הסיפור הטרגי של בני משפחת קוּץ הוא סיפורם של בני משפחה יוצאת דופן שגם במותם לא נפרדו. אבי המשפחה אביב (54), אם המשפחה ליבנת (49) ושלושת ילדיהם רתם (19), יונתן (16) ויפתח (14) נרצחו בביתם שבקיבוץ כפר עזה, וברגעיהם האחרונים החליטו להתחבק כולם יחד ולהיפרד מהעולם כמקשה אחת, משאירים מאחוריהם משפחה מורחבת, שעד היום מנסה להבין את גודל האסון שנפל עליהם.
"את רוב שנותיי כאדם בוגר עשיתי בקיבוץ כפר עזה", מספר בני קוץ, אביו של אביב. "נולדו לנו כאן שלושה ילדים, ואביב הוא הבכור. משפחה קיבוצניקית מצויה". תושבים רבים מהעוטף נוהגים לקרוא לחיים בסביבה "95% גן עדן ו-5% גיהינום", אבל בני לא הרגיש כך לאורך זמן. "היו טפטופים, כמו שקוראים לזה, וכבר היו פעמים שהיינו צריכים לדאוג להתפנות כדי שילדי הקיבוץ לא ייפגעו פיזית או נפשית. ברמה הביטחונית, לא היה פה אידיאלי".
בבוקר 7 באוקטובר התעורר גם בני למשמע האזעקות שפילחו את השמיים. הוא כבר מתורגל, ולכן נכנס היישר לממ"ד, מנסה לקבל אות חיים מבנם היחיד שעדיין גר בקיבוץ. "הדבר הראשון שניסינו להבין הוא מה קורה אצל משפחת קוץ הצעירה, שגרה בצד האחר של הקיבוץ. בשלב הזה אפילו לא היינו מודעים שיש פלישה והתקפה פיזית על הקיבוץ".
רק בשלב מאוחר יותר הבין בני שהעסק הסתבך. "ראינו במסך הטלוויזיה טנדרים. ופתאום הבנו שאנחנו רואים אותם גם בפועל. הבנו שיש פלישה קרקעית לקיבוץ כפר עזה".
"החלטנו לנסות להתקשר למשפחה של אביב, אבל כבר מ-6:30 לא קיבלנו תשובה", משחזר בני את הרגעים הקשים. "לא קיבלנו אות חיים מאביב וממשפחתו כבר מרגע ההתקפה. אני סמכתי על הבן, אמרתי לעצמי שהוא בטח סגר את עצמו עם שאר בני המשפחה, ושהם בטח במקום בטוח. כנראה לא ליד טלפון". ככל שעבר הזמן, כך הלכה וגברה הדאגה של בני, ומפלס הפחד עלה בכל שיחה שלא נענתה.
"אנחנו בעצמנו שמענו את הקולות של הקרבות שהתחרשו מסביב. שיחות, כלי נשק כבדים שיורים, כל מיני דברים", משחזר האב. "עוד פעם, הערפל הזה של לא לדעת מה קורה ואיפה קורה ולמה קורה... אנשים שהיו אמורים לתת תשובות כבר היו הרוגים והיינו בתוך ערפל די גדול. ככה זה נמשך במשך שעות רבות. ישבנו בממ"ד עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, עד ששמענו שיחות בעברית קרוב מאוד קרוב לחלונות הממ"ד שלנו. בהמשך קיבלנו הוראות פינוי".
בשלב הזה עוד לא ידעו מה עלה בגורל בנם ומשפחתו. "לא ידענו מה קורה. האם הם חיים? האם נחטפו? האם הם ירויים? האם נרצחו? כל מה שהיה לנו זו רק דאגה גדולה. בשלב מסוים התחלנו לברר בבתי החולים אם יש מישהו שמגיב או עונה לתיאורים של בני המשפחה, אבל לא היה. רק אחרי עוד יממה אישרו לנו שכל המשפחה נמצאה ירויה".
"לא מפליא שבסיטואציה האחרונה בחיים הוא אסף אותם אליו"
עדת הראייה שזיהתה את בני משפחת קוץ סיפרה למשפחה המורחבת שמצאה את גופותיהם מחובקות זו עם זו, וכי אביב, אבי המשפחה, אסף את כל משפחתו יחד אליו.
"אנחנו מניחים שהם לא הספיקו להתגונן, כך שאביב הבין שהדבר הנכון לעשות הוא לאסוף את כולם ולחבק אותם. המשפחה שלנו מאוד משפחתית, מאוד חמה ומאוד אוהבת, עם יחסים מאוד הדוקים בין ההורים ובין הילדים, ובינם לבין עצמם. לא היה מפליא שבסיטואציה האחרונה בחיים שלהם בחר אביב לאסוף אותם אליו", מספר בני.
עד הזיהוי הסופי והרשמי של משפחת קוץ חלף זמן, ורק ב-17 באוקטובר, עשרה ימים אחרי הירצחם, הובאו בני המשפחה לקבר ישראל. "ללוויה הגענו במצב של הלם, לא הצלחנו להבין באמת שזה קרה. לא הצלנו לעכל את זה. זה נראה כאילו אנחנו יושבים ומסתכלים על כל הטקס הזה, ועל נשיאת הארונות, ואני חושב לעצמי שאני מבין מה קורה כאן, אבל אני לא מבין מה הקשר שלי לזה. לא הצלתי להאמין שזו באמת המציאות שלנו".
"הלוויה הייתה קשה מאוד. פקדו אותה אלפים, מכל הרבדים ומכל הפינות ומכל הסקטורים. מכל מקום הכירו את המשפחה הזאת. היו נציגי הצבא, כי רותם הגדולה הייתה חיילת. הבנים היו כדורסלנים, והאקדמיה הגיעה. הייתה לוויה מרובת משתתפים, ובכל זאת, לא הרגשנו אותה קיימת. לא הרגשנו את המציאות כמשהו קיים. היינו בהלם טוטלי".
"היו כל כך צנועים, לא לקחו קרדיט על כלום"
בכפר עזה ובסביבה ידועים בני משפחת קוץ במיוחד בזכות הנתינה שלהם. 15 שנה שאביב הוביל בקיבוץ את העפיפוניאדה (או אביבוניאדה, כפי שקראו בקריצה לאירוע שאביב יזם): אירוע עפיפונים שנתי שהפך למוסד של ממש, והיה אמור להתרחש באותה השבת השחורה.
"אביב היה מספר שהוא מפריח עפיפונים אל מול אחרים שהיו מפריחים 'דברים אחרים'. הוא היה אופטימי מאוד. הכל כבר היה מוכן לקראת האירוע בשבת, ומה שהכי מצער הוא שגם האורחים שהגיעו לאירוע נלכדו באותה הזוועה".
על ליבנת כתבו ואמרו הרבה, בפרט על העשייה שלה בשטח. "היא הייתה גם מורה, גם מחנכת, גם יזמית ופעילה חינוכית וקהילתית שגם פתחה בית מלאכה חינוכי", מספר בני. ביום הולדתה האחרון לפני הירצחה קראה ליבנת לסובבים אותה לצאת להתנדב במקום לקנות לה מתנות – משאלה שהתגשמה לאחר מותה בידי אנשים שהכירו אותה והפיצו את בקשתה הלאה.
"הם היו אנשים כל כך צנועים, לא לוקחים קרדיט על שום פעילות שהם עשו. אני חושב שבסך הכל הרצון שלהם היה לחיות ולגדל את הילדים שלהם בטוב. זו הייתה השאיפה שלהם. הם צריכים להיזכר בתור אנשים של אנשים, שראו את עצמם כחלק ממרקם".
"אין בסיפור שלנו גיבורים, לא מופיעות בו דמויות הרואיות", מסכם בני. "יש פה סיפור קשה של הפקרה מוחלטת. מהבית של אביב יכולת לראות את השריפות של השדות. את עפיפוני הנפץ, את הילדים מתגודדים על הגדר בלי שאף אחד יסלק אותם. הסכנה הייתה באוויר. אבל תמיד הייתה הרגשה שסומכים. שלא משנה מה קורה, תמיד יהיה מי שיציל אותנו בשעת הצורך. אבל בסיפור האישי שלנו אין גיבורים. הפסדנו הרבה מאוד. אנחנו רק מקווים שמה שנשארנו, שמי שנשארנו... שנצליח להמשיך לחיות".