פזית כהן לא חשבה בכלל להפיץ את התמונה של בנה להב מחבק את הקבר של אביו, לוחם הימ"מ מיכאל כהן ז"ל. "העליתי את התמונה לאלבום פרטי (לצפייה של חברים בלבד) בפייסבוק, עם תמונות רבות נוספות מטיולים ופיקניקים יום-יומיים שהיינו עושים. לא ייחסתי לה שום חשיבות מיוחדת. בערב יום הזיכרון 2013 חבר של מיכאל, לוחם לשעבר ביחידה שמתגורר בחו"ל, עבר כנראה על האלבומים שלי כדי למצוא תמונה טובה של מיכאל ונתקל בתמונה הזו. הוא החליט לשתף אותה על דעת עצמו ולא שיתף אותי".
בינתיים התמונה זכתה לשיתופים רבים, וגם התקשורת החלה להתעניין בסיפור שמאחורי התמונה שריגשה רבים כל כך. "רק בצהרי יום הזיכרון עצמו צלצלה אליי חברה ועדכנה אותי שהתמונה של להב 'מרוחה על כל הפייסבוק', כדבריה, ושכדאי שאציץ", ממשיכה פזית בסיפור. "האמת שהייתי המומה. זו הייתה תמונה מאוד פרטית ברגע אינטימי ולא הבנתי באותו רגע איך היא הגיעה לחשיפה כזו".
להב עצמו הכיר את האירוע די בתחילתו, "מכיוון שהיו כתבים שרצו להגיע ולראיין אותנו. כמובן לא הסכמתי", מסבירה אמו, "כמו אז, גם היום, אנחנו קנאים לפרטיותנו. בסופו של דבר שלחתי חומר רקע ומעט תמונות ונעשתה כתבה בנושא אצל רפי רשף. את הכתבה ישבנו לראות שלושתנו יחד. להב זוכר עד היום את הרגע שבו ישבנו כולנו על השטיח בסלון מול הטלוויזיה לראות את הכתבה על אבא".
"אני זוכר שאמא שלי צילמה את התמונה בבית העלמין, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות", אומר להב, כיום נער בן 14. "כשזה התפרסם ונהיה ויראלי היא סיפרה לי על זה. זה קצת ריגש אותי". התמונה המדוברת צולמה באחת הפעמים הראשונות שבהן פזית לקחה את הילדים לבית העלמין. "היא תמיד מזכירה לי את החוויה הקשה מאותו ביקור", משתפת האלמנה בסיפור שמאחורי הצילום.
"תמונה אחת" - פרויקט מיוחד ליום הזיכרון
"לאורי, הבן הגדול, שהיה אז בן 6 וחצי, היה קשה מאוד להיות בבית העלמין והוא דרש לחזור הביתה", ממשיכה פזית. "להב, שהיה אז בן 4 וחצי, התיישב על המצבה ולא הסכים בשום אופן להיפרד. הוא בכה וביקש להישאר עוד. אמרתי לו שלא נלך לפני שיהיה מוכן ללכת ושלחתי את אורי לחכות לי בכניסה לבית העלמין (מדובר בבית עלמין קטן, הכל במרחק ראייה). כשהוא התחיל לצעוק לי מהכניסה שהוא רוצה ללכת אמרתי ללהב שאני הולכת להרגיע אותו, הוא יכול להישאר כמה שצריך ואני מיד אשוב".
"לאחר שפסעתי כמה צעדים לכיוון הכניסה הצצתי לאחור וראיתי את להב שוכב על הקבר. חשבתי לעצמי שאני רוצה להנציח את זה בתמונה, צילמתי והלכתי להרגיע את אורי. כשחזרתי הוא שוב ישב על המצבה. צילמתי תמונה נוספת ושאלתי אותו אם הוא כבר מוכן ללכת. כשהיה מוכן הלכנו הביתה".
שירות בימ"מ כדרך חיים
פזית מספרת בראיון ל-mako על בעלה המנוח (בן 42 במותו), שהיה מלח הארץ בהווייתו. מושבניק אמיתי, איש אדמה שאהב את המדינה בכל נשמתו והיה מוכן למסור נפשו למענה בכל רגע. "להיות לוחם בימ"מ היה חלום ילדות שלו, מהרגע שפגש לוחם מהיחידה במושב שהתגורר בו, והוא עשה הכל כדי להגיע לשם. הוא לא היה יכול לראות את עצמו בשום 'מקצוע' אחר שאיננו לוחם בימ"מ".
השירות בימ"מ, היחידה המובחרת של משמר הגבול ללוחמה בטרור, הפך להיות חלק ממיכאל מהווייתו, מאישיותו. "הוא הכיר וידע את הסכנות, אבל כדי להיות ביחידה מסוג זה אסור לך לחשוב על הסכנה, האינסטינקט הבסיסי הופך להיות הגנתי או התקפי – לפי הסיטואציה. תמיד לחשוב כמה צעדים קדימה, מהיכן עלולה לבוא הסכנה ואיך מנטרלים אותה", מסבירה פזית כמי שבעצמה חיה את השירות של מיכאל מקרוב.
"זו דרך חיים לא פשוטה שדורשת המון אנרגיה וחוסן נפשי. זה מחלחל לכל דבר בחיים, גם לחיי המשפחה", היא משתפת ומפרטת: "אתה תמיד דרוך, אף פעם לא נמצא במצב רגיעה אמיתית. המקום היחיד שהיה נרגע בו כמעט לחלוטין היה חו"ל. לוחם הוא לוחם 24/7. הוא לעולם לא 'פושט את המדים' כשהוא מגיע הביתה".
בשנים הראשונות שלהם יחד כל פגישה ביניהם הייתה על זמן שאול. "במיוחד בשל העובדה שהתחלנו לצאת בתחילת 2001, בשיא המאורעות הקשים שבאו בעקבות אירועי אוקטובר 2000. היו מקרים שהיה מגיע לאחר כמה ימים שהיה בפעילות ורבע שעה אח"כ מקבל ביפר ויוצא שוב לעוד כמה ימים".
לאחר שהתחתנו ונולדו הילדים עבר מיכאל לתפקיד מאבטח המפכ"ל, "וזה היה קצת יותר מסודר, אבל עדיין, הרבה מאוד שעות חוסר בבית. בשעות שהיה נוכח היה בנוכחות מלאה. לא החמיץ דקה אחת עם הילדים והיה מסור מאוד למשפחה".
"למרות שהייתי קטן מאוד, אני זוכר לא מעט רגעים מאבא שלי", משתף הבן להב. "זוכר את הכיף שהיינו עושים, את ימי הבריכה בקיץ ואת הטיולים ברחבי הארץ. הזיכרונות האחרונים שלי הם מבית החולים הדסה עין כרם ומבית החולים בגרמניה".
"כשבאנו לבקר אותו בהדסה עין כרם הוא ניסה לשחק איתנו, לשעשע אותנו ולהרים את מצב הרוח". להב גם זוכר את הרגעים האחרונים איתו בבית החולים בגרמניה, "כשאמא אמרה לנו להיפרד. אני לעולם לא אשכח את הרגעים איתו ואני מתגעגע אליו מאוד".
"כל מי שהכיר אהב אותו"
היחידה תמיד הייתה המשפחה של מיכאל, ועם מותו הפכה להיות המשפחה השנייה של ילדיו ואלמנתו. "החברים ביחידה מלווים אותנו עד היום, 11 שנה לאחר מותו. אין מילים לתאר כמה מרגש האופן שבו היחידה בוחרת לכבד את נופליה. הקשר עם כל משפחות השכול ביחידה הוא קשר אישי, החל מהחברים הוותיקים שהכירו את הנופל ועד אחרון הלוחמים החדשים. יש צוות שמלווה אותנו לאורך כל השנה ואנחנו תמיד מרגישים בבית כשאנחנו מגיעים ליחידה".
מה התחושות במשפחה ביום הזיכרון? היא שונה מימים רגילים?
"היום-יום שלנו, 'הימים הרגילים', מה שנקרא, מלאים בזיכרונות, במחשבות, בשמחה ובעצב. הימים שלפני יום הזיכרון לא שונים, הם רק מועצמים. אצלנו זה מתחיל מספר שבועות לפני כן, מכיוון שהאזכרה של מיכאל היא באִסרו חג הפסח, כשבועיים לפני יום הזיכרון (נפטר ב-14.04.2012). הבית כמובן קצת פחות שקט, יותר שיחות נעות לכיוון הזה פתאום, אבל הכאב והאבל לא מתחילים ומסתיימים באזכרה וביום הזיכרון. הם לא נעים בקו ישר אלא באופן ספירלי לאורך כל השנה".
איך אתם מנציחים את זכרו של מיכאל?
"בשנים 2013–2016 הוצאתי בכל חודש מאי טיול ג'יפים לזכרו. מיכאל אהב מאוד לטייל בשטח, ובמסגרת הטיול לזכרו היינו מוסיפים אטרקציות שתאמו לתחביביו: אומגה, סנפלינג (גלישת חבל), קליעה למטרה וכדומה – ובסיום מקנחים בעל האש. מ-2017 הפסקתי עם הטיולים מכיוון שלא לכולם היו רכבי 4X4 וזה הפך להיות מורכב יותר".
מאותה שנה החלה מסורת חדשה, הנמשכת עד היום. "אני עושה בכל תחילת חודש יוני ערב על האש לזכרו עם כל חבריו ומוקירי זכרו. יום ההולדת של מיכאל הוא ב-12 במאי, אז הערב הוא סוג של חגיגת יום הולדת מאוחרת בכל שנה. המוטו המרכזי בכל הנצחה היא לשמוח על חייו ולא לבַכות את מותו".
פזית אומרת כי ההנצחה הגדולה ביותר של מיכאל היא קודם כל הילדים. "על זה אין עוררין. מעבר לזה, ביוני 2013 הקמנו במושב (נווה מיכאל) גן ספורט על שמו בתרומת המשפחה וחברים, נטענו עץ זית ממטע הזיתים בבית הוריו וחקקנו על סלע את שמו בצירוף לוחית הנצחה. הן לסלע, שנלקח משטח הבית, והן לעץ הזית יש משמעות סמלית לנוף ילדותו של מיכאל. בנוסף לזה הכנסנו ספר תורה על שמו לבית הכנסת במושב, בתרומתם של אנשים טובים".
מה לא יודעים על מיכאל וחשוב לכם שיידעו?
"אני כל הזמן שומע מהאנשים שהכירו אותו איזה בן אדם טוב הוא היה", משתף להב בזווית שלו. "כל מי שהכיר אותו אהב אותו. הוא ידע לכבד אנשים והם כיבדו אותו חזרה".
"אם היית נתקע בדרך לאילת באמצע הלילה, יכולת לצלצל למיכאל בידיעה שהוא יגיע לחלץ", מדגישה פזית עד כמה אהב לעזור. "עד היום אני עדיין שומעת סיפורים חדשים מאנשים שמיכאל עזר להם בנקודות בחייהם. לדברי כמה מהם, הוא ממש שינה את מסלול חייהם. הוא היה הבן אדם שאליו אתה פונה כשאתה צריך עצה טובה או הכוונה".
פזית מסכמת ואומרת על מיכאל שהיה חבר אמיתי. "אמת וכנות היו נר לרגליו, גם אם בגללן איבד חברים לאורך הדרך, כאלו שהאמת הייתה קשה להם מדי. הוא היה אדם מחוספס מבחוץ, אבל עם נשמה ענקית. היה אבא למופת בכל מובן והחבר הכי טוב שלי בעולם".
