לא מעט צעירים שסיימו את התואר הראשון מוצאים את עצמם מבולבלים בכניסה לשוק התעסוקה. אולם לא כך היה המקרה של חוה וורקנה, בת 25 מבאר שבע. היא סיימה תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, לקחה חלק בתכנית "סטארט אפ להצלחה" וכבר החלה לעבוד בתפקיד שהיא מכירה מקרוב. "לפני הלימודים לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד, ידעתי שחשוב לי שזה יהיה משהו חברתי שקשור באנשים, אז הלכתי לקבל ייעוץ והכוונה לימודית. כשסיימתי את התואר יצא שמי שסייעה לי בהכוונה הלימודית התקדמה, ואני כיום מחליפה אותה".
גם חוה הופתעה מהמהירות שבה הדברים התרחשו. היא אמנם חשבה בכלל לטוס אחרי הלימודים, אבל נקרתה בפניה הזדמנות שלא יכלה לוותר עליה. "אני הולכת לעבוד בתוכנית שנקראת "למרחק" ושמה לה למטרה לכוון אנשים בני העדה האתיופית לתעסוקה ולאקדמיה", היא מספרת. "התפקיד שלי הוא לכוון אותם לתעסוקה יותר איכותית והולמת את כישוריו של האדם שעומד מולי. מעבר לעובדה שאני מאוד אוהבת את התחום, אני ללא ספק שמחה שקהל היעד הם בני העדה שלי".
חוה גדלה והתחנכה בערד וכיום מתגוררת בבאר שבע. בשנתיים הראשונות ללימודיה היא פעלה במסגרת מלגות שונות, ביניהן מלגה של מפעל הפיס שאפשרה לה להגשים את החלום – ללמוד תחום חברתי, לתרום לעדה שלה ולשלב את כל מה שחשוב לה יחד. במלגה הראשונה של מפעל הפיס, התנדבה חוה עם נערות בסיכון. בתום השנה השנייה, הגיעה חוה לטקס לזכר יהודי אתיופיה שנספו בסודן שהתקיים במכללת ספיר כחלק מהיחידה למעורבות חברתית הפועלת בשיתוף של מפעל הפיס. את הטקס הפיקו סטודנטים שלוקחים חלק פעיל במיזם מיוחד הנקרא "כנפי יונה".
פרויקט "כנפי יונה" עוסק בתיעוד סיפורי מסע של עליית יהודי אתיופיה שהגיעו ארצה דרך סודן. הסטודנטים מתעדים במהלך השנה את סיפורם של מי שבזכותם אנו כאן כיום בישראל, אותם אלו שמבקשים שלא נשכח ונשמר את זיכרון המסע שלהם לדורות הבאים. "הטקס שנכחתי בו כל כך ריגש וטלטל אותי, עד שהחלטתי שבשנה הבאה אני חייבת לקחת חלק בפרויקט הזה. ההורים שלי לא דיברו על המסע שחוו כשהגיעו לארץ דרך סודן, וידעתי שהגיע הזמן לספר את סיפור העלייה שלהם ולהנציח אותו".
הסיפור על האחות שנספתה במהלך המסע
לבסוף חוה לא רק לקחה חלק פעיל בפרויקט, אלא אפילו ריכזה אותו. יחד איתה, פעלו 12 סטודנטים להנצחת סיפורי מסעם של יהודי אתיופיה בדרכם לישראל. בתחילה, אבא של חוה לא רצה לספר את סיפורו. "מה שהיה היה, ועכשיו אנחנו כאן וצריכים להתעסק בהווה", הוא טען, חוה הנחושה לא וויתרה ולבסוף הוא התרצה.
הסיפורים שנחשפה אליהם טלטלו אותה, והיא מתארת אותם כסיפורי שואה לכל דבר. "מתוך 12,000 יהודים 4,000 נספו בדרך. הם היו חייבים לברוח מאתיופיה דרך סודן לארץ ישראל, כי שלטונות אתיופיה לא אישרו לקהילת היהודים (שמנתה פחות מ-2 אחוזים מכלל אוכלוסיית אתיופיה) לעלות ארצה. רק שם בסודן, כשהמתינו להגיע לארץ ישראל, קרו הזוועות. הם היו נתונים למחלות, רעב ופחד מאנשי שלטונות אתיופיה, סודן וזרים אחרים שלעיתים תכופות נהגו לשדוד ולפגוע בהם. הסיפורים של אביה על המסע חשפו בפני חוה את הסיפור על מות אחותה הגדולה, שכמו רבים אחרים, גם היא לא שרדה את המסע.
אביה של חוה היה נדבך עיקרי בכך שמשפחתה הצליחה לבסוף להגיע לישראל. הוא היה אחראי על חלוקת האוכל, ניווט המסלול וארגון המסע. ככל שהפרויקט התקדם, חוה חשה תחושת שליחות גדולה וצורך עז לזעוק לעולם את השואה שקהילת יהודי אתיופיה חוו וזו שאף אחד איננו מדבר עליה. לדבריה, הפרויקט שינה את חייה ואת תפישתה.
בסופו של פרויקט "כנפי יונה", מציגים הסטודנטים במעמד הטקס לזכר יהודי אתיופיה שנספו בסודן סרט המציג את סיפורם של המרואיינים, כאשר הם מדברים על המסע המפרך והאובדן שהם חוו. כמו כן, מוצגת תערוכת פורטרטים של המרואיינים ולצדם סיפורי המסע שלהם.
"כשאני מתחילה לעשות משהו אני נשאבת לזה, אבל כאן זה היה כל כך אישי ורגיש, שכל הסטודנטים גם קיבלו את האנרגיה הזאת. זה בא לנו מבפנים, מהבטן. הטקס היה מרגש ועשוי בצורה איכותית. רק במעמד הזה, הבינו המרואיינים שכל השנה הזו סבבה סביבם וסביב הסיפור שאנחנו מתעקשים לספר לדורות הבאים ולחברה הישראלית כולה. זה היה מאוד מרגש".