זו הייתה חופשת הקיץ של שנת 2001. אנשים רבים הגיעו לאכול צהריים במסעדת סבארו המפורסמת - מסעדה איטלקית פופולרית בלב ירושלים שמשכה אליה תיירים ומקומיים.
משפחת סחיווסחורדר, שאהבה לאכול במסעדה הזו במיוחד, הגיעה גם היא: אמא, אבא וחמישה מתוך שמונה אחים ואחיות שהגיעו לביקור בעיר הבירה. הבילוי המשפחתי הפך לסיוט כשמחבל מתאבד התפוצץ בפתח המסעדה, ולקח את חייהם של 15 בני אדם - חמישה מתוכם ממשפחת סחיווסחורדר: ההורים צירל ומרדכי, האחיות רעיה (14), חמדה (שנתיים) והאח אברהם יצחק (4).
"עמדתי בקופה עם אבא שלי ושני האחים הקטנים שלי. אמא שלי ושתי האחיות הלכו לחפש לכולנו שולחן, כי המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום. ואז בא הפיצוץ", משחזרת חיה סחיווסחורדר (30) את הפיגוע אותו שרדה בעודה בת 8 בלבד ובו איבדה את הוריה ושלושה מאחיה.
בראיון ל-mako ליום הזיכרון, ממשיכה חיה בתיאור המצמרר: "כנראה שנפלתי או משהו, כי פתאום אני מתעוררת ורואה שכל המקום עולה באש. מלא אנשים צורחים ובלאגן גדול. באינסטינקט טבעי אני יוצאת מהמקום. אני זוכרת ששפכו עליי מים כי כנראה שעליתי באש או משהו כזה. מיד הקפיצו אותי לאמבולנס".
חיה נכנסה לאמבולנס וראתה בפנים את אחיה הקטן. "היתה לו רק תחבושת על המצח, הוא לא היה נראה פצוע. אני זוכרת את עצמי קוראת לו "אברהם יצחק, אברהם יצחק!", ניסיתי לדבר איתו אבל הוא לא ענה לי", היא משחזרת את קריאותיה חסרות האונים לאחיה, שמותו נקבע לאחר מכן.
"משכו אותי החוצה והעלו אותי לאלונקה לבית החולים. קפצו עליי מלא רופאים וקרעו לי את הבגדים מרוב שהכל היה חלש בגלל האש. ביקשתי לראות את אבא. 'עוד מעט הוא יבוא, אל תדאגי', אני זוכרת את כולם אומרים לי. התחלתי לצרוח. הרדימו אותי והכניסו אותי לחדר ניתוח".
חיה התעוררה לאחר הניתוח והתחילה להבין מה קורה. "שאלתי את מי שהיה איתי בחדר איפה אמא ואבא? וענו לי ש"הם תכף יבואו" ושהם 'פצועים כמוך'. רצו שאחים שלי יהיו אלה שיספרו לי את הבשורה. אחרי הלוויה הגיעו האחים שלי עם חולצות קרועות. הם סיפרו לי. הם אמרו לי שאבא ואמא נרצחו בפיגוע ושהם לא יחזרו יותר".
איך יום הזיכרון משפיע עלייך?
"יום הזיכרון הוא לא יום האזכרה שלנו, אבל אנחנו משתתפים בשכול של כל המדינה. אנחנו מקיימים את האזכרה שלנו ביום הפיגוע, עולים ונזכרים באירוע שהיה משמעותי לא רק לנו אלא לכל עם ישראל".
כשמגלים על שם משפחתך, אנשים שואלים אותך על הפיגוע?
"רוב האנשים מזהים. אמנם אני לא עושה הרצאות או שיחות על הפיגוע, אבל אנשים מדברים איתי על זה כל הזמן. עבדתי פעם ב'רב קו' והגיע אליי בחור שהזדהה כבנקאי שעזר לאבא שלי בזמן הפיצוץ. תמיד אנשים מספרים לי איפה הם היו בזמן הפיגוע. זה מחזק את זה שזה באמת סיפור שנצרב בתודעה הישראלית. אין בן אדם שלא זוכר את היום הזה, לכל אחד יש זיכרון אחר".
איך ההתמודדות עם האירוע משתנה עם השנים?
"אני חושבת שבמהלך השנים זה נהיה לי קשה יותר. אתה גדל ועובר דברים בחיים: מתגייס לצבא וכל ההורים באים לבקו"ם וההורים שלך לא שם, אתה בלי אבא ואמא. גם בחדר לידה, אמא שלי לא איתי. אתה עובר דברים משמעותיים בחיים ואמא ואבא לא איתך. אתה צריך להתמודד עם הכל לבד. לילדים שלי אין היום סבא וסבתא. אח שלי וגיסתי מחברים עבורנו את כל המשפחה ביחד, יש לנו המון אנשים שעוטפים אותנו, אבל זה לא אבא ואמא".
הילדים כבר שואלים שאלות?
"הילדים שלי עוד לא בגיל שהם יודעים. הגדול שלי הוא בן 3. תלויה לי על המקרר תמונה של אחים שלי, אבל לא. במשפחה המורחבת יש נכדים מספיק גדולים, ששואלים שאלות. הם פשוט יודעים שזה משהו שהולך איתנו כל החיים. אלה החיים שלנו".
מה עוזר לך להתמודד?
"יש עמותה בשם 'משפחה אחת' שתומכת ועוזרת לנפגעי טרור שהקימו אותה בעקבות הפיגוע שלנו. ביום של הפיגוע, מנהלי העמותה חגגו לבת שלהם בת מצווה, והם החליטו לתרום את כל הכסף מהאירוע בשביל לפתוח עמותה. הם מלווים משפחות של נפגעי טרור - מעבירים מחנות קיץ לנוער, לפני חודש חזרנו ממסע טיפולי שעשו לנו באתיופיה. העמותה שלחה לנו בת שירות מהממת שבאה אלינו כמה פעמים בשבוע הביתה ועוזרת לי עם הילדים, כדי שגם בעלי יוכל קצת להתעסק בחיים שלו. זה מדהים".
חיה מסכמת את השיחה במסר אופטימי ובקשה מעם ישראל: "הכי חשוב זה שיהיו בינינו סובלנות אחד לשני, לקבל את זה שיש לאנשים דעה שונה משלך. יש לנו אויבים מחוץ, אין מקום במדינת ישראל לכל הסכסוכים הפנימיים".