"אני חברה שכולה. מותר לי לבכות?"

אני שונאת את יום הזיכרון. נכון, אי אפשר באמת לכעוס על היום הזה, אבל כבר עשור שהוא מעיק עליי, מבלבל אותי ומתסכל אותי. כבר עשור שהוא גורם לי לשאול בכל שנה מחדש שאלות כמו האם מותר לי לבכות ביום הזה? האם יש לי בכלל את הזכות לבכות ביום הזה? האם זה יום הזיכרון גם שלי? לכן גם בחרתי לכתוב את הטור הזה בעילום שם. כי אני ממש לא בטוחה שהיום הזה הוא גם שלי.

בגיל 19 כשהייתי חיילת החבר הלוחם שלי התאבד. זה קרה אחרי שנה וחצי של זוגיות ואהבה עם עליות ומורדות כמו שרק בני 18 יכולים לחוות. זה קרה בחודש פברואר, ושלושה חודשים לאחר מכן נפגשנו שוב מעל קברו ביום הזיכרון. כן, הוא נקבר בבית קברות צבאי. לא, לא מחוץ לגדר. על המצבה שלו כתוב ״נפל בעת שירותו הצבאי״, כי זה באמת מה שקרה.

באותו ערב כשזה קרה הייתי בהופעה בתל אביב עם חברה. אחרי ההופעה הלכנו לשבת בבר וקיבלתי ממנו הודעה. משהו מבולבל ולא ברור. הראיתי אותה לחברה והיא אמרה "נראה לי שהוא הולך להתאבד". לא האמנתי, אבל התקשרתי אליו. הוא לא ענה. ניסיתי שוב. הוא לא ענה. ניסיתי עוד פעם. הוא לא ענה. הערנו את ההורים שלו, התקשרנו למשטרה וכמו סרט רע יצאנו ללילה שלם של חיפושים בכל העיר. בבוקר אחיו התקשר להגיד לי שמצאו אותו. כל כך שמחתי, שאלתי בתמימות "איפה הוא עכשיו?" ואז הוא ענה "הוא לא איתנו".

כמה ימים אחרי היום השחור ההוא, התקשרו אליי מעמותה מבורכת שמלווה חברות שכולות. עם כמה שזה חשוב ואולי בדיעבד יכול היה רק לעזור לי, לא הייתי מסוגלת לדמיין סיטואציה שאני יושבת שם בין כל החברות שמספרות על איך החבר הגיבור שלהן קפץ על רימון או נפגע מטיל בנגמ״ש. אז מה אני אספר? כן, חבר שלי היה גיבור. כן, הוא היה לוחם, אבל הוא לא מת כגיבור. החבר שלי לא קפץ על רימון, החבר שלי לא נלחם לבדו עד טיפת הדם האחרונה כדי להציל את המחלקה שלו ולא היה חלק משום קרב הרואי בעת נפילתו. הוא התאבד כמו שאתם יכולים לדמיין איך חייל מתאבד. אז כשהתקשרו אליי מהעמותה שמלווה חברות שכולות, לא הרגשתי שייכת וסירבתי בנימוס.

ומאז, בכל תשעת ימי הזיכרון שבאו אחרי יום הזיכרון הראשון בלעדיו, התחושות הן אותן תחושות. עמדתי שם אז ליד הקבר בין המשפחה, החברים וחיילים מהגדוד שלו. הסתכלתי מסביב על כל מאות האנשים שנטפו דמעות וזיעה, שמעתי סיפורים על אותם חיילים גיבורים שקיפחו את חייהם לטובת המדינה, ותהיתי - זה גם המקום שלי?

גם השנה, כמו בכל שנה, חברים מתקשרים ומסמסים לראות שאני בסדר. אני באמת לא יודעת להגיד אם כן או לא, וכנראה שגם לעולם לא אדע. היום הזה נותן משמעות ומקום גדול למוות של היקרים שלנו, הוא חשוב לכל המשפחות, וסיבת המוות ממש לא משנה. ובכלל, אני ממש לא צריכה אף יום מיוחד שיגדיר לי ״עכשיו זה בסדר לבכות״.

אני שונאת את יום הזיכרון, אבל גם קצת לא, הוא מחבק אותי. מותר לי? למי אכפת, יום הזיכרון הוא של כולם. מגיע לי להיות גם קצת עצובה ביום הזה? אני מאמינה שכן, ומי יעז להגיד לי שלא. ובעצם, מי בכלל יכול לאהוב אותו?

• יום הזיכרון