הסופר הצ'כי הדגול פרנץ קפקא כתב בתחילת המאה העשרים כי "כל תושב בפראג הוא שליש צ'כי, שליש גרמני ושליש יהודי". מאה שנה מאוחר יותר וסביר כי לא תמצאו יהודים רבים בצ'כיה, מה שהופך את סיפורו של פרופסור תומאש נובוטני למדהים אף יותר. נובוטני נולד בפראג בשנות ה-50 וגדל בשכונה שלפני השואה הייתה ברובה יהודית ושכן בה היכל הספורט "הגיבור", בית ספר וכן בית הקברות היהודי של העיר. התושבים היהודים שעדיין חיו בשכונה בתקופה זו הסתירו את זהותם, "כולם ידעו מי הם, למרות שהם לא דיברו על זהותם בפומבי, זה היה עדיין קרוב מדי לשואה", מספר נובוטני.
"כשהייתי בן ארבע בא לשחק איתנו ילד שגר בסמוך לבית הקברות" הוא נזכר, "חלק מהילדים נמנעו מלשחק איתו ולחשו זה לזה מילה שלא הבנתי. רצתי לאמי והיא קראה לילדים האחרים טיפשים ודחקה בי לחזור ולשחק איתו". רק שנים מאוחר יותר הבין נובוטני שהמילה שאמרו הילדים היא "יהודי" והחוויה נחקקה בזיכרונו כמקרה הראשון בו היה עד לאנטישמיות. הוא נזכר כי עד סוף חייה היה מונח על שולחנה של אמו תצלום של חברתה הטובה שנרצחה בשואה וכי היא הייתה משתפת אותו בזיכרונות רבים על חבריה היהודים מאותה תקופה שרבים מהם היו קולגות של אביה.
לאירועים אלו הייתה השפעה מכרעת על מסלול חייו של נובוטני, שסיים לימודי דוקטורט בכתבים יהודיים תוך התמחות בשפה העברית ובמקביל ניגן בקרן יער ולמד בקונסרבטוריון בפראג קומפוזיציה וניצוח. "כשראיתי את התנ"ך בעברית בפעם הראשונה עלתה בי תשוקה גדולה להיות מסוגל לקרוא ולהבין אותו", הוא משתף, "הקסים אותי איך קריאת התנ"ך בעברית פותחת בפניי את משמעות הפסוקים".
כשהחל בסוף שנות ה-90 ללמד באוניברסיטה של אוסטראבה זכה לשלב את שתי אהבותיו הגדולות: עברית ומוזיקה. בהמשך הוקמה מקהלת בנות, כולן סטודנטיות של נובוטני, שהופיעו עם השירים שלמדו וזכו להצלחה גדולה עם הופעות בכל העולם כולל בפסטיבל המוזיקה הבינלאומי של פראג ב-2004. כיום הוא מנהל את מקהלת הגברים "נוח" אשר מעניקה חידושים לשירים חסידיים. המקהלה הופיעה לאחרונה בפסטיבל הפולקלור הגדול ביותר בצ'כיה וזכתה במקום הראשון מתוך 148 מקהלות אחרות. שמה של הלהקה לקוח מהמושג "בני נוח", כינוי יהודי שניתן למי שאינם יהודים. אנשי הלהקה מוסיפים כי ברצונם גם ליצור תחושה נעימה ונוחה אצל מי שמאזין למוזיקה שלהם. במהלך החודש הקרוב אף יגיעו ד"ר נובוטני והמקהלה להופיע בישראל.
בכל ביקור של נובוטני בישראל הוא מתרגש מחדש. "כשאני מגיע לארץ, נכנס לחנות ורואה הכול בעברית אני מרגיש בגן עדן", הוא מספר, ומעיד כי הקסם הגדול בעיניו הוא שהשפה הקדושה משמשת גם לשיח יומיומי. נובוטני נזכר כי באחד מביקוריו האחרונים היה גשם חזק ונעליו נרטבו לחלוטין. "היה לי עיתון בעברית, אך לא יכולתי להכניס אותו לתוך הנעל כדי שתתייבש. עדיין מדובר בשפה מקודשת בעיניי".
