יש סיפורים שסרן ענת לוין, קצינת הנפגעים של מנהל האוכלוסיות, האחראית על ליווי בני המיעוטים, לא תוכל לשכוח. "בשנה שעברה היה לנו נופל שהגיע מכפר מוסלמי שבו לא נהוג להתגייס. במשפחה הזאת היו שני בנים, שניהם שירתו ביחס"ר הבדואי ואחד מהם נהרג. בעקבות המקרה והעובדה שליווינו את המשפחה, ראו שלצה"ל אכפת מהנופלים ויחד עם סיפור הגבורה של הנופל, עלה מספר הצעירים שבחרו להתגייס מהכפר. זה מה שמיוחד בסיפור הזה".
סרן לוין משרתת כבר תשע שנים במערך הנפגעים, האמון על מתן ליווי ותמיכה למשפחות הנופלים והנפגעים של צה"ל. בתפקידה הנוכחי היא תומכת במשפחות מהפזורה הבדואית, במוסלמים, נוצרים, צ'רקסים ודרוזים. היא משמשת להן אוזן קשבת, אשת קשר וגורם מסייע בכל הנוגע לקשר עם המערכת הצבאית והמעטפת של צה"ל. בראיון ל-mako ליום הזיכרון היא משתפת בכמה מהסיפורים של המשפחות שאותן היא מלווה לאורך השנים.
הצורך למנות קצינה מיוחדת לתפקיד הזה, נובע, לדבריה, בעיקר מתוך השוני התרבותי והרצון לתמוך במשפחות, שלא מעט מהן נמצאות בסביבה שלא מכירה את ההתמודדות שלהן, לא תומכת בהן ולעתים אף עוינת כלפיהן. "הכל שונה במערך כזה", היא אומרת, "החל מההודעה למשפחות שנעשית למסובכת יותר, כי לא לכל כפר יש כתובת, ועד לטקס הלוויה ודברים דתיים או תרבותיים חשובים, שצריך לתווך בין המשפחות לבין הצבא". הליווי כולל גם את הדרוזים והצ'רקסים המחוייבים בגיוס על פי חוק, אך גם להם יש תרבות משלהם שחשוב לצה"ל ללוות בהתאם לצרכים שלהם.
הקשיים, אומרת סרן לוין, תלויים לא מעט פעמים באזור המגורים: "יש פעמים בהן מנדים את המשפחה או שיש תגובות פחות נעימות מהקהילה. יש משפחות שבהן החייל התגייס כחייל בודד, לא כי המשפחה לא תמכה בגיוס שלו, אלא כי ההורים לא רצו שהוא יסבול בכפר מנידוי או שהחברים שלו יתרחקו ממנו".
מקרה אחד זכור לה במיוחד: "היה לנו נופש משפחות והגיעה בחורה שהעלתה פוסט לפייסבוק הפרטי שלה. בתמונה הופיע אח שכול שאני מלווה. מישהו מהכפר שלו ראה את התמונה, גילה שהוא ממשפחה שכולה והפיץ לכולם. המשפחה התחילה לקבל איומים ותגובות לא בהכרח מתוך הארץ אלא ממקומות כמו עזה והערים הפלסטיניות. אלו מצבים לא נעימים שמשפחה חווה". בהקשר הזה מדגישים בצה"ל כי מדובר במקרה חריג שטופל מול המשפחה וכי לא מוכרים אירועים נוספים שהביאו את המשפחות לכדי סיכון.
"יש לי סיפור נוסף על אבא שכול שהבן שלו שירת בגדוד קרבי ונהרג בפעילות מבצעית", היא מתארת, "זה היה עוד כשהסחר עם עזה היה פתוח, וכשהבן שלו נהרג האבא היה בביקור שם. הוא קיבל את העדכון כשהוא עוד נמצא בעזה. סביבו כולם שמחו כי הגיעה לאוזניהם השמועה שחייל צה"ל נהרג בפעילות. הם לא ידעו שזה הבן שלו. זו סיטואציה מצמררת".
"המשפחות מוכנות למחיר של תגובות שליליות"
סרן לוין עצמה לא נתקלה בעוינות כנציגת הצבא. "אני נוסעת ומבקרת משפחות בכל הארץ, ובחיים לא נתקלתי בעוינות כלפיי. לפעמים יש משפחות שהקשר עם הצבא קשה להן ושרק מלראות אנשים במדים צפים אצלן דברים. יש משפחות שמנתקות קשר עם הילד כבר כשהוא מתגייס. מבחינת ההורים כבר בשלב הגיוס הם איבדו את הילד שלהם. אבל כמעט כל המשפחות שמחות וגאות בקשר שלהן עם הצבא".
לדבריה, בשונה ממוסדות אחרים, בצבא האנשים שהיא פוגשת מרגישים שהם מקבלים יחס שווה. "הצבא מבחינתם זה גוף חזק והם רוצים להיות חלק ממנו - גם במחיר של תגובות פחות אוהדות", היא מוסיפה, "משפחה שכולה היא משפחה שכולה, לא משנה מה המוצא של החלל, מהי סיבת הנפילה שלו ומה הדרגה שלו".
הקשרים שסרן לוין יוצרת במהלך השירות, נעשים לא מעט פעמים אישיים. "פגשתי אלמנה שבעלה נפצע מאוד קשה באירוע מבצעי באינתיפאדה השנייה ברמאללה. הם היו אז נשואים רק שנה והיא נשארה עם פעוט בן שנה. לקראת הגיוס של אותו הילד יצרנו קשר מאוד קרוב".
אחד הדברים שהפריעו ביותר לאותה האישה, הוא שהסיפור של בעלה לא מסופר מספיק: "הוא הציל חיים של אנשים אחרים במקום לטפל בעצמו ולכן מצבו החמיר. התחלנו לדבר ולעבוד יחד, והאלמנה התחילה להגיע לכל מיני מקומות כדי לספר את הסיפור שלה ושל בעלה. אחרי כל כך הרבה שנים שלא היה לה את זה, היא סוף סוף מצאה את הדרך הנכונה עבורה להתמודד עם זה".
"לא בכל עבודה יש לך את האפשרות לפתח קשר כל כך אינטימי עם אוכלוסייה שאתה לא מכיר", מציינת סרן לוין, "זכיתי להכיר אנשים מדהימים שאוהבים את המדינה ורוצים לתת ולתרום. משפחות שלמות שהתגייסו והקימו יחידות כמו מערך הגששים ויחידות הסיור. יום הזיכרון הוא הזדמנות לכולנו להוקיר ולזכור גם את הנופלים האלו".
