השגרה הלא שגרתית של העובדים והעובדות הסוציאליות בישראל כוללת טיפול במגוון אוכלוסיות, אתגרים ונושאים, מפגש עם מטופלים בשעתם הקשה, ויצירת שינוי יומיומי בחייהם של אחרים.
ביקשנו משלוש עובדות סוציאליות לתעד יום אחד בעבודתן לתאר את הפעילות, ההתמודדות והתחושות שעולות במהלך העשייה שלהן. כך נראה מבפנים מקצוע משמעותי מאין כמותו, תובעני ברמה הרגשית ומגוון מאוד.
עו"ס עולא אבו חלאוה: יום של התמודדות רגשית אישית
שמי עולא אבו חלאוה, בת 32, תושבת רמלה, עו"ס במערך אשפוז מבוגרים ורכזת נושא אוכלוסיות קצה במרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון, מזה כשש שנים.
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל מערכת הבריאות נאלצת להתמודד עם עומסים בלתי סבירים, הן בטיפול בפצועים ובנפגעי פעולות איבה והן בהתייחסות למקרים קשים בשוטף. כוננות בבי"ח מפגישה אותנו עם נפגעי.ות תקיפה מינית, קשישים בסיכון, אירועי אר"ן (אירוע רב נפגעים) ונפגעי טרור, מקרים של אלימות במשפחה ועוד. ההתמודדות הזו דורשת כוחות נפשיים ואישיים גם מאיתנו המטפלים.
היום הגיע אלינו גבר צעיר שהתמוטט בחדר כושר ומותו נקבע באופן פתאומי ללא סיבה רפואית גלויה. ליוויתי את משפחתו, אימא שלו, אישתו והילדים הקטנים בזמן פרידתם הרגשית מהמנוח. דאגתי לחבר בינה ובין עוד גורמים, כדי לוודא המשפחה עטופה: עם הצוות הרפואי, גורמי הטיפול בקהילה, יועצת בית הספר של הילדים והשירות הפסיכולוגי הארצי להמשך הטיפול בקהילה.
נאלצתי גם לתת בשורה מרה למשפחה של צעיר שנהרג בתאונת דרכים לאחר שחרור מהמילואים. מקרי המוות המיותרים הללו גורמים לי לחשוב על כמה החיים בלתי ניתנים לתכנון ושליטה. מה שעוזר לי לחזק את החוסן הנפשי שלי בסיטואציה הוא להשתחרר ממחשבות מעכבות ולהבין כי יש בידי לשלוט רק על תחושותיי הפנימיות. חשוב שכעובדים סוציאליים נהיה מודעים לעצמנו ולנקודות הרגישות שלנו.
מקרה נוסף בו אני מטפלת בהמשך המשמרת נוגע מאוד ללבי כאישה. צעירה נשואה מגיעה אלינו למיון בעקבות שבר בזרוע ו"פנס" בעין. היא טוענת שהיא נפלה במדרגות ונחבלה, אך על פי התרשמות הצוות הרפואי ואנשי האורתופדיה, עולה חשד לאלימות במשפחה.
כשפגשתי אותה, כל כך רציתי לגונן ולשמור עליה. היא ממשיכה לסבול מאלימות ארוכת שנים ללא כל משאבים או יכולת להשמיע קול ולהביע התנגדות. המקרה דורש מענה יצירתי על-מנת שנוכל להבטיח את שחרורה של המטופלת מבית החולים, תוך שמירה על חייה. זה לא תמיד אפשרי.
אני מסיימת את היום במחשבה על האתגרים הרגשיים המרובים של מקצוע העבודה הסוציאלית . זה אם לא נדאג לעצמנו, כמטפלים, ונמצא מקום להכלה ופורקן, אנחנו עולים להישחק לאורך הזמן.
לאחר יום עבודה מתיש אני מוצאת מפלט דרך עיסוק בפעילות גופנית, ציור בצבעי אקריליק וסדנת קרמיקה שמסייעת לי רבות בהפגת תחושת המתח. מעבר לכך, היכולת שלי ביומיום לסייע, להתחבר לזולת ולמכאוביו, לגלות אמפתיה, להקשיב ולהכיל בשעת משבר היא תהליך תרפויטי בפני עצמו.
עו"ס נעמה כגנוביץ': יום של מפקחת בדרכים
אני נעמה כגנוביץ', מפקחת מרכזת בתחום משפחה, ילד ונוער בקהילה במחוז ירושלים של משרד הרווחה והביטחון החברתי.
אני נשואה לאיש מחשבים (בנאלי לעובדות סוציאליות), משוחרר ממילואים מתחילת חודש ינואר, ואימא לארבעה ילדים. בתקופת המילואים של בן הזוג שלי, הרגשתי שכמוהו, גם אני והקולגות שלי מגויסות, רק בלי מדים. אנחנו מתגוררים בירושלים.
הגעתי לתפקיד הנוכחי עם כלים שרכשתי בדרך ורצון להיות לעזר לעובדים הסוציאליים בשטח, שלעיתים צריכים את האדם שמתבונן מחוץ לתמונה ויכול לדייק מענים. בסוף זו מערכת שכל מי שעובד בה רוצה את טובת מקבלי השירות ומי שלא בא ממניע כזה, לא ישרוד במקצוע.
יום של עובדת סוציאלית מפקחת הוא יום שמתחיל בלו"ז מתוכנן, אבל יכול להשתנות לפי הצורך. התפקיד הזה גם דורש נסיעות מרובות, הגעה למחלקות רווחה בכל מיני מקומות בארץ והיכרות עם העו"ס בשטח.
אני יוצאת מהבית ב-6:30-7:30 כדי לא להיתקע בפקקים. היום אני בדרכי למחלקה יחסית קרובה - ועדת היגוי של מועדוניות ביישוב בגוש עציון. הקדמתי בכ-40 דקות ויש לי זמן לענות על מיילים.
ברגע שמתחילה ועדת ההיגוי אני מופתעת לטובה לשמוע מהעובדות הסוציאליות במחלקה שהן הצליחו לייצב את כוח האדם במועדונית והפכו אותה למסגרת איכותיות - כל זאת בזמן שמנהל המחלקה מגויס למילואים בצו שמונה ואינו נוכח. הרצון, המקצועיות וההשקעה של הצוות, שברובו נשי, ניכר מאוד.
בשעה 11:00 אני מתחילה נסיעה של כשעה ורבע לאזור מישור חוף יהודה, לוועדת היגוי של מרכז הורים וילדים. הנסיעה היא הזדמנות לחזור לכל המטלפנים שסוננו בזמן הישיבה הקודמת. השיחות נסובות סביב התייעצות לגבי פנימייה לנוער ומסגרת טיפול לפעוט בגיל הרך .
אני מגיעה ליעד ובוחנת את ההתקדמות בפתיחת המרכז לטיפול זוגי ומשפחתי בעיר, מה תקוע ואיך אפשר לסייע. אנחנו עוברים על הפעולות שנעשו במהלך השנה האחרונה . המחלקה וצוות המרכז עשו המון תוך התייחסות מרובה לאבות ושיתופי פעולה עם מרכז אלימות במשפחה.
בדרך חזרה אני מרימה טלפון לאחראית על תחום אובדן ושכול לשיחה על משפחה שחוותה אובדן לפני זמן רב, אך מאורעות השבעה באוקטובר מציפים אותה מחדש והיא זקוקה לטיפול אף שהיא כבר לא זכאית לו. בעקבות המאמצים שלנו, המשפחה זוכה לאישור חריג לטיפול כעת.
זהו, הגעתי הביתה. לפני שאני עולה לפגוש את המשפחה שלי, אני סוגרת עוד כמה פגישות שטרם הספקתי לסגור ביומן. בימים שהילדים מתעכבים לחזור, אני גם מספיקה להשיב על מיילים ולסיים כמה משימות . לעיתים טלפונים מגיעים גם בשעות הערב. ישנן עובדות סוציאליות במחלקות שזו השעה שהן רק מתפנות לטלפן ולהתייעץ. כשאני סוגרת את המחשב, אני מתחילה ללמד את הילדים שלי: להכתבות באנגלית של כיתה ה' ולמבחן במתמטיקה של כיתה ז' ויש גם משימת קריאה לילדת כיתה א' שלי. מחר עוד נסיעה ופגישות, עוד טלפונים ושיחות.
בסופו של דבר אני עובדת סוציאלית גאה! בת לעובדת סוציאלית גאה ומאמינה במקצוע הזה באופן בלתי מתפשר.
עו"ס אנבלה דיק: יום של טיפול בקשישים ובבני משפחה-מטפלים
שמי אנבלה, בת 51, עו"ס בשירות לאזרח הוותיק ומשפחתו באגף הרווחה של עיריית בת ים. נשואה ואם ל-2 ילדים. עליתי לארץ מארגנטינה לפני 25 שנה ומאז אני במקצוע.
את הבוקר שלי פתחתי היום כרגיל בנסיעה מביתי בנס ציונה לעבודתי בבת ים. את הדקות הארוכות של הפקקים בדרך אני מנצלת כדי "לארגן את היום בראש".
מיד אחרי ההגעה למשרד וכוס התה המסורתית שאני מכינה לעצמי, אני צריכה לצאת שוב לדרך לביקור בית בעקבות דיווח מבית חולים על קשיש שיכולתו התפקודית נפגעה לאחר התערבות רפואית. אני מגיעה לשם ופוגשת אדם ללא עורף משפחתי שאיש לא הכיר עד כה. עד ההתערבות היה עצמאי. אני מנסה להכיר אותו אישית, להבין את הצרכים שלו ולהסביר שמהיום יש לו כתובת לפנות אליה.
אני מרגישה זכות לנסות ולסייע לאנשים מבוגרים שהם חלק בלתי נפרד מבניית המדינה והתפתחותה. לעבוד עם קשישים דורש סבלנות, חמלה וחוסר שיפוטיות.
משם אני חוזרת למשרד לפגישה מתוכננת עם בת משפחה של אדם הסובל מירידה קוגניטיבית (דמנציה). קרובת המשפחה משוחחת איתי על ההתמודדות הטכנית והרגשית שלה, כמי שמשמשת גם כמטפלת שלו.
באופן טבעי, היא מתקשה לקבל את מצבו, לא יודעת איך להגיב כאשר הוא חוזר על אותה שאלה פעם אחר פעם או מבקש לבקר את אימא שלו שנפטרה לפני 20 שנה. אני מקפידה להסביר מה עובר על החולה ומעניקה לבת המשפחה ליווי ממקום מאוד אנושי ורגשי ומחפשת איתה את הכוחות בתוכה. אדם שנמצא ליד חולה עם דמנציה זקוק לתמיכה נפשית על מנת לקבל את המצב וללמוד לחיות איתו, תוך כדי 'אבל' מתמשך על האדם היקר לו שמאבד עוד ועוד חלקים מיכולותיו. מניסיוני, הליווי המקצועי, ההדרכה וההכוונה שלנו הם מאוד משמעותיים בכאלה מצבים.
בצהריים, אני כבר ניגשת עם הקולגות שלי להכשרה לשעת חירום, עקב המצב המלחמתי. היום אנחנו לומדים על התמודדות עם בשורה מרה ועזרה ראשונה נפשית.
המשך היום שלי מוקדש לאיתור קשישים עריריים, על מנת לבדוק את תנאי המחייה שלהם והיכולת שלהם להגיב במצבי חירום כמו אזעקות או פינוי מהבית במקרה הצורך.
לאחר יום שלם של עשייה למען האנשים שזקוקים לסיוע, הכוונה והקשבה ממני, אני מגיעה הביתה למשפחה, לבית. די עייפה, אבל לרוב עם סיפוק גדול וידיעה ברורה שמחר אצא לעוד יום משמעותי.