גרעין הנח"ל שעבר ביחד הכל: "הם בוחרים אחד בשני כל יום"

זה הרבה יותר מקבוצה שהתגייסה ביחד לצבא ולמען החברה. זה קשר עמוק שנבנה דרך הרגעים הכי מאושרים והכי כואבים, דרך החוויות והאתגרים המשותפים, או כמו שהם בעצמם קוראים לזה – משפחה.

"הם ממש משפחה שנייה מבחינתי", אומר ע', חבר בגרעין שרף של התנועה הקיבוצית, שנמצא כיום בפרק משימה במועצה אזורית גליל עליון, "אני עם האנשים האלה כבר שנים, ועברנו ביחד כל כך הרבה דברים בזמן הזה, זה מאוד חיבר אותנו, וזה אחד הדברים שהכי משכו אותי למסלול הזה".

"ב-7 אוקטובר הבינו במסלול הנח"ל שהמשימה הלאומית חייבת להשתנות", מסבירה נעמה רותם, מדריכת הגרעין שמלווה את הקבוצה לכל אורך המסלול, "אם עד אז המשימה הייתה חיזוק הפריפריה החברתית ועידוד לגיוס משמעותי בערים פריפריאליות, בעקבות המלחמה' היא חזרה להיות משימת חיזוק ההתיישבות ושיקום המקומות והקהילות שנפגעו, והתנועה הקיבוצית לקחה חסות על הקיבוצים שלה בגבולות".

במסגרת המשימה החדשה-ישנה, בספטמבר האחרון הגיעו חברי הגרעין לסייע לקהילות בקו הראשון של הקיבוצים שלא פונו בצפון. הפעילות שלהם מתמקדת בחינוך הבלתי פורמלי, שנפגע מאוד בקיבוצים במלחמה: בבקרים הם פועלים בתיכוני המועצה ותומכים לימודית ורגשית בתלמידים שזקוקים לכך. אחר הצהריים ועד הערב הם משמשים כמדריכי נעורים בקיבוצים, ויוצרים עבור הנערים מרחב חברתי שהם זקוקים לו עכשיו במיוחד, כשחלק מהמשפחות עזבו והקהילות נותרו מפוצלות. "המטרה היא לחזק אותם ולייצר חוסן קהילתי דרך המדריך מהגרעין שמגיע על מדים, הופך לדמות משמעותית בשבילם ומספק להם את הביחד שמחזיק ומחזק אותם", מתארת נעמה.

פעילותם של בני הגרעין בגבול הצפון מהווה למעשה חלק בבניית מודל מסלול הנחל החדש לפיקוד והתיישבות, שייפתח לראשונה בשנה הבאה, שמסגרתו ישרתו חיילי פרק המשימה ביישובי הגבול.

"יש לנו מחויבות שהיא מעבר"

בין לבין, חברי הגרעין חיים ביחד כל רגע ביום: הם גרים ביחד בקיבוץ עמיר, מבשלים, אוכלים ומנקים ביחד, ומבלים כמעט את כל הזמן שלהם אחד עם השני. "בצהריים אנחנו חוזרים ביחד לדירה באותו זמן כדי שיהיה לנו זמן להכין צהרים ביחד ולשבת ביחד לפני שיוצאים לנעורים, ובערב, כשאנחנו חוזרים, אנחנו מצטופפים מסביב לשולחן, וכשמסיימים לאכול יושבים לדבר עוד איזה שעה, פותחים משחק קופסה ומשחקים ביחד עד מאוחר", מתאר ע', "זאת ממש אווירה משפחתית וכיפית, שם אני מרגיש שאלה האנשים שאני רץ איתם, האנשים שאני אוהב".

פעם בשבוע יש להם יום גרעין – יום שחברי הגרעין מקדישים לעצמם בליוויה של נעמה, במטרה להעמיק את הקשר ביניהם ולפחת את עצמם כקבוצה. "זה יום שאנחנו מבלים את כולו ביחד כקבוצה שלמה, ומעצבים אותו לפי מה שחשוב לנו באותו זמן", מסביר ע', "לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים ללמוד נושאים חדשים, ואם אנחנו בתקופה לחוצה יותר, אז אנחנו עושים יום יותר רגוע ומתפננים ביחד על הנחל".

הקשר המיוחד שלהם משפיע גם על העשייה שלהם למען הקהילות בקיבוצים. "יש סינרגיה בעבודה שלנו. אנחנו יודעים בדיוק במה כל אחד מאיתנו חזק ובמה פחות, ואנחנו משלימים אחד את השני. בגלל שאנחנו חיים ביחד, אז אנחנו גם מקבלים אחד מהשני רעיונות ברמה המקצועית, וכשיש לנו דילמות, אנחנו אוהבים להתייעץ ולפרק אותן ביחד".

הוא מודה שהחיים המשותפים הם לא תמיד קלים, אבל הם שומרים על עצמם מאוחדים, והם יודעים בדיוק למה: "לחיות ביחד כקבוצה לפעמים יכול להיות גם מורכב, כי השילוב של העומס בעבודה והמטלות בבית יוצרים מתח מדי פעם. אבל אנחנו באמת מכירים אחד את השני, אנחנו ביחד כבר תקופה ורוצים גם להמשיך ביחד בעתיד בתור יותר מקבוצת חברים, אז אנחנו לא נותנים ריבים קטנים ופשוטים להוריד אותנו. תמיד ננסה לחפש את עמק השווה ולמצוא פתרון. מעצם זה שאנחנו קבוצה, יש לנו מחויבות שהיא מעבר".

"המקום הבטוח לחזור אליו בסוף היום"

הכל התחיל בשנת השירות, שחברי גרעין עשו בכמה מסגרות שונות. לאחר שהכירו בסמינרים משותפים במהלך השנה, הם החליטו להתאחד לגרעין אחד ולצאת ביחד למסלול הנח"ל. "אחד הרעיונות שמאחורי זה הוא להילחם בניכור של החברה", אומר ע', "בחברה הישראלית היום, ובכלל בחיים הבוגרים, זה כל אחד לעצמו. לכל אחד יש תא משפחתי משלו, חבורת חברים משלו, וכל אחד עם עצמו. הרעיון הזה של לחיות כקבוצה, להכיר לאט לאט אנשים שהופכים להיות חברים מאוד טובים שלך וליצור איתם חברות משמעותית, זה מאוד דיבר אליי".

בסוף שנת השירות, הם התגייסו כקבוצה מאוחדת לכמה מוקדים: והבנות התגייסו ביחד לתפקידים של מ"כיות טירונים, מפקדות נוער בגדנ"ע, ותפקידים שונים בחיל החינוך. הבנים התגייסו ביחד לשירות קרבי. "עליי זה מאוד הקל מבחינה רגשית", מספר ע' על הגיוס המשותף עם בני הגרעין, "כשאתה מתגייס אתה חוטף שוק מהמערכת צבאית, אתה לא מכיר אף אחד ואתה לבד. אני הגעתי לשם עם קבוצת החברים הכי קרובים שלי, והם היו איתי בכל התהליך הזה. זה לדעת שלא משנה כמה היום היה גרוע וקשה, יש לי את המקום הבטוח הזה לחזור אליו בסוף היום. דאגנו לתמוך אחד בשני לכל אורך הדרך".

במהלך הפרק הצבאי, הקבוצה ממשיכה להיפגש מדי כמה חודשים לסמינר משותף. "כל אחד מהם עובר חוויות משלו והם משתפים אחד את השני, נעזרים אחד בשני ומעבדים את החוויה הזאת ביחד", מסבירה נעמה, ומספרת שבאחד מאותם סמינרים חברי הגרעין גם החליטו מי יהיו שני החברים שייצאו לפיקוד במקום להמשיך לפרק המשימה, לדרישת הצבא. "זה היה מדהים לראות כמה חשוב היה להם לבחור אנשים שיהיו מעולים כמפקדים, אבל גם אנשים שיוכלו לשמור על הקשר עם הקבוצה ולהמשיך להיות חלק ממנה".

ע' מספר שבמלחמה הוא הבין פתאום שהם באמת הפכו למשפחה: "הרגשתי שהם ממש תומכים בי מרחוק איך שהם יכולים, ממש הרגשתי את המשפחתיות הזאת. אני זוכר שבאחת הפעמים שהצלחנו למצוא זמן כשכולנו היינו בבית ולהיפגש ליום גרעין, אחרי המון זמן שזה לא קרה. המפגש הזה הפיג לי את כל המתח ועשה לי כל כך הרבה נחת וטוב על הלב. רגע לעצור להיות עם האנשים שאהובים עליי וחשובים לי, זה פשוט מילא אותי באנרגיות".

"התקופה בגרעין הייתה התקופה הכי יפה של אורי"

אבל אז, בסוף מאי, הגיע אחד מהאתגרים הקשים ביותר שלהם ביחד – אורי בר אור, אחד מחברי הגרעין, נפל בקרב בעזה.

"הדלת של אורי תמיד הייתה פתוחה לאנשים שזקוקים לעזרה, לאנשים שהיו שונים", מספרת נועה בר אור, אמו של אורי. אביה של אחת מהחניכות של אורי סיפר למשפחה שביתו הייתה מנודה בבית הספר, אבל לפעולות של אורי, למרות שהיו עם אותם ילדים, הקפידה להגיע תמיד. אמא של חניכה אחרת, שבתה סבלה מהצקות, סיפרה שבאחת הפעולות שלו, אורי ארגן נשף והזמין אותה ללכת אליו איתו. "הוא מאוד אהב אנשים והתעניין בהם. הוא ממש אהב שיחות נפש. אז גם בגרעין הוא פשוט התחבר לכולם. הוא היה הדבק של הגרעין", היא מספרת.

"אורי היה חלק מאוד דומיננטי בקבוצה. הוא היה מאוד שמח וחייכן, ותמיד רצה לעזור. כשהיינו יחד הוא היה מאוד מורגש, ורצה לדעת ולהרגיש חלק", מספר ע'. "התקופה בגרעין הייתה התקופה הכי יפה של אורי, להתגייס איתם היה לו מאוד משמעותי", מוסיפה נועה, "אורי היה ילד בוגר כזה שלא בזבז את הזמן על שטויות, בגרעין סוף סוף היה לו עם מי לדבר ולהיות ככה. הוא פשוט פרח שם, נוצרו לו חברויות מדהימות, הוא ממש חיכה כבר לפרק המשימה וכל הזמן דיבר עליו. רק בשביל זה הוא התגייס".

ב-28 במאי האחרון, חודשיים לפני שהיה אמור לצאת לפרק המשימה שכל כך חיכה לו, יצאו אורי ו-7 חברי צוות נוספים לפעולה ברפיח, ובמהלכה נכנסו למבנה שלא ידעו שהוא ממולכד. המטען שהוטמן בו התפוצץ מיד, ופצע קשה חמישה מהם. שלושת האחרים, ובהם אורי, נהרגו במקום. באותו לילה, הוריו ושני אחיו קיבלו את הבשורה הנוראית.

ע', אז לוחם בעצמו, עוד לא ידע בדיוק מה קרה. "שמענו שיש אירוע רב נפגעים, וחיכינו לעדכון. ידעתי שאורי היה שם, והבנתי שיש סיכוי גדול שהוא נפגע", הוא מספר, "באותם רגעים ניסיתי לעצור את הרגשות עד שאני אבין יותר מה קורה, אבל הייתי בלחץ מטורף. אלו היו שעות מזעזעות". לאט לאט הפרטים התחילו להגיע, והוא הבין שאורי נפגע, אבל רק בבוקר שלמחרת גילה שהוא נהרג. "לצערי זה לא החבר הראשון שאיבדתי וגם לא האחרון, אבל זה ללא ספק היה שונה מכל המקרים האחרים, בגלל הקרבה. זה בא ממקום הרבה יותר קרוב, אז היה הרבה יותר מורכב". בכיס האפוד שלו, כך הם גילו אחר כך, אורי נשא איתו את התמונה של בני הגרעין שלו. לאחר שנפל, הם מצאו את התמונה, עם חור של רסיס.

ע', שהיה בשדה הקרב בלי טלפון, ידע שהוא מוכרח לדבר עם חברי הגרעין שלו. "לקחתי על עצמי לנסות להתקשר אליהם אחד אחד", הוא מספר, "היה לי פנקס עם מספרי טלפון, אז לקחתי פה טלפון ממילואימניק, שם טלפון מהקצין שלי, ובימים שלאחר מכן השתדלתי לדבר עם כל אחד מהאנשים בגרעין, להגיד להם שאני בסדר, שקשה, אבל שאני חזק". בסוף השבוע שבו צוינו 30 יום למותו של אורי, יצאו כל חברי הגרעין לסמינר, כדי להתאחד לזכרו. הלוחמים שביניהם לא שוחררו, אבל הצליחו להתקשר לחבריהם מהשטח. "היה חשוב לנו לדבר עם כולם כשהם עוברים את החוויה הזאת, להראות להם שאנחנו איתם", אומר ע'.

"לפני ההלוויה, נסעתי עם שתיים מחברות הגרעין לדרום, ונפגשנו עם כל הגרעין על הטיילת מול הנוף של נחל צין במדרשת בן גוריון, כדי להיות רגע יחד", מספרת נעמה, "אלה רגעים מאוד חזקים שבהם ברור למה הקבוצה משנה. כי הם יכלו להיות ביחד בזה. זה ממש כמו לאבד בן משפחה".

"ברגע שחבר נהרג, נוצר קשר מיוחד עם המשפחה שלו", אומר ע', ומספר שמאז שאיבדו את אורי, שתי המשפחות שלו התקרבו מאוד. "תמיד כשיש לנו הזדמנות או כשאנחנו באזור, אנחנו יורדים למדרשת בן בוריון, ומשתדלים לבקר את המשפחה של אורי, לשבת איתם ולתמוך בהם, ואין ספק שגם הם מאוד תומכים בנו ובאובדן שלנו". "אני מאוהבת בכל אחד ואחת מהם", אומרת נועה אמו של אורי, "הם מגיעים אלינו המון, וזה כזה כיף. עכשיו אני זוכה להכיר את החברים הכי טובים שלו, ואני מרגישה שאני נפגשת עם אנשים שמכירים את אורי, שיודעים מי הוא, ואנחנו יכולים להזדהות אחד עם השני וגם להיחשף ביחד לדברים שלא ידענו עליו".