יש לא מעט סיבות שבגללן אף אחד כאן לא רוצה מערכת בחירות שלישית תוך שנה: הגירעון התקציבי היא אחת מהן, שיתוק המשק היא אחרת, תחושת קיפאון ומיאוס פוליטי הן עוד כמה, אבל נדמה שעל הסיבה המדאיגה מכל אף אחד לא ממש מדבר בקול רם מספיק: ככל שמנועי הקמפיינים מתחממים, הדלק שבו הם משתמשים שורף למעשה את גשרים שמחברים בינינו, ורק מצביע על חילוקי הדעות והפערים ההולכים וגוברים.
ויש לכך אפילו אסמכתא מדעית: מחקר אקדמי שכלל 2,470 אנשים מכל חלקי החברה הישראלית מצא כי אחרי שתי מערכות הבחירות שעברנו בשנה האחרונה, החברה הישראלית מפולגת יותר מתמיד. המחקר, שנערך עלי ידי ד"ר יוליה אלעד שטרנגר, ד"ר אורי אהרונסון וד"ר יובל פלדמן מאוניברסיטת בר-אילן, ויוצג במסגרת הקונגרס הישראלי - שיתוף פעולה בין אוניברסיטת בר אילן, מרכז רבין ומרכז בגין, הכיל מדגם מייצג מבחינת רמת דתיות ועמדה פוליטית במגזר היהודי, ומבחינת אחוזי המגזר היהודי/ערבי בחברה הישראלית. מתוך כלל המדגם, 83 אחוז מהמשתתפים היו יהודים ו17 אחוז ערבים.
התוצאות, כאמור, לא מאוד מעודדות: 80 אחוז מהנשאלים סבורים שהחברה הישראלית מפולגת, כאשר מתוך אלה 93 אחוז מאמינים שעיקר הפילוג הוא לאומי (ערבים מול יהודים), 89 אחוז סבורים שהוא פוליטי (ימין מול שמאל) ו-83 אחוז מאמינים שהפילוג העיקרי הוא דתי (דתיים מול חילונים). בנושא העדתי למרבה הפלא, הנתונים היו נמוכים יותר ועמדו על הסכמה של כ-67 אחוזים.
רחוקים מלהסכים
באשר לנושאים עצמם שמפלגים אותנו, התייחס המחקר לארבע סוגיות עיקריות: תחבורה ציבורית בשבת, שילוב של תכנים מזרחיים במערכת החינוך, חוק הלאום והיחס למסתננים. בנושא התחבורה הציבורית בשבת נמצא כי דתיים וחילוניים רחוקים מאוד מלהסכים (42 אחוז מהחילונים מעדיפים תחבורה ציבורית מלאה, בעוד 51 אחוז מהדתיים מעדיפים לא לאפשר אותה כלל). יחד עם זאת, בכל השאר הנושאים נרשמה דווקא קירבה יחסית: למשל, 66 אחוז מהערבים מעדיפים לבטל את חוק הלאום לעומת 41 אחוז מהיהודים שמעדיפים להשאיר אותו על כינו אך להוסיף לו פסקה העוסקת בשוויון זכויות לכל אזרחי המדינה. כמו כן, 44 אחוז מהשמאלנים סבורים שיש למנוע מפליטים ומהגרי עבודה להיכנס לישראל באופן לא חוקי, ולפעול כדי שמי הגיע לישראל באופן לא חוקי יעזוב מרצון בהקדם, לעומת 40 אחוז מהימנים שטוענים כי מדינת ישראל צריכה לגרש באופן מידי את כל מי שנכנסו אליה באופן לא חוקי או ששוהים מעבר לתקופת האשרה שלהם. בעניין שילוב תכנים במערכת החינוך, 43 אחוז מהאשכנזים סבורים שהתכנים צריכים להיקבע אך ורק על פי חשיבותם האוניברסלית, אולם חובה שתהיה התייחסות מסוימת לתרבות המזרחית, לעומת 42 אחוז מהמזרחים שדורשים להקדיש 50 אחוז מהתכנים הנכללים בלימודי התרבות, הספרות וההיסטוריה בחינוך הממלכתי בישראל לתרבות המזרחית.
הנתון החשוב ביותר שעולה מהמחקר נוגע דווקא לעתיד המשותף של כולנו כאן ביחד: 74 אחוז מהנשאלים הודו שחשוב להם מאוד שהחברה הישראלית תהיה מלוכדת, אך רק 51 אחוז מסכימים שיש סיכוי ריאלי שהיא תהיה כזו. כמו כן, רק 52 אחוז מהערבים ו-50 אחוז מהיהודים הודו שהם מוכנים לשתף פעולה עם הצד השני. אז האם באמת יש תקווה?
"במחקר יש צד פסימי ואופטימי", אומר פרופסור שחר ליפשיץ, ראש המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר אילן, שהוא ממייסדי הקונגרס הישראלי והמוביל האקדמי שלו. "80 אחוז מהאנשים בישראל מזהים רמה גבוהה של מפוצלות וקיטוב בחברה הישראלית מבחינה לאומית, אידאולוגית ודתית, כלומר אנשים מזהים שיש כאן מצב לא טוב. מצד שני, 70 אחוז מהם רוצים שהחברה תהיה יותר מלוכדת ורוצים אחדות. הבעיה היא שרק 50 אחוז מהם מאמינים שזה אפשרי, והשאר פשוט חוששים שזה לא יקרה. זה, במונחים של מדעי החברה, הוא המניע שלנו לפעולה, זה הטריגר שלנו - יש פער בין הדרך שבה אנשים חווים את המצב הנוכחי לבין איך שהם רוצים שהוא יהיה".
על איזו פעולה מדובר בעצם?
"החברה הישראלית באה ואומרת לנו שהיא מרגישה מפוצלת אבל רוצה משהו אחר, ואסטרטגיית השינוי שלנו היא בעצם להחזיר את המנדט לחברה האזרחית. במקום שהפוליטיקאים ימשיכו את השיח המקוטע שמביא לפיצול, בואו נפגיש בין קבוצות הסכמה ונכיר את נקודות המבט של השני, נלמד את נקודות המחלוקת ואולי גם נגיע להסכמות".
כלומר, מערכות הבחירות התכופות רק מפלגות אותנו.
"בוודאי. מערכות הבחירות דוחפות אותנו לשיח המקטב. יש את ליברמן שאומר 'זה לא עת לפשרות אלא עת להכרעות', ואת כחול-לבן שיומיים לפני הבחירות יצאו בקמפיין של 'אחדות חילונית' – ביטוי אומלל שכלל לא מתאים להם. אנשים פה מפחדים שהשיח הישראלי מופקר בגלל הבחירות והקיטוב, אז מישהו חייב לקחת אחריות על ייצור של שיח אחר".
אחד הנתונים הכי מפתיעים במחקר חושף כי למרות שתפיסות הפילוג גבוהות, הן מבוססות ברובן על פיקציות. כלומר, הידע של הישראלים בסוגיות הנתונות במחלוקת פשוט לוקה בחוסר. גם דתיים וגם חילונים, למשל, עושים הערכת חסר של מספר האוטובוסים בשבת. גם ערבים וגם יהודים עושים הערכת חסר של מספר המשפחות הערביות שעוברות לישובים יהודים, ואילו ימנים עושים הערכת יתר של מספר המסתננים מאפריקה בישראל שהיא גדולה כמעט פי 5 מהמציאות, לעומת שמאלנים שעושים הערכה קטנה יותר. "אנשים פשוט לא יודעים את העובדות", אומר ליפשיץ, "ואם יהיה להם ידע, אולי תהיה פה פחות פאניקה. נקודת עיוורון שנייה היא שחלק מהאנשים פשוט לא מכירים את נקודות המבט של האחר, ולא יודעים מה כואב לו".
אז המתודולוגיה שלכם לפתרון המצב מבוססת על חינוך?
"על ידע ועל הידברות, על היכרות ולימוד נקודת המבט של האחר. אולי לא תשכנעו אחד את השני שאתם צודקים, אבל בואו תראו לרגע את הצד השני. לצורך כך אנחנו משתמשים במגשרים מקצועיים שהבאנו מהעולם העסקי לעולם של סכסוכים חברתיים. הם למעשה מנחים את הקבוצות ומנסים לבנות נקודות הסכמה. זה מה שאנחנו עושים בקונגרס וגם בפעילות השנתית שלנו באוניברסיטת בר אילן, תוך כדי שאנחנו משתמשים ביתרון שלה כגוף אקדמי שיכול להביא מדד מדעי וידע שיטתי שמצביע על הבעיות והעובדות, ולייצר שיח הציבורי שמבוסס על גישור וראייה של האחר. בר אילן הייתה אולי פעם אוניברסיטה דתית או אליטיסטית, אבל כיום היא יורדת ממגדל השנהב, מפגישה בין עולמות, מראה איפה הבעיות ואיפה יש מקום לאפקטיביות".
איפה עומד הדור הצעיר בהקשר הזה? האם גם הוא שבוי בתפיסות פילוג ישנות?
"חוץ מהסקר הזה, שהתבצע על פי מדגם מייצג, ערכנו גם סקרים מעניינים באירועי בחירות תלמידי מכינות, וסקרים ייעודיים אצל תיכונים, בהם גילינו שדווקא אנשי המכינות הרבה פחות קיצוניים בניגוד לדימוי השגור של נוער קיצוני. רובם למשל התנגדו לקיום אירועים דתיים בהפרדה, וגם להדתה באופן כללי, ונקטו בעמדה של 'חיה ותן לחיות'".
במקומות האלה בדיוק מנסה לפעול גם השותף הנוסף בקונגרס הישראלי – מרכז יצחק רבין, בראשה של דליה רבין, שהיא כידוע גם בתו של ראש הממשלה המנוח. המרכז יוזם, מרים ונותן לחסויות למגוון רחב של פרויקטים שנועדו לקרב לבבות דווקא בקרב האוכלוסייה הצעירה, כדי לגשר על הפערים כמה שיותר מוקדם. "אני באה מבית ליברלי וממקומות שמאפשרים את כל הדעות ופתוחים לשמוע את כולם", אומרת רבין, "והסיסמא היא שאפשר לא להסכים - אבל צריך לדבר, וחובה להתחיל עם זה בגיל מאוד צעיר".
אחד הפרויקטים הבולטים של המרכז נקרא "הזמנה לאוניברסיטה", הובאו תלמידים מכפרי נוער כפרים ערביים ובתי יתומים לפקולטות למשפטים עבור קורס של סמסטר למשפטים באוניברסיטת בר אילן, כדי להוכיח להם שההשכלה הגבוהה פתוחה גם בפניהם. "המטרה הייתה לעודד ילדים מפריפריה סוציואקונומית וגיאוגרפית, שלא היה להם את האומץ להבין שמדובר בנתיב ריאלי עבורם, לעבור את הקורס הזה ולהירשם לאוניברסיטאות", אומרת רבין.
במסגרת פרויקט נוסף, שנוצר ביוזמת משפחתה של שירה בנקי ז"ל שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, מתקיימים קבוצות שיח ומפגשים של בתי ספר ממגזר והדתי והחילוני במטרה לקרב אנשים לאנשים ולהגיע למסקנה שהדיבור והקירבה הפיזית הן הדבר הכי נכון לפתרון מחלוקות. כמו כן מקיים המרכז מעגלי שיח בהשתתפות כל תנועות הנוער ביום השנה לרצח רבין. "הרצח התחולל בין היתר לא רק על רקע מחלוקת פוליטית, אלא הציף המון שסעים בחברה ובמקום להיות גורם מאחד מסיבות שונות, הוא נהיה גורם של עוד יותר פילוג ומחלוקות", מסכמת רבין. "אז אנחנו מנסים להתמודד איתן ולשכנע את הנוער שעדיף לפתור מחלוקות שלא באלימות".