1. עגבניות שרי - אחת ההמצאות היחידות ברשימה שהיא אכן המצאה של ממש. אל עגבניות השרי הרגילות הצטרפו ברבות השנים גם שלל עגבניות צבעוניות כמו עגבניות שרי צהובות, עגבניות "שוקוליטוס" מנומרות וגם כמה עגבניות בגודל רגיל כמו עגבניית דניאלה, שלה חיי מדף ארוכים ויבול גדול במיוחד והיא כיום אחד הזנים הנפוצים בעולם. אייל שני, תאכל את ה... עגבנייה.
2. שקדי מרק - אי אפשר לכתוב רשימה כזו בלי שקדי המרק המפורסמים (והפתיתים, אל דאגה, נגיע אליהם). אחד מ"תוספי התזונה" החביבים ביותר על עם ישראל וגם אחד המשונים שבהם. רבים הם הילדים (והמבוגרים) שאוכלים את המרק רק בגללו. להיט נצחי.
3. דירוגי חומוס - אנחנו כמובן לא המצאנו את החומוס, לא את הקטנית עצמה ולא את הממרח שמכינים ממנה. אבל ללא ספק עשינו את שלנו בעולם הדירוגים: השיגעון הנצחי שלנו לדרג ללא הרף את החומוסיות הכי טובות, תחביב גברי בעיקרו יש לציין, הוא סוג של פסיכוזה לאומית ייחודית.
4. גבינה צפתית - כן, מסתבר שעם ישראל, שהוא כזכור לא ממש צרפת, הצליח להמציא גבינה משל עצמו. זה קרה בסביבות 1840, בצפת, אלא מה. אנשי מחלבת המאירי הוותיקה (מחלבת קדוש הצטרפה מעט אחר כך) המציאו את הצפתית, והשאר היסטוריה.
5. שניצל עוף - שניצל הוא אמנם מאכל וינאי, אלא שבווינה ובשאר העולם מכינים אותו מבקר (או מקסימום מחזיר). שניצל מחזה עוף הוא לא רק התחכמות מקומית (נפלאה) אלא סוג של מאכל לאומי.
6. שווארמה הודו - גם השווארמה היא לא ממש מפה. אלא שכמו השניצל, במכורתה, טורקיה, היא משהו אחר לגמרי, והיא נעשית בה מבשר כבש. שווארמה הודו, כמו שניצל עוף, היא לא רק פתרון זול, אלא גם, אם יורשה לי, די מבריק.
7. ביסלי - כמה מכם הקדישו מחשבה כלשהי אי פעם לעובדה שביסלי הוא בעצם… פסטה מטוגנת? (וכנראה גם כרטיס כניסה למועדון הצינתורים, אבל אלוהים, זה כל כך טעים). ביסלי גריל כמובן, כל השאר זה באמת קשקוש מטוגן.
8. אבו חסן - החומוס ונגזרותיו יחזרו כאן עוד כמה פעמים בהמשך. חומוסיית אבו חסן היפואית הוותיקה היא לא רק נציגה סמלית של החומוסיות המצטיינות (סעיד, לינא, אבו מרון, חליל - רשימה חלקית בלבד) אלא גם סוג של פנומן בזכות המנה הכי מפורסמת שלה, הלא היא מנת המשולש, הכוללת את הטוב שבכל העולמות - גם חומוס, גם פול, גם טחינה וגם מסבחה.
9. איל שני והמטבח הפואטי – לא בטוח שלא היו שמות פואטים עד מופרכים למנות לפני איל שני, אבל אין ספק שהאיש הביא את התופעה לדרגת אמנות. לא מיותר להזכיר שמאחורי השמות, המגוחכים לפעמים, מסתתר כמעט תמיד אוכל מופלא וחד פעמי. שני הוא ללא ספק ממנסחיו המובהקים והחשובים של המטבח הישראלי החדש, יחד עם חיים כהן, ארז קומרובסקי ועזרא קדם.
10. המזנון - אותו דבר, אבל בפיתה.
11. פלאפל - כמו החומוס והשניצל, גם הפלאפל הוא כידוע לא ממש שלנו, ובדיוק כמוהם, הניכוס שביצענו בו הוא מושלם. גם כאן מתנהל ויכוח עז ולא מוכרע מי היא המנה הטובה מכולן, כשמהצד השני של הוויכוח הזה יש גם פלאפל משקית, וגם אותו אנחנו אוכלים. אלוהים ישמור.
12. הקוסם - אחד המועמדים הוודאיים לתואר הפלאפל הטוב מכולם. אריאל רוזנטל, הקוסם בשבילכם, הצליח להפוך את הפלאפל העממי לסוג של גורמה שכולם מדברים עליו. על הדרך הוא עשה את אותו דבר לסביח, לשווארמה ואפילו לבוריק. אזרח כבוד של תל אביב, ובכלל.
13. אסף גרניט ומטבח הכפיים - את מה שאיל שני עשה על הנייר (בתפריטים שלו) לקחו אסף גרניט ושותפיו למחניודה (ולא מעט מסעדות נוספות), והצליחו להפוך לרוח של המסעדה עצמה. צוות שעוצר כל כמה דקות כדי לתופף על סירים למחוא כפיים ובכללי לעשות שמייח - זו כנראה המצאה של גרניט, שבשנים האחרונות אף מייצא אותה בהצלחה ללונדון.
14. תכניות בישול - תכניות בישול, כולל כאלו מסוגת הריאליטי, אינן המצאה ישראלית. אלא שנדמה שאף אומה לא התמכרה להן כך, ועוד בפריים טיים. התחליף של שנות ה-2000 למהדורת מבט.
15. עוף - אם דיברנו קודם לכן על שניצל עוף ושווארמה הודו, שווה להזכיר שבעצם עם ישראל מכור לעוף באופן כללי וגורף, יותר מכל עם אחר בעולם, ואף מצליח להגדיל את תפוקתו, בשר וביצים, באופן מופלא וגם, ולא צריך להיות טבעוני בשביל להבין זאת, מעט שערורייתי.
16. מטבח העשבים הפלסטיני - זו כמובן אינה המצאה ואף לא מקומית, אבל אם צריך להצביע על כמה מסורות קולניריות (בהמשך תצוצנה כאן עוד כמה, בודדות) שישראל מציגה, בעיקר בשנים האחרונות, בגאווה (מסוימת) הרי שזה השימוש הפשוט אך המבריק של הבשלנים הערבים (במסעדות כמו עזבה, שראביכ, דיאנא ואחרות) בעשבי חורף כמו חוביזה, עולש, ג'רג'יר, עכוב ואחרים. אז נכון, גם הם בתורם בסך הכל מציגים את מה שכל פלאח יודע כבר מאות שנים (וגם כמה סבתות שחיו בתקופת המצור על ירושלים - קציצות חוביזה) ובכל זאת, זה מקסים וטעים וראוי לאזכור.
>> בואו לפנק את האדם עם הטעם הכי טוב שאתם מכירים
17. מטבח טריפוליטאי - עוד מטבח ייחודי לישראל (אלא אם כן יש לכם דרכון לובי): המטבח הטריפוליטאי הוא מה שמכונה בימינו "מטבח אתני", והוא ללא ספק מהמפוארים והמיוחדים שבהם. קוסקוס, מפרום, חלקי פנים. רשימה חלקית.
18. שקשוקה - אם יש מנה צפון אפריקאית שקנתה לה אחיזת עולם במקומותינו, ואף מוצגת לעתים בעולם הרחב כישראלית, זו ללא ספק השקשוקה. ארוחת הבוקר המתוחכמת בעולם, והטובה שבהן.
19. ד"ר שקשוקה - האיש שאחראי במו ידיו ליחסי הציבור הטובים של השקשוקה מסעיף 18 בפרט, והמטבח הטריפוליטאי מסעיף 17 בכלל, כמו גם אחת הדמויות הציוריות ביותר ולא רק בעולם האוכל. אף ביקור של תייר בישראל לא שלם בלי קפיצה קטנה לדוקטור. בינו גבסו הוא שמו האמיתי, אגב.
20. פתיתים (קוסקוס ישראלי) - נישאר ברשותכם עוד רגע קט במחוזות הקוסקוס עם מה שמכונה בעולם קוסקוס ישראלי. פתיתי פסטה, או בעברית - פתיתים, הומצאו אצלנו בתקופת הצנע וכונו גם... אורז בן גוריון! מה יותר ציוני מזה?
21. דניס בריכות ים - שוב, לאו דווקא המצאה מקומית אבל ללא ספק משהו ששינה את פני צריכת הדגים בישראל והעביר דורות שלמים מגפילטע פיש לדג מוצלח למדי שיש לו, ולא בצדק, יחסי ציבור גרועים. הנזק האקולוגי לים הוא אמנם אמיתי, אבל התדמית הקולינרית הנחותה היא סתם קונספירציה של פיינשמעקרים.
22. שניצל בפיתה - עם חומוס-צ'יפס-סלט. לא רק המצאה מקומית אלא מנה לאומית ובסופו של יום, אחת המנות הכי מענגות שיש למי שיודע ליהנות מהחיים עצמם ולא רק מהדיבור עליהם.
23. סביח - ארוחת הבוקר המסורתית של יהודי עיראק נארזה בישראל בפיתה והפכה לאחת ממנות הרחוב האהובות ביותר. הקרדיט מגיע, ככל הנראה, לאדון סביח חלבי ז"ל, שפתח ב-1951 עגלת סביח ברמת גן. בנו שרון עומד עד היום במזנון המעט יותר מסודר מהעגלה ההיא, ברחוב נגבה 16 בעיר.
24. עובד - עובד דניאל הוא האיל שני או הרני רהב של הסביח בישראל. לא בטוח שהסביח של האיש הצבעוני הזה, על שלל חידודי הלשון שלו (לבצל, לחצל, לאטום, כמה-כמה בדרבי, רשימה חלקית בלבד), הוא אכן "המנה הטובה ביקום" כפי שטוען יוצרו, אבל זה רק מוכיח עד כמה הוא מוכשר ביחסי ציבור. אגדה בחייו.
25. ברי קוקטיילים - בחמש השנים האחרונות הפכה תל אביב (ובעקבותיה הולכות עכשיו לא מעט ערים בישראל) למעצמה של ברי קוקטיילים, שחלקם (אימפריאל ובל בוי למשל) אף זוכים להכרה עולמית. ולחשוב שעד לא מזמן שתינו שפריץ.
26. שפריץ - אם כבר מדברים על שפריץ. שוב, לא המצאה מקומית ושוב, השכלול הישראלי הוא מרשים. או לפחות בעל נוכחות מקומית מובהקת. או לפחות היה כזה עד שהגיעו אנשי האימפריאל עם השפריץ אפרול שלהם ושאר ההתחכמויות. יין לבן/אדום/רוזה עם סודה, למי שלא מכיר.
27. חמארות - הצד השני של ברי הקוקטיילים האופנתיים. שריד הולך ונעלם של עולם בתי המרזח של הבעלגולות - העגלונים ממזרח אירופה או הסנדלרים היהודים המרוקאים. תסתכלו טוב, זה לא יישאר איתנו עוד זמן רב. השטייטל הפולני והמלאח הצפון אפריקאי בגרסתם המקומית. חפשו אותם בשוק לוינסקי התל אביבי ושוק מחנה יהודה הירושלמי.
28. מתי המקלל - האבא הרוחני של החמארות בישראל. יהודי פולני מקשיש בן 88 הנהנה לקלל את לקוחותיו במאורה שלו בשוק לוינסקי, אבל רק אם הם קבועים ומתנהגים יפה. הבירה הטובה בישראל ומקום יוצא דופן גם במונחים בינלאומיים. זר לא יבין זאת.
29. יין ישראלי - עד לא מזמן עוד שתו כאן יין פטישים - יין זול ומתוק שצלח רק לקידוש, וגם זה בקושי. אבל בשלושת העשורים האחרונים, בזכות יקבים גדולים כמו יקבי רמת הגולן ויקבי בוטיק כמו קסטל, יקב תבור, מרגלית וצרעה, הפכה ישראל כמעט בן לילה למיני-מעצמת יין, כזו שליינות שלה אין מה להתבייש מול יין אמריקני, אוסטרלי, צ'יליאני ולפעמים אפילו איטלקי או צרפתי. מיקב ורבע הגענו לכמה מאות.
30. גבינות עזים - כמו ביין (ובשמן הזית והלחם שמיד יעלו ויבואו), גם כאן קפיצת המדרגה, מקוטג' וטוב טעם לגבינות צאן ברמה בינלאומית, היא סוג של הישג יוצא דופן במדינה שעדיין נאבקת על קיומה. גאווה ישראלית אמיתית.
31. שי זלצר - איל שני, רני רהב אבל בעיקר הנביא ירמיהו של גבינות העזים בישראל. האיש והזקן הלבן, מערת היישון והזולה החצי סודית כבר יותר משלושים שנה בסטף, ומי שיחד עם אבינועם ברקין ומשפחת אברוצקי אחראי במו ידיו ורגליו לרנסנס של גבינות הצאן בישראל. שמורת טבע אנושית מהלכת על שתיים.
32. המלצר הישראלי - תופעת טבע בקנה מידה של פלא עולמי. אין מלצרים בישראל, רק שחקנים/עורכי דין/ מבצעי אקזיט לעתיד שרק במקרה מגישים לך סטייק או דג ויין ואף טורחים להזכיר לך זאת, ללא מילים, כל 5 דקות. זה לא מונע מהם להסתחבק איתך כאילו אתם קרובי משפחה, כולל לקרוא לך "אחי" או "גבר". קסם מקומי.
33. תפריט הסלטים בשיפודיות/דגיות - המקבילה המקומית לשולחן המאזה הים תיכוני או הזקוסקי הרוסי (אנטיפסטי איטלקי, שנמשיך?) ובכל זאת, פנומן מקומי מופרע המתבטא באינספור צלוחיות המונעות ממך כל יכולת להמשיך הלאה לכיוון העיקרית שתהיה מוכרח לאכול, רוצה או לא.
34. שוק מחנה יהודה - בית ספר מקומי באיך לוקחים שוק אסלי אבל גוסס והופכים אותו לפנינה תיירותית, אבל מפלסטיק. קרה בטח גם במקומות אחרים, אבל זה שלנו.
35. שוק הכרמל - השוק הישראלי האולטימטיבי. שילוב חד פעמי של דוכני ביגוד, אוכל ומסעדות קטנות המצליח להישאר שוק גם אל מול פני הבוטיקיזציה של המאה ה-21, והוא ללא ספק פניה האמיתיות של רק של הקולינריה המקומית אלא גם של ישראל. מחליפו של מחנה יהודה בתור נציג האותנטיות המקומית.
36. המטבח הישראלי החדש - כן, אנחנו קצת מסתובבים סביב זה גם בסעיפים הקודמים אבל בואו נגיד זאת מפורשות - יש מטבח ישראלי. אחראים לו כאמור חיים כהן וארז קומרובסקי שעוד רגע יעלו ויבואו, ואיל שני שכבר הוזכר. יש גם אחרים ויש גם תלמידים. חומוס עם קלמרי, חציל קלוי עם טחינה, חומוס עם שקשוקה. רשימה מקרית וחלקית. ואיזו ויברציה באוויר שקשה להסביר.
37. חיים כהן - הסנדק של האוכל הישראלי החדש ומי שניסח במטבחו שפה מקומית ואחר כך הציג אותה לעולם בתכניות טלוויזיה פופולריות כמו "מאסטר שף", אבל בעיקר בתכנית "שום פלפל ושמן זית". שגריר האוכל הישראלי, ובצדק.
38. מרגרט תייר - מימי שרתון, מבקרת המסעדות האגדית של "הניו יורק טיימס", אמרה פעם שאם יש מסעדה אחת בישראל שהייתה רוצה לקחת איתה לעירה, הרי זו מאורת הדגים הקטנה של מרגרט תייר, אלמנתו של חבר הכנסת והפנתר השחור ויקטור תייר. מול הים, בסוכה שעושה קולות של יוון, ממש מתחת לשעון של יפו, מכינה מרגרט מנות שאין דומה להן בעולם כולו, מהסרדינים הממולאים ועד קבב הלוקוס, דרך קוסקוס הכבש והלימונדה.
39. מהפכת הלחם - ושוב, כמו ביין, בשמן, בגבינות ובבירה (עוד שנייה) גם בלחם עשינו מהפכה ומלחם אחיד עברנו ללחם נלסון "מלא דגנים" ואחרים. אורי שפט ממאפיית לחמים, השחקן המרכזי במגרש הזה, כבר אופה לחם אפילו לניו-יורקרים האנינים.
40. ארז קומרובסקי - אבי מהפכת הלחם ואחד מאבות מהפכת האוכל הישראלי ומי שמנסח את שתיהן טוב מכולם. בשנים האחרונות מתרכז בקייטרינג פורץ דרך וחינוך קולינרי בביתו שבגליל, אבל עדיין משפיע מאוד. גם הוא, כמו קודמיו ברשימה, דמות ייצוגית הראויה לערך משל עצמה ברשימה הזו.
41. קוטג' - לא ממש המצאה מקומית אבל ללא ספק הגבינה הלאומית שלנו. באמריקה איש אינו מכור לקוטג'. כנראה.
42. שמן זית - והנה גם שמן הזית המקומי, שכמו היין והגבינות, עבר לא רק מהפכה ורנסנס, אלא עיצב מחדש את פני המטבח המקומי וחיבר אותו לשורשיו. מיוצא כיום לכל רחבי העולם, זוכה בפרסים ומתמודד בכבוד עם קולגות מספרד ואיטליה.
43. טפטפות - כן, אני יודע, זו בכלל המצאה מתחום הטכנולוגיה החקלאית אבל היי, בלעדיה כל זה לא היה קורה.
44. במבה - כל מילה מיותרת.
45. מקופלת - כנ"ל.
46. קרמבו - כנ"ל, כנ"ל. למרות שלא הומצא כאן.
47. מסעדות רומניות - עוד מטבח מצדו השני של הים הזוכה כאן לכבוד השמור רק למטבח הצרפתי או האיטלקי במקומות אחרים, למרות שלצערי כיום מדובר בעולם הולך ונעלם. צ'ורבה, איקרה, קבב, רשימה חלקית. הניצחון, סמי וסוסו, קפה גלידה יונק, רשימת שגרירויות חלקית. וגעגוע גדול לחיים ולה לוקה.
48. קפה הפוך - בגלל השם המצחיק.
49. ארומה - המקדונלד'ס של ישראל, ורשת ייחודית שמיוצאת בהצלחה לעולם הגדול.
50. מכון וולקני - האבא של רוב ההמצאות החקלאיות הזורמות אל שולחננו כבר שנים. אחראים גם להוצאת הטעם מהעגבנייה בדרך לחיי נצח על המדף, כמו גם להחזרתו.
51. חצילים - מה שחיים כהן חולם עליו בלילה ואחת מאבני היסוד של המטבח הישראלי, הישן והחדש גם יחד. שוב, לא המצאנו אבל טיפלנו הכי יפה שיש.
52. ארנולד מלך החצילים - ההוכחה לסעיף 51. בר בן שנות דור בו הגיש ארנולד בניש, ועכשיו בנו יואב, אינספור גרסאות למלך הירקות המקומי. וגם בירה נהדרת. ואווירה אורגינל. כבוד.
53. חומוס מקופסה - והלא אמרנו שחומוס אצלנו הוא סוג של שיגעון לאומי, ויש אפילו בקופסת שימורים. עשה עלייה יפה לארצות הברית בשנים האחרונות, ללמדכם.
54. נס קפה - אחד הדברים היחידים שמהגרים ישראלים לא מצליחים להיגמל ממנו.
55. חומוס עם קלמרי - מנה מיתולוגית של חיים כהן בקרן של פעם וכנראה המצאה שלו. שיגעון החומוס, כבר אמרנו.
56. נקניקים טובים לא מחזיר - מסתבר שיש דבר כזה. השרקוטרי הכשר לבקוביץ' מרמת השרון מוכיח שזה אפשרי.
57. פסטרמה - המקבילה הסנדוויצ'אית לשניצל. פסטרמת הודו היא ללא ספק תת מחלקה כל כך ייחודית בעולם הנקניק עד שהיא ראויה לאזכור.
58. האבטיחים - בילוי מקומי שחלף מן העולם וקצת חבל - ערב שלם על אבטיחים, כמו ששר שלמה ארצי פעם, ואפילו הייתה מסעדה כזו בטיילת של תל אביב.
59. אבטיחים מיניאטוריים/צהובים - הדרך הישראלית ללכת עם ולהרגיש בלי.
60. אימפריה של טבעונות - בשנים האחרונות, לצד פריחת ההמבורגר, הפכה תל אביב, ויש האומרים ישראל כולה, למכה של הטבעונים. באחוזים מוחלטים מדובר עדיין במיעוט זניח, אבל הרעש? מדובר ברעידת אדמה של 7 בסולם ריכטר. מדברים על זה בעולם הגדול.
61. סטייק לחם - מתוצאותיה של המהפכה הטבעונית. הומצא במסעדת זכאים ונשא תג מחיר שערורייתי במיוחד.
62. אוכל גרוזיני בלי בשר - עוד רעידת משנה של הכיבוש הטבעוני. מוגש במסעדת ננוצ'קה של ננה שרייר, כוהנת גדולה של הקהילה. גרוזינים מהתפוצות משפשפים עיניים עד היום.
63. אוכל גרוזיני - עם בשר. עוד מטבח נידח שישראל עושה לו כבוד גדול, ובצדק.
64. אוכל בוכרי - מאותו אזור בעולם, הרפובליקות המשתחררות של ברית המועצות לשעבר, ואחד המטבחים הכי חושניים שיש, מככב בשנים האחרונות בישראל עם כמה מסעדות ספורות אך נהדרות (חנן מרגילן). לא משהו שקל למצוא במקומות אחרים בעולם.
65. הפלפל החריף בעולם - קובי זיו אב ממושב עין יהב המציא את העקרב, או Arava Scorpion הפלפל (השני) הכי חריף בעולם. חריף פי 500 מטבסקו.
66. חקלאות מדברית - כן, אנחנו באמת הפרחנו את השממה. ומילאנו אותה באוכל.
67. ווייז - איך הייתם מגיעים לכל המסעדות והחוות והיקבים הללו בלעדיו.
68. מהפכת הבירה - אחרי מהפכות הגבינה, השמן, הלחם וכמובן היין, הגיע תורה של הבירה. ממבשלה אחת לאומית הפכנו לאומת בירות עם שתי מבשלות גדולות, אינספור מותגים מיובאים ואפילו קרקע פורייה למבשלות בוטיק קטנות.
69. טובורג בלו 6.9% - המחווה היפה של מבשלת טובורג ליום ההולדת ה-69 שלנו. זוהי השנה השלישית שטובורג משיקה מהדורה מיוחדת לכבוד יום העצמאות, ועל כן בקבוקי טובורג לובשים חג בצבע כחול ואחוז האלכוהול של הבירה מתכתב עם שנותיה של המדינה. כאילו זה לא מספיק - מדובר במהדורת בוטיק שעושה שימוש בלתתי בוטיק מובחרים בעבודת יד. לחיים!
