתו האישית שוחט פרה קדושה - נראית לי כמו העמדת פנים. ברלין לא שונה מווינה, בודפשט או ורשה. אם כבר, יש דווקא לזקוף לזכותה את האופן שבו היא זוכרת מה התרחש על אדמתה. ואולי, אפילו יותר מאיתנו.
ערוץ LOVE ISRAEL הינו שיתוף פעולה של אתר mako וקבוצת אלדד פרי, בו אנו מבקשים לספר לעולם את האמת על ישראל. הצטרפו אלינו בפייסבוק לעוד תכנים באנגלית, שתוכלו לשתף עם חבריכם