עו"ס מאיה בן שושן, ראש צוות באגף לשירותים חברתיים של עיריית קריית שמונה, לא דמיינה לפני המלחמה שתשב עם טבח מלון בטבריה ותסכם איתו אילו תבלינים מתאימים לקהילת בני מנשה שהתפנו לשם.
"בתחילת המלחמה לא היה ברור אם יפנו את יישובי הצפון והעובדים הסוציאליים נדרשו להגיע למשרד ולחמ"ל במצב בו יש ירי טילים מדויק וההתרעה מגיעה רק אחרי הנפילה. השארנו בבית ילדים ללא מסגרות חינוך ונסענו בדרכים עם קסדה ושכפ"ץ", היא מספרת.
בן שושן, תושבת קלע אלון שברמת הגולן, נותרה בביתה כאשר יישובי קו העימות פונו מהצפון. כמי שאחראית על הטיפול במפונים מקריית שמונה למרחב טבריה, הדרך שלה לעבודה התארכה מאוד אך היכולת לסייע לכולם פחתה. שאר תושבי העיר התפזרו ב-140 נקודות ברחבי הארץ והותירו את הקהילה עמה היא עובדת מחולקת.
מה היו האתגרים המקצועיים החדשים של המלחמה?
"אנחנו מתמודדים לעיתים עם משפחות שנודדות ממלון למלון ובחלק מהמקרים מסולקות בשל בעיות סוציאליות. אנשים לא רגילים למגורים משותפים. אין פרטיות ואין שגרה שהיא חשובה לכולם ובמיוחד לילדים. אנחנו רואים בני משפחה שמתרחקים אחד מהשני, זוגיות שנפגעת ומצבים של פגיעות מיניות בסביבה.
"אנחנו רצים ממלון למלון במצב של חוסר כוח אדם, כשכמות ועצימות המקרים הדורשים טיפול רק בעלייה. אנחנו עוסקים הרבה בכיבוי שריפות וסינון המקרים אליהם ניתן להגיע. התפוקה של כל עובד היא של שלושה אנשים, והשכר לעומת זאת, לא מספיק אפילו לאדם אחד. למרות שאנחנו מדברים על היום שאחרי, אני לא יכולה לדמיין את הרגע שיהיה בטוח להסתובב שוב בקריית שמונה".
מקרה מייצג בודד שמתאר את אתגרי העובדות הסוציאליות בתקופה זו הוא של משפחה שעזבה את בית המלון בטבריה ושכרה דירה משלה. "מדובר במשפחה שאינה דוברת עברית והגיעה למקום חדש ללא ריהוט, ללא רכב, ללא מסגרת לימודים לילדים וללא אפשרות לממש זכויות", מספרת בן שושן. "הגעתי אליהם כדי לסייע להם למלא טפסים ולמצות את הזכויות המגיעות להם, אך יש עוד משפחות רבות כמוהן שלא יפנו אלינו, לא יקבלו מענה ומצבן רק יורע".
מה הרגע המרגש שזכור לך מהתקופה הזאת?
"לראות את החוזק והקהילתיות של קריית שמונה. כולם עוזרים ונותנים חיבוק ותמיכה בתוך סיטואציות קשות כמו לשבת שבעה בבית מלון או הלוויה תחת קטיושות. יש בעיר הזאת אופי כפרי ייחודי. גם מי שהכי קשה לו לא ישאיר אף אחד לבד. נשים שבעבר הייתי מסייעת להן לקחו תחת אחריותן נשים אחרות מהעיר ועזרו להן".
האם את עובדת סוציאלית שונה ממה שהיית בשישה באוקטובר?
"אני מרגישה את המשמעות של מה שאני עושה כמי שנקראה אל הדגל ונמצאת בצו 8 חברתי. זו הרבה יותר מעבודה, אין לה גבולות של מקום וזמן והיא מצריכה כל הזמן דלק כדי להמשיך הלאה. אני מאוד גאה בעצמי ובחברותיי העובדות הסוציאליות על ההתגייסות שלהן למשימה ממקום של נתינה והרבה מעבר למה שחייבים".
"הבנו שאנחנו אלו שהולכות להיות המשפחה של החטופים"
אחרי 25 שנות עבודה ומתן מענה שוטף לחולים, משפחות ורופאים המתמודדים עם בשורות קשות, עו"ס ורד שנער, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), עדיין לא הייתה מוכנה למה שהמלחמה זימנה לה. ב-24 בנובמבר הגיעו לביה"ח החטופים המשוחררים הזרים הראשונים שהוחזקו בידי חמאס ונוצרה מציאות לא מוכרת.
"הגיעו אלינו 24 חטופים: 23 מתאילנד ופיליפיני אחד. רובם לא מבינים עד לאותו רגע זה איך הם בכלל נקלעו לסיטואציה", מספרת שנער. "עשינו המון הכנות וסדנאות לקליטת פדויי השבי ולמפגש מרגש עם משפחות ואחרי דקות ספורות מרגע שהחטופים נחתו אצלנו הבנו שהרבה דברים לא רלוונטיים. אנחנו אלו שהולכות להיות המשפחה של החטופים ולדאוג לכל מה שהם צריכים רגשית וחומרית. לא יכולנו ללכת הביתה".
מה היו האתגרים המקצועיים החדשים בסיטואציה?
"השפה קודם כל. דיברנו אנגלית, עברית ובפנטומימה, למרות שהיו לנו מתרגמים. אחרי כמה ימים כבר יכולתי לחוש אותם בלי מילים. מעבר לכך, שהם לא הבינו מה המקצוע שלנו וסימנו אותנו כנשים הטובות עם החלוק הלבן שדואגות להכל - מביטוח לאומי, דרך מפגש עם מעסיקים, ושיחות על איך הם מרגישים.
"גם מבחינה תרבותית היו פערים. קיבלנו הסבר מאנשי מכללת תל חי על התרבות התאילנדית והתברר לנו שהחטופים הזרים מחייכים, מודים על הכל ולא מבקשים שום דבר כי שם לא נהוג לקטר או להגיד שקשה לך. לקח לנו כמה ימים איתם כדי לפצח את העניין ולגרום להם להיפתח".
מה הרגע הכי קשה והכי מרגש שזכור לך מליווי החטופים שחזרו?
"הרגע הכי מעציב היה ללמוד שאותם עובדים חוו ייאוש מוחלט בשבי מהרגע שהבינו שהחמאס לא ישחרר אותם, למרות שאינם ישראלים. לא היה ברור להם מי יודע על נוכחותם במנהרות ואיזו מדינה תדאג שלא ירקבו שם. הבאנו את המעסיקים שלהם מקיבוץ רעים, שהם כמו משפחה, והם אלו שבישרו להם על חברים שנרצחו ועל כל הציוד שלהם שנשרף.
"הרגע הכי מרגש היה רגע הפרידה. אחד מהחטופים קם וסיפר שהם פגשו את הרוע הכי גדול שיכול להיות ומיד אח"כ את הטוב הכי גדול שיש. כאשר שני תאילנדים ששבו מהשבי בחרו לטוס הביתה ביום למחרת השחרור ולא לשהות בבית החולים לכמה ימים, אחד מהחטופים ששבו לפניהם ישב איתם ואמר שבתאילנד הם לא יקבלו את מה שהם מקבלים פה ושאפשר לפנות אל העובדות הסוציאליות כשהם עצובים והן עוזרות בכל".
האם את עובדת סוציאלית שונה ממה שהיית בשישה באוקטובר?
"כן, הייתה לי את הזכות להיות פה, מחוברת לצרכים ולמשברים הכי קשים של אנשים. אני זוכרת שבשבעה באוקטובר, רק כשהגעתי הביתה אחרי שעות ארוכות בבית החולים, לפנות בוקר, הצלחתי להתפרק ולבכות. הורים הביאו לפה את גופות ילדיהם לאחר שאספו אותן בעצמם מפסטיבל נובה, חיילים פצועים נחתו אצלנו במסוק אחרי שעברו זוועות בבסיס.
"מאז הפעימה הראשונה של שחרור החטופים, הצוות שלי ואני בהיערכות לקבל עוד חטופים, כשהפעם ההכנה היא אחרת לגמרי מבחינת מורכבות רפואית, מצב רגשי ואפשרות לפגיעות מיניות. אני לא מסוגלת לחזור לשגרה ולשבת בבתי קפה עד שכל החטופים יחזרו הביתה".
"להתייצב לצד המשפחות וגם לשמור על החוסן הנפשי שלי שמתפורר"
עו"ס מָרים (שם בדוי) היא עובדת סוציאלית באחת הרשויות המקומיות המשרתות את האוכלוסייה הבדואית בנגב ותושבת המקום. כמי שחיה באזור ללא מיגון והתרעה של צופרים, המלחמה הפגישה אותה עם תחושת העדר ביטחון אישית לצד מחויבות להמשיך ולתפקד כעובדת חיונית.
"היו אצלנו הרוגים וחטופים והיינו חייבים להתייצב ולטפל במשפחות שלהם, לחבק אותן ולקיים איתן שיחות. מצד שני, הרגשנו איום קיומי של טילים מעלינו ללא ממ"ד, מיגונית או צופרים. זו הייתה התמודדות כפולה, גם להתייצב לצד המשפחות וגם לשמור על החוסן הנפשי שלי שמתפורר".
איך ידעת מה לעשות מול אוכלוסיית או מצבים חדשים?
"בימים רגילים אנחנו מטפלים בבעיות כלכליות, משברים בתוך משפחות ואלימות. זו פעם ראשונה שאנחנו מתערבים במשהו שהוא מצב חירום לאומי ובמשפחות של חטופים שלא מאמינות שהיקירים שלהן בחיים ורק מחכות לבשורה המרה. היום אנחנו רואים סימני התאוששות וחזרה לשגרה, אבל אנשים עדיין עצובים ועם עיניים כבויות".
מתי הבנת שאנחנו בתקופה שונה מהרגיל?
"במחלקת הרווחה יש עובדים מכל המגזרים והלאומים: ערבים מהצפון, בדואים מהנגב וחברי קיבוצים שחוו את התופת. אנחנו עובדים הרבה שנים ביחד ועברנו הרבה אירועים קשים. הפעם לא רצינו לדבר על מה שקרה. למרות שלא הייתה עוינות, העמדה של כל אחד הייתה מורגשת ובחלק מהמקרים היה מתח.
"הרגשתי שאני צריכה לעמוד במבחן ולהבהיר בצד של מי אני. בסופו של דבר, בשביל להימנע מוויכוחים מיותרים נמנעתי מלעסוק בענייני פוליטיקה, זהות או לאום. משהו השתנה אחרי השבעה באוקטובר אצל אנשים שהאמינו בערכים של צדק ושוויון. פיתחתי אמפתיה כדי להכיל ולהבין את שינוי התפיסה שלהם".
לדברי מרים, על אף שרבים באוכלוסייה הבדואית משרתים את המדינה, עובדים במשטרה וסייעו לחלץ אנשים בשבעה באוקטובר ועל אף הכאב המשותף, בימי שגרה יש נטייה לשכוח את הדברים והיחס לחברה הבדואית נותר עוין ושלילי. "למרות הכל, ריגש אותי לראות את ההתייצבות של כל בעלי התפקידים שנרתמו לסייע ולעשות הכל למען ערך השותפות והביחד", היא מסכמת.
"אנשים הגיעו הלומים ונראו כאילו הגיעו ברגל למלון"
עבור עו"ס דנה שני-עצמון, עובדת סוציאלית ומדריכת צוותי רווחה בתוכניות של עבודה סוציאלית מודעת עוני, תחילת המלחמה הייתה גם סימן לעזוב הכל ולצאת להתנדבות ארוכה ורחוקה מאוד מהבית.
שני-עצמון, תושבת מושב גבעת ישעיהו בשפלת יהודה, הקימה מערך טיפול במלונות ים המלח שקלטו מפונים מהדרום.
"בשעות הראשונות של המלחמה, כשהתחוור מה קורה, היה ברור שאנחנו צריכים להיות היכן שאנשים זקוקים לנו. יחד עם הבת שלי, שבדיוק סיימה לימודי עבודה סוציאלית, הגענו למלון 'דיויד ריזורט' בים המלח שאליו זרמו ניצולים מקיבוץ בארי בעיקר, והתחלנו להסתובב ביניהם ולהציע סיוע".
שלושת הימים הראשונים במלון לא היו דומים לשום אירוע טראומה בו שני-עצמון טיפלה בעבר. "אנשים הגיעו הלומים ונראו כאילו הגיעו ברגל למלון. בדרך כלל אנחנו פוגשים מטופלים לאחר שאירוע הקיצון חלף. במקרה הזה, הלחימה בבארי נמשכה והיו עשרות מנותקי קשר שלא היה ברור אם הם נרצחו או נחטפו. אני לא חושבת שמישהו מאיתנו חווה דבר כזה בעבר. אלו היו שלושה ימים שהיו כמו חצי שנת עבודה מבחינת אינטנסיביות התהליכים".
לשני-עצמון הצטרפו אנשי טיפול מובילים מכל הארץ שהתקבצו למלונות העקורים, כפי שהיא מקפידה לכנותם. יחד עם נועם יצחקי, פסיכולוגית חינוכית חברת בארי, הקימה את מערך הטיפול הנפשי בבית המלון ושהתה בו חודשיים וחודש נוסף במלונות אחרים עם אנשי שדרות. "רוב המתנדבים הגיעו למקום לימים אחדים עד שבוע, אבל היה בזה גם משהו טוב כי הסיטואציה הייתה דומה לשבעה בה אתה מספר שוב ושוב מה קרה לך והאורחים מתחלפים".
אילו אתגרים מקצועיים היו לכם בעבודה בתוך מלון?
"היינו צריכים להמציא מערך סיוע שלם, להתמודד עם שאלות אתיות ולהבין מי מהמטפלים עבר הכשרה מתאימה למצב. קיימנו שיחות עם אנשים בתור לארוחת צהריים או במעלית וגבולות הטיפול והיחסים בין מטפל למטופל היטשטשו. בעקבות פוסט שפרסמתי הגיעו אלינו אדריכלים ונגרים מתנדבים שיצרו מרחבי טיפול קטנים בתוך האולמות הגדולים של בית המלון בהם ניתן היה לשוחח ולעבוד.
"הבנו שאנחנו צריכים לייצר מענה 24/7. הקמנו מרחב שמאפשר להורים להיות עם מטפל ובמקביל לצפות בילדים שלהם עם מתנדבת כי הצורך של משפחות היה להיות צמודות בשלב הזה. יצרנו גם קבוצה עבור המטפלות הזרות שליוו את הוותיקים בקיבוץ ובהרבה מקרים הצילו את האנשים בתושייה רבה. בנוסף, הנהגנו נוהל לפיו כל תשאול או מתן עדות של תושבים לאנשי המשטרה וצבא תתבצע לצד איש טיפול שיושב לידם".
לדברי שני-עצמון, הצורך במענה לצרכים לוגיסטיים ובירוקרטיים לא פסח גם על המטפלים עצמם. "עובדים סוציאליים צעירים הם אלו שיצרו את המערך הטכני שלנו בהמון יצירתיות. היינו צריכים לישון איפשהו, לדאוג לקליטת מטפלים חדשים ולעשות להם אוריינטציה".
מה השתנה בך כעובדת סוציאלית מאז השבעה באוקטובר?
"אני אדם שונה וזו מדינה שונה. תחושת השותפות היא ברמה אחרת. אני מרגישה חלק מבניין העם והארץ באופן לא ממוסד".