530,000 ילדים חיים באי ביטחון תזונתי
כמה פעמים הסתכלנו על איש זקן שאוסף ירקות בסוף היום בפינת השוק? כמה פעמים קראנו בעיתון על כמות האנשים המדהימה שנמצאת מתחת ל"קו העוני"? כמה פעמים צפינו בכתבה על אם חד הורית שלא מסוגלת לתת לילדים שלה ארוחה מזינה או לשלם את שכר הדירה? כמה פעמים שמענו שהממשלה לא מטפלת בעוני ושהמצוקה הולכת ומחריפה? כמה פעמים הסתכלנו אבל לא באמת ראינו?
אנחנו חיים בקצב מסחרר בישראל, במציאות אינטנסיבית, עם איומים ביטחוניים וכלכליים והאמת, שדי הפכנו כהים. הריאליטי הטלוויזיוני מתערבב עם המציאות, סף הריגוש עולה, אנחנו מסתכלים אבל לא רואים, שומעים אבל לא מקשיבים, ותיכף עוברים לדבר הבא שמתכנן להציף אותנו.
את השורות הבאות אני מזמין אתכם לקרוא היטב, ואז לקרוא שוב ולהפנים: ישראל היא המדינה הענייה ביותר בעולם המערבי בקרב מדינות ה-OECD. כל אדם חמישי, משפחה רביעית וילד שלישי שחיים סביבנו מצויים בעוני. 223,000 משפחות ו-530,000 ילדים חיים באי ביטחון תזונתי, שזה אומר שאין להם את היכולת לדאוג לעצמם למזון הבסיסי הדרוש לקיום מאוזן ותקין. כדי לסייע להם לשרוד, דרושים 800 מיליון שקלים בשנה, אבל אין לכך תקציב ממשלתי ייעודי. יותר מכך, על אף שהעוני והפערים החברתיים הם הבעיה החמורה ביותר שאיתה מתמודדת החברה הישראלית, אין תכנית ממשלתית סדורה לטיפול בעוני ואפילו אין יעדים לצמצום הבעיה.
70% מהעניים בגיל העבודה עובדים
תפתחו את העיניים | צילום:
דניאל נחמיה, חדשות 2
רוב האנשים האלה שחיים סביבנו במצוקה קשה ובעוני מחפיר, לא רוצים להיות עניים. הם רוצים משהו מאוד בסיסי ואנושי, שכל אחד מאיתנו רוצה - להתקיים בכבוד. 70% מהעניים בגיל העבודה עובדים, אבל עדיין לא מצליחים להיחלץ מהעוני בגלל שכר המינימום הנמוך. רוב האנשים העניים הם אנשים רגילים, הם נראים כמונו, יש להם משפחה, הם הולכים איתנו באותם רחובות (אבל לא נכנסים למסעדה אף פעם), שומעים את אותה מוסיקה שמתנגנת ברדיו, נוסעים באותם כבישים (אבל בתחבורה ציבורית) ושולחים את הילדים שלהם לבית ספר (לפעמים בלי סנדוויץ' או ילקוט וקלמר). לחופש, דרך אגב, הם לא יוצאים ועולם ההעשרה התרבותי שלהם מורכב בעיקר מהטלוויזיה והאינטרנט.
הם הגיעו למצב הזה אחרי שהם איבדו את מקום העבודה, הפכו למשפחה חד הורית, מישהו במשפחה חלה או שהם ניסו לפתוח עסק קטן או לקנות דירה ולא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא. האנשים האלה לא מצליחים להתקיים באופן הכי בסיסי של החיים. אבל ברוב המקרים, אנחנו לא רואים אותם באמת.
אז עכשיו, יש לכולנו הזדמנות לפתוח את העיניים, להסתכל טוב יותר סביבנו, ולעשות, כל אחד בהתאם ליכולתו והעדפתו, משהו בשביל מישהו אחר. משהו קטן, שיהפוך את האנשים השקופים האלה לנראים, שיכניס להם קצת צבע לחיים, ואולי מעט תקווה ואופטימיות כי מישהו חושב עליהם והם לא לבד.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
