סגן אלון לוין ז"ל, נהרג במלחמת שלום הגליל ב-1982, בן 22 בנופלו
אלוף במיל' ישראל זיו, לשעבר ראש אגף המבצעים במטכ"ל: "את אלון זכרו לברכה, בנם של עדינה ומשה מכפר ביאליק, הכרתי כאשר פיקדתי על סיירת צנחנים. לסיירת הייתה משימה די משמעותית במלחמת שלום הגליל, להוביל את פתיחת הציר המערבי אל-אוואלי. אנחנו הצטרפנו באיזור דאמור ועד לביירות, לחימה בציר הררי מאוד קשה, בעיקר מול קומנדו סורי".
"ביום החמישי ללחימה נקלענו לקרב מאוד קשה מול כוחות סורים באיזור קאבר שמון. אחרי ארבע שעות לחימה שבהן הקשר שלי נפצע, התקבלה החלטה על ידי המח"ט לכבוש את הכפר הזה עוד לפני החשיכה. אלון, שהיה מפקד צוות צעיר, התעקש לעלות לקדמת הלחימה. הוא כל הזמן דחף את עצמו קדימה. נתתי לו את משימת הרתק, החיפוי, כדי שנוכל להיכנס לתוך הכפר הזה".
"אלון תפס שם איזושהי טרסה והתחיל לחפות על כניסת הכוח שלנו לתוך הכפר. הטרסה הייתה גבוהה ביחס למיקום הכפר ואלון הקפיד שהחיילים שלו לא ירימו ראש כדי שלא ייפגעו. הוא עצמו כמפקד כן הרים את הראש כדי לכוון את האש טוב יותר, ותוך שניות בודדות פגע בו כדור של צלף והוא נהרג במקום".
"הוא היה ההרוג הראשון שלנו במלחמה והסיירת המשיכה להילחם. אחרי שעה התקבלה החלטה לעצור, לא להיכנס בחשיכה, אלא לחדש את ההתקפה עם שחר. באותו לילה, שעה אחרי שאלון נהרג, ישבנו אנשי הסיירת כש-200 מטר צפון לנו הסורים שנפגוש אותם עוד כמה שעות, ומהצד השני הגופה של אלון שלא התקררה. הסברנו לצוות שצריך לקום ולהמשיך להילחם. האמירה הייתה שצריכים לקחת אחריות, כולנו, ולהמשיך במקום שבו אלון הפסיק. אחרי כמה שעות הסיירת קמה על רגליה והמשיכה להילחם עד ביירות, בצורה בלתי רגילה".
סמ"ר חיים שחר שורץ ז"ל, נהרג במלחמת יום הכיפורים ב-1973, בן 19 בנופלו
אלוף במיל' גיורא איילנד, לשעבר ראש אגף המבצעים במטכ"ל: "עם כל הקריירה הצבאית הארוכה שלי, האירוע המכונן והמשפיע ביותר היה מלחמת יום הכיפורים. בליל ה-16-17 באוקטובר, גדוד 890 נקלע לקרב שלימים נקרא קרב החווה הסינית. ניסינו להחזיר ציר פתוח שעליו רוב צה"ל נסע לכיוון התעלה. לילה קודם הייתה חצייה של התעלה והמצרים ניסו לחסום את הציר הזה, היה לנו שמה קרב מאוד קשה ונכנסנו לקרב חזיתי מול חטיבה מצרית מחופרת ומאורגנת כהלכה. נהרגו לנו בקרב הזה כ-40 חיילים ו-120 נפצעו. כל שרשרת הפיקוד נפגעה".
"אחד החיילים שנהרגו בקרב, שמו היה חיים שחר. הוא התגייס לצבא שנה ורבע אחריי, היה בן יחיד לזוג הורים ניצולי שואה. כל מי שנופל הוא אדם נהדר, אבל שחר היה יוצא דופן. הייתי מ"מ בפלוגה אחרת אבל הכרתי את השם שלו. הוא סיים מסלול כמצטיין פלוגתי והיה מיועד ללכת לקורס קצינים. הוריו, שהסכימו שיילך לצנחנים, אמרו: 'עד כאן, קורס קצינים לא. לך לקריירה אזרחית'. כך, הוא הפך לסמל מחלקה בקרב החווה הסינית".
"הוא נפצע בקרב לא קשה במיוחד ופונה לתאג"ד הגדוד. בתאג"ד ניגשו אליו חובשים. הוא זיהה שהמ"פ שלו, אהרון מרגל, פצוע קשה, ואמר: 'עזבו אותי, תטפלו במרגל'. אולי זה מה שקבע בסופו של דבר את גורלו, הוא פונה לסורוקה עדיין בחיים ונפטר כתוצאה מהסיבוכים".
"נגמרה המלחמה, לגדוד שלנו היו 50 הרוגים, ונסעתי לבקר משפחות. זה תמיד קשה מנשוא אבל לבקר הורים ניצולי שואה לבן יחיד, בדירה קרה וחשוכה בחיפה, כשהם יושבים עם שמיכות על הברכיים ובוהים באוויר, לא אני ולא המש"קית ת"ש היינו מסוגלים לדבר איתם. אין על מה, אין ילדים אחרים, אין במה להיאחז בנקודה הזאת. זה השאיר עליי רושם עצום עד היום, 21 שנה אחרי".
סא"ל חוסין-עמיר עאמר ז"ל, נהרג בקרב בלבנון ב-1996, בן 31 בנופלו
אלוף במיל' משה קפלינסקי, לשעבר סגן הרמטכ"ל: "סא"ל חוסין-עמיר עאמר, הפקוד שלי, היה המג"ד הדרוזי הראשון בגולני. הכרתי אותו כמעט באקראי, הייתי סגן מפקד חטיבת גולני והזדמנתי לביקור בגדוד 51, ערב פסח. נכנסתי לאחת הפלוגות, הרמנו כוסית לפסח, ועמד שם המ"פ יפה התואר, החייכן, שהסביר לחייליו על חשיבות היום הקדוש הזה. הוא דיבר על חג החירות ועל האחדות בעם, על למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בתעסוקה המבצעית בשכם. מהמפגש הזה הוא נכנס לליבי".
"הוא ליווה אותי במספר תפקידים והייתה לי הזכות למנות אותו ב-1995 למג"ד הדרוזי הראשון בחטיבה. במרץ 1996 חוסין היה עם הגדוד שלו בתעסוקה מבצעית ברכס רמים שבגזרת לבנון. היה מרדף אחרי חוליית מחבלים וחוסין עמד כמובן בראש הכוח. הם עלו על מטען והוא נהרג, יחד עם עוד שלושה לוחמים. הוא נהרג כמו שהוא האמין, בראש הכוח, במלחמה, בשביל העם הזה והמדינה הזאת".
"בחרתי ביום הקדוש הזה לדבר דווקא עליו כי בעיניי הוא מסמל את האחדות שלנו, את הטוב שלנו, את האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקריב. דווקא בימים האלה שבהן המחלוקות באות יותר לידי ביטוי, בתי הקברות לא מבחינים בין דתיים לחילוניים, קיבוצניקים לעירוניים או דרוזים ליהודים. כולנו ביחד והלוואי שנהיה ראויים לצוואה שלהם".
סמל עופר משרקי ז"ל, נהרג במלחמת שלום הגליל ב-1982, בן 20 בנופלו
אלוף במיל' איתן דנגוט, לשעבר מתאם פעולות הממשלה בשטחים: "עופר משרקי היה קצין צעיר כשהגעתי לסוללה כסגן משנה. יליד קריית עקרון, אח לשלוש אחיות. פגשתי חייל יוצא דופן עם נתינה, לצד בעיות לא מעטות של דאגה ואהבת בית שכמוה נדיר לראות. עופר צד את עיני ולכן למרות שלא היו לו הנתונים, ביקשתי שהחייל הזה ייצא כמועמד יחידה לקורס מפקדי צוותים. הוא הגיע לשבטה, עבר את הקורס, חזר והתמנה למפקד הצוות בסוללה".
"בשנת 1982, מספר חודשים לפני המלחמה, במהלך אימון גדוד בנבי מוסא, עופר נפל עם תומ"ת מגובה של כמה מטרים והתהפך. אנשי הצוות ניצלו בנס. הגעתי לסוללה שבועיים לאחר מכן, הוא היה בהתאוששות, והגיע אליי ערב אחד. הייתי איתו בתוך אוהל חשוך, שומע את הברזנט, ודנו על עתידו. אמרתי לו - עופר, אני רוצה אותך איתי, אני מאמין בך. אני מייעד אותך לרב סמל. עופר שקל ואמר, 'אני נשאר בסוללה'".
"חודש לאחר מכן קיבלנו את הפקודה להיערך לקראת מבצע. הסוללה שלי חולקה לשניים וסופחנו לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, לקראת נחיתה בשפך הוואלי. עופר ומפקד צוות נוסף, דוד אסרף, נבחרו על ידי ויצאנו למשימה יוצאת דופן. נקראתי להגיע לביירות וביצענו שם ירי לא שגרתי בשטח בנוי. עופר היה מפקד צוות שבלט מעל כולם בנחישות, ומצד שני באהבה וגיבוש הצוות שלו".
"הרמטכ"ל רפאל איתן הגיע לעמדה ושוחח עם החיילים. הוא שאל לדעתם, עופר בלי היסוס הרים את היד ואמר, 'הרמטכ"ל, אנחנו נמצאים פה בירי בלתי פוסק, צריך להניע את הכלים, להיכנס לביירות, לגמור ולחזור הביתה למשפחה'. מספר דקות אחרי שהרמטכ"ל עזב העמדה הופגזה בירי של 120 מרגמות 122 מ"מ. אני זוכר את עצמי מדבר עם עופר בקשר ושואל אותו אם הוא בכלי. הוא דיווח לי שכן, אבל כשיצאנו ראיתי את הצוות של עופר רגלית בריצה. ראיתי את עופר שרוע ליד התומ"ת שלו".
"הרמתי אותו, הבטתי בפניו, ועד היום לא יודע למה אבל אפילו לא בדקתי לו דופק, הבנתי שעופר עזב אותנו. למחרת יצאתי להלוויתו בקריית עקרון והכרתי משפחה נפלאה שנאבקת ומסמלת את ארץ ישראל. מעבר לאחדות, עופר מסמל לי את הנתינה הבלתי פוסקת, ההתמודדות וההפרדה בין המשפחה לצה"ל והמדינה, את אהבת הזולת ואת הרצון והיכולת להוכיח את עצמו מעבר לנתונים הבסיסיים שאיתם הגיע".