להרבה הורים יש חלום שהילדים שלהם ילכו בדרכם וימשיכו את המורשת שלהם. מדובר בצורך אנושי וטבעי מאוד, בייחוד במשפחות שבהן שני ההורים עוסקים באותו המקצוע. זהו בדיוק הסיפור במשפחתה של עו"ס עמית טוסון - לבנה מקיבוץ גדות, שהוריה הכירו בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן.
הוריה, היא מספרת, אמנם עסקו כל חייהם בעבודה סוציאלית, אבל שניהם אנשים עם אופי ותחומי עניין מאוד שונים. וגם היא, חשוב לה להדגיש, לא הלכה בדיוק בדרך שהם הגדירו לה או ציפו שתלך בה. "הם תמיד אומרים שהתפוח נפל מאוד רחוק מהעץ, אבל לאט לאט בעטו אותו קרוב יותר ויותר".
בילדותה, עמית בכלל רצתה להיות רקדנית ולמדה בלט קלאסי ומחול מודרני. אבל אחרי השחרור והטיול במזרח, היא חיפשה מה ללמוד והחליטה לתת צ'אנס לעבודה סוציאלית, בעצת אימה.
"אף פעם לא הרגשתי לחץ מההורים בהקשר הזה. אני חושבת שהיה להם יותר חשוב שאמצא מקצוע שמתאים לי ושיעשה אותי מאושרת. אבל בסופו של דבר הצלחתי לשלב את שני העולמות שאני אוהבת. היום אני עובדת סוציאלית וגם מטפלת בתנועה, בהבעה וביצירה. יש לי קליניקה בקיבוץ גדות, אני עובדת כפרילנסרית במחלקת הרווחה של חצור הגלילית וגם במגזר הפרטי, אחרי שנים של עבודה ציבורית".
כשעמית הייתה ילדה, אימה עבדה בין היתר עם מכורים ועם אנשים שמתמודדים עם הפרעות אכילה. אביה היה קצין מבחן וגם מטפל משפחתי וזוגי. "אני מאמינה שזה פיתח אצלי מודעות חברתית וחוש צדק גבוה. אמא שלי אוהבת להזכיר שבבית הספר, תמיד הייתי נכנסת לוויכוחים כשהייתי מרגישה איזושהי עוולה חברתית. זה קרה גם מול מורים ולא פעם הושעיתי בגלל זה".
אולם לצד הערכים שסיגלה, העבודה של ההורים זימנה לה גם מצבים לא נעימים. "כשהייתי נערה, גבר זר פנה אליי בפייסבוק ודיבר לא יפה על המשפחה שלי. בגלל שאבא שלי היה צריך לתת חוות דעת מקצועית בתיקי גירושים, היינו מקבלים טלפונים מאיימים מגברים שחשבו שמפלים אותם ולוקחים להם את הילדים. פעם אפילו איימו שיארגנו הפגנה מחוץ לבית".
היום, עם כל האתגרים שמייצרת העבודה, עמית מברכת על הדרך שבחרה וגם מקפידה להעביר חלק מזה לילדים שלה. "יש לי שלושה בנים קטנים ואני כל הזמן מדגישה להם כמה חשוב לדבר על רגשות. אני מלמדת אותם על הכוח של הלב, שבעיניי הוא הרבה יותר חשוב מכוח פיזי".
"הרמתי את הטלפון ושמעתי, 'תגידי לאמא שאני רוצה למות'"
גם עו"ס עדי שליט היא בת לאם שהייתה עובדת סוציאלית בתחום הבריאות. כמו עמית, היא משתפת בזיכרונות מאוד לא שגרתיים, שבשבילה היו טבעיים ונורמליים לחלוטין כילדה:
"אבא שלי נפטר כשהייתי בת 5, אז אמא שלי הרבה פעמים הייתה עושה ישיבות בבית כדי לא להשאיר אותי לבד. אני זוכרת כמה אהבתי לשמוע את הסיפורים וזה מאוד סקרן אותי. כמה שנים לפני, כשאמא שלי עבדה במחלקת הרווחה, היה מקרה של גבר שרצח את אשתו, ושלושת הילדים נשארו לבד. אז אמא שלי לקחה אותם אלינו ותפקדנו כמשפחה מארחת בשבילם. בתקופה הזאת, אחד הבנים אמר שהוא לא יחגוג איתנו את ליל הסדר, כי אבא שלו משתחרר מהכלא והוא רוצה להיות איתו בחג. אז אבא שלי הזמין את האבא לארוחה וזה הרגיש לנו מאוד טבעי ונכון".
את אימה מגדירה עדי כאישה בעלת תשוקה אדירה לעבודתה, שהייתה חוקרת לעומק, קוראת המון ועושה הכול כדי לעזור, גם אם זה לפעמים גרם לטשטוש הגבולות בין הבית לעבודה. "בתור ילדה, הייתי הולכת עם אמא למיון פסיכיאטרי, עושה עבודות יצירה עם מטופלים ומשחקת איתם רמי. אימא גם נתנה למטופלים את המספר שלנו בבית, אז היינו מקבלים שיחות כל הזמן. פעם הרמתי את הטלפון ושמעתי 'תגידי לאמא שאני רוצה למות'".
כמו עמית, גם עדי לא חשבה בצעירותה שתמשיך בדרכה של אימה, אבל אחרי הצבא החליטה ללמוד עבודה סוציאלית. באותו זמן לא התכוונה בהכרח לעבוד בתחום, אבל ידעה שמדובר במקצוע שמעניק מגוון רחב של מיומנויות וכלים.
"אני תמיד צוחקת על זה שהמרד הכי גדול שלי באמא שלי היה שעשיתי קורס בפסיכותרפיה דינמית, תחום שהיא ממש לא התחברה אליו", היא מספרת בחיוך. "אבל היום יוצא שאני עושה בדיוק את מה שהיא הייתה עושה. אמא שלי עבדה שנים בתחום הבריאות, בעיקר בתפקידים ניהוליים, והייתה בסופו של דבר העובדת הסוציאלית הראשית של שירותי בריאות כללית. גם אני עובדת בכללית קרוב ל-20 שנה ומתעסקת כמוה בעיקר בניהול פרויקטים רוחביים".
"משהו בחוסן הנפשי שלי נשחק מהר משציפיתי. רציתי להבין איך אמא שלי עבדה בזה 40 שנה ולא הרגישה כמוני"
עדי וגם עמית מדברות המון על הדמיון הלא צפוי בין המסלול שלהן לזה של הוריהן, אבל באותה נשימה מספרות על הפערים בין עבודה סוציאלית בדור הקודם לבין אותה העבודה בעידן של היום. הפער הזה בולט במיוחד גם בסיפורה של עו"ס רעות ברקוביץ', שאימה הייתה עובדת סוציאלית במשך 40 שנה, בעיקר במגזר הציבורי.
רעות מדברת איתנו כשהיא בחופשת הלידה, בדיוק לאחר שהגישה את התזה שלה לתואר השני. "המחקר שלי בחן מה גורם לאנשים לבחור במקצוע העבודה הסוציאלית ולעבוד במגזר הציבורי. רציתי להבין מה מוביל אנשים להישאר בתפקידים מורכבים כאלו הרבה שנים – ואיך החוסן הנפשי שלהם משפיע על ההחלטה הזאת ומושפע ממנה".
הסיבה לכך, היא מספרת, קשורה באותו הפער הבין-דורי בין הורים שהיו רגילים להישאר באותו מקום עבודה כמה עשורים ובין דור הילדים שלהם, שנוטה לתפוס את העבודה בצורה אחרת לגמרי. "כשהתחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית במגזר הציבורי, הרגשתי שמשהו בחוסן הנפשי שלי נשחק מהר משציפיתי. רציתי להבין איך אמא שלי עבדה בזה 40 שנה ולא הרגישה כמוני".
כשרעות סיפרה להורים שהיא הולכת ללמוד עבודה סוציאלית, אמא שלה שמחה מאוד, אבל אביה פחות התלהב. "אני חושבת שהוא זכר את האינטנסיביות שאמא התמודדה איתה. הוא זכר כמה כאב יש בעבודה הזאת וכמה היא משפיעה על הנפש. ברור לי שהוא הגיב ככה כי הוא רצה בטובתי. הוא הבין שעבודה סוציאלית זה מקצוע חשוב, אבל כזה שבמקרים רבים לא מתגמל מבחינה כלכלית וגם קשה להחזיק בו לאורך זמן".
כיום, במבט לאחור, רעות לא מתחרטת שלמדה עבודה סוציאלית וגם מברכת על החינוך שקיבלה מאימה בזכות העבודה הייחודית הזאת. "היא לימדה אותנו את החשיבות של אמפתיה וחמלה. והיום אני מבינה כמה היא עבדה קשה והקריבה. כילדה לא הרגשתי שהעומס שלה בעבודה השפיע עליי. היא ממש הייתה סופר וומן שהצליחה להיות גם כוננית בלילות, גם לדאוג לילדים באמצע הלילה למקום לישון בו ולארוחות חמות וגם להיות אמא במשרה מלאה, שתמיד דואגת ועוטפת".
במהלך השיחה, לשלושתן חשוב להציף את המשמעות של המקצוע, לצד התחושה שהמדינה עדיין לא מתגמלת אותו כראוי. "בחודשים האחרונים, כולנו רואים כמה העובדים הסוציאליים הם חיוניים ונדרשים, לא רק לאוכלוסיות קצה, אלא כמעט לכל אזרח במדינה בשלב כזה או אחר. חשוב שכולנו נדע להעריך את העבודה המורכבת הזאת ושהמדינה גם תדע לתגמל כמו שצריך את מי שבוחרים להמשיך ולעסוק בה, למרות הקשיים והמורכבויות", סיכמה רעות.