ילדים שנקראים על שם בן משפחה שנפל בקרב יש לצערנו המון, אבל המקרה של משפחת חיון ייחודי. במקרה שלהם, לא מדובר באחיין או נכד שנקרא על שמו או בהשראת שמו. אמו של רונן ז"ל שנפל בלבנון הייתה בהריון באותו זמן, והילד שנולד לאחר מכן נקרא עוז, על שם הגדוד בו שירת אחיו רונן, שאותו לא הכיר.
לקראת יום הזיכרון, הגענו לבית המשפחה בהוד השרון כדי לשמוע מהם את הסיפור. אמא אילנה, הבן עוז ואבא שלומי, שהקפיד לתת להם את הבמה ברוב שלבי השיחה, שיתפו אותנו בשילוב הלא פשוט בין האובדן לבין החיים החדשים, ששניהם נכנסו אליהם הביתה באותה התקופה.
"השנים לא עושות את זה יותר קל", אומרת אילנה. "אומרים שעם השנים אתה לומד לחיות עם זה אבל לי יש תחושת החמצה של איפה רונן בכל ההתרחבות הזו של המשפחה, יש נכדים והוא לא חלק מזה. זה חוסר שכל הזמן מעיק".
רונן, יליד שנת 1977, בנם הבכור של אילנה ושלומי, עסק במוזיקה וניגן על כלים שונים, בעיקר על סינתיסייזר שקיבל מהוריו במתנה. הוא התגייס לצה"ל במחזור אוגוסט 1996 ושובץ בחטיבה 7 של חיל השריון, שם שירת בתפקיד נהג טנק בגדוד 77 "עוז".
ב-18 לאוקטובר 1997 הטנק שבו נהג עלה לעמדה ושם, ניהלו הוא וחבריו הלוחמים חילופי אש עם מחבלים ששיגרו טיל. הטנק ספג פגיעה משמעותית וסמל רונן נהרג. בן 19 היה במותו.
אילנה, כאמור, היתה באותו זמן בהריון. "הבן השני שלנו חיפש לקרוא לתינוק על שם רונן", שיחזרה אמו, "ואני אמרתי שלא אתן לילד הזה לגדול בצילו של אח שנהרג. הוא לא יהיה איזה זיכרון חי. פתאום הבן הגיע ואמר אני רוצה לקרוא לו 'עז' על שם הגדוד. אז בכל זאת עשיתי שינוי והוספתי חולם מלא לשם, עוז, כדי שיהיה לו ייחוד משלו".
אילנה מספרת שהגדוד בו שירת בנה רונן ז"ל, "מיוחד במינו ביחס שלו לנופלים ולמשפחות. מאז שעוז נולד כל שנה עלינו לגדוד, עד היום הוא 'מותג' שם ואת סיפור הרקע של השם אנחנו מספרים כל הזמן".
מפקד הגדוד הנוכחי, סא"ל אלעד ביתן, ביקש לנצל את יום הזיכרון כדי לומר כמה מילים על רונן ז"ל ומשפחתו: "המשפחה מיוחדת. הרוח שלהם פועמת בחטיבה ומהווה השראה לכולנו, בעיקר באופן ההתמודדות שלהם. כגדוד יש לנו את ההזדמנות ללוות את המשפחה שנמצאת בקשר רציף עם החטיבה. הקשר הזה חשוב לנו ותורם לנו, לא פחות ממה שהוא תורם להם", הדגיש סא"ל ביתן.
עוז עצמו, חייל משוחרר וסטודנט למדעי המחשב, שיתף אותנו בזווית שלו לסיפורו המשפחתי והאישי סביב השכול. "זה די מוזר, שיש אמא בהריון ואחד הבנים נהרג בצבא. זו סיטואציה מורכבת, יש הורים שמחליטים להביא ילד בעקבות בן שנפל אבל מקרה כמו שלי לא פגשתי".
איך הרגשת כשהתחלת להבין את משמעות השם שלך?
"אני חושב שעד לפני שנה וחצי לא הבנתי לגמרי מה זה. זה מעין תפקיד לא כתוב שניתן לך. בתחושה שלי זה היה להיות שם כדי לחזק. לא פעם אני שומע ממשפחה וחברים שהעובדה שהייתי תינוק והיה צריך לטפל בי, לא נתנה להורים לשקוע בכאב על נפילתו של רונן".
אילנה: "כולם נאחזו בו. היה מוות בבית אבל היו גם חיים חדשים. כשנכנסים לבית שהיה בו אובדן נוצרת לפעמים סגירות אבל פה היה פתאום תינוק, דיברנו על עניינים שקשורים בו ולא רק על מוות, זה עזר לא רק לנו אלא גם למעגל היותר רחב, של כל מי שהיה נכנס הביתה".
אילנה מספרת שלאחר מותו של רונן, אחיו הצעירים לא רצו לעבור לחדר שהיה שלו וכך מצאו עצמם ילד בן 11 ותינוק שרק נולד באותו חדר. אז המשפחה עברה לבית חדש, בו היא מתגוררת עד היום.
על הילדות ברקע הסיפור המשפחתי סיפר עוז: "זה מוזר, אומרים לך שיש לך אח ואתה לא מכיר אותו, לא שמעת את הקול שלו, לא פגשת אותו, הוא לא אסף אותך מבית הספר ולא הלכתם לאכול המבורגר ביחד. כשהייתי ילד חשבתי שעובדים עליי. איך יש לך אח ולא עשיתם יחד כלום?".
עוד כילד, מצא את עצמו עוז מנסה לדלות כמה שיותר מידע על האח שלא הכיר מהחברים הרבים שמקיפים את המשפחה מאז ועד היום.
"כל סיפור שאני שומע עליו הוא עוד חתיכה בפאזל שאני משלים על החיים שלו. למדתי למשל שבקו בלבנון רונן לקח ארגז ואמר שמעכשיו כל דבר שהם הביאו מהבית – משמפו ועד חטיף – יהיה של כולם. בחורף כשהיה קר הוא הביא מאבא שלנו איזה חומר איטום ודאג לאטום את הטנקים של כל המחלקה".
היום אתה מרגיש שאתה יודע מי היה רונן, כאילו שהכרת אותו?
"לי לעומת שאר המשפחה והחברים אין המון סיטואציות שמזכירות אותו. בחיים לא אצליח להרכיב את כל הפאזל אבל כל פעם זה עוד חלק. אני שומע את הסיפורים האלה ומרכיב מהם מי היה רונן".
"זה מוזר, אומרים לך שיש לך אח ואתה לא מכיר אותו, לא שמעת את הקול שלו, לא פגשת אותו, הוא לא אסף אותך מבית הספר ולא הלכתם לאכול המבורגר ביחד. כשהייתי ילד חשבתי שעובדים עליי"
עוז על אחיו סמל רונן חיון ז"ל
למרות שהפכו למשפחה שכולה, האחים של רונן לא ביקשו לעצמם הנחות והתגייסו לשירות בצה"ל.
"גייסנו 3 בנים אחרי רונן ז"ל", מפרטת האם אילנה. "אייל היה בן 15 כשרונן נהרג. הוא הפך עולמות ללכת לקרבי, אפילו דובר על כך שיתגייס לגדוד של רונן בתפקיד שלא נכנס ללחימה אבל הוא פסל את זה. בסוף קיבל תפקיד במודיעין פיקוד צפון, אחראי על גזרת לבנון. זו היתה סגירת מעגל. אופיר שאחריו לקח צעד אחורה והמשיך את עיסוקו כמוזיקאי בלהקה צבאית".
עוז, כשהגיוס התקרב לאיזה תפקיד רצית ללכת?
"היה שיגעון חולף של קורס טיס אבל כיוונתי בעיקר לתפקידים טכנולוגים כי בבית הספר הרחבתי במקצועות האלו. ידעתי שמחשבים זה הכיוון שלי ואז הגעתי להיות בודק תוכנה ביחידת מצפן של חיל התקשוב. הייתי מרוצה מאוד מהשירות".
להיות חייל ממשפחה שכולה זו חוויה שונה?
"אני חושב שהצבא מבגר את כולם אבל אותי אחת כמה וכמה. הסיפור שלנו מראש ביגר אותי. בלי לעבור כלום, כבר בבטן של אמא שלי עברתי משהו שאחרים לא עוברים. כשהתגייסתי גיליתי שיש דמיון חיצוני גדול ביני לבין רונן, בטח שהתמונות האחרונות שלו היו על מדים".
בני המשפחה מספרים שגם כשהיה עוז בטיול של אחרי צבא למזרח, הוא התקשה מאוד לוותר על האזכרה של רונן. בהתחלה תכנן לקטוע את הטיול, בסוף שמע לעצת אבא שלומי והמשיך, אבל השתתף בחיבור מרחוק והקריא קטע שכתב בשיחת וידאו.
"באופן מאוד מוזר, יכול להיות שזה דפוס אצלי אבל אין יום שבו אני לא מסתכל על השעה בטלפון ורואה שם 18:10 שזה התאריך שבו רונן נפל", עוז מדבר על החיבור לאח שלא הכיר. "לא משנה איפה אני נמצא בארץ או בחו"ל, משהו מזכיר לי אותו. כשזה קורה אני מחייך לעצמי ומרגיש כאילו שהוא איתי למרות שלא היכרנו".
יום הזיכרון שעבר היה מורכב מאוד למשפחות השכולות, שהתבקשו לא לעלות לקבר של ילדיהם.
"בעניין בית העלמין אמרתי שאני לא נשארת בבית", משתפת אילנה. "זה קומם אותי ברמות. מי יעמוד בכניסה וישאל מה הקשר שלך לנופל זה או אחר? לא הייתי מוכנה לקחת חלק בהנחיות האלה, אמרתי שאעלה לבית העלמין ואף אחד לא עצר אותנו. היינו שם לבדנו ולא סיכנו אף אחד".
לאירועי השנה שעברה היה מבחינתם גם צד חיובי. כשטקסי יום הזיכרון בוטלו בגלל המגפה, התארגנו השכנים ברחוב בו הם גרים לטקס זיכרון בין הבתים, שהיה כך הם מספרים, מרגש במיוחד.
"היה פה ערב זיכרון מיוחד במינו שכולו הוקדש לזכרו של רונן, עם מוזיקה, קריאת יזכור", נזכרה אילנה. "סיפרנו על רונן, היתה מקהלה של הילדים. חוויה מעצימה ביותר מבחינתנו".
למרות השנים הרבות שחלפו מאז נפילתו המשפחה ממשיכה להנציח את זכרו של רונן בעוד ועוד פרויקטים כל הזמן, כשרובם קשורים למוזיקה שהייתה אהבתו הגדולה של בנם.
אילנה מספרת שרונן החל לנגן בגיל 5 וזה רק הלך והתפתח. "בגיל 14 הוא קיבל מאיתנו סינתיסייזר אבל לא נתן לאף אחד לגעת בו, לא ידענו איך להוציא משם את החומרים. חבר שניגן איתו בזמנו עזר לנו וכך הוצאנו חלק מהחומרים על גבי 3 דיסקים".
במשך השנים אופיר, אחיו של רונן הוציא דיסק לזכרו עם שיר שכתב ומאחוריו סיפור. "באחת הפעמים שרונן חזר מלבנון הוא הביא לו במתנה דיסק של 'מלך האריות'. אז אופיר החליט כביכול להחזיר לו במתנה דיסק עם שיר שכתב עליו. גם עוז הקליט שיר שכתב על רונן. עשינו לזכרו 3 ערבי מוזיקה, בשנה בה נפל, עשור ועשור נוסף אחר כך".
בנוסף, התיכון בו למד רונן מקיים כבר 24 שנים מרוץ שנתי לזכרו ולזכר בוגרי התיכון שנפלו באסון המסוקים ותאונת המסוק ברומניה. לפחות 5 אוטובוסים יוצאים מדי שנה לאתר אסון המסוקים בשאר יישוב שבצפון ורצים 187 קילומטרים עד הוד השרון, כשכל קבוצה רצה מקטע אחר.
"אנחנו עסוקים כל הזמן בלהנציח, לזכור ולהשאיר משהו אחרינו, שיהיה זיכרון לאחרים", אומרת אמו. "אני לא מפסיקה לדבר עליו, הוא חלק ממני, חלק מהבית, אנחנו מזכירים אותו בכל סיטואציה. הוא לא מוחבא אצלנו מתחת לשטיח".
לפני שאנחנו נפרדים מזמינים בני המשפחה לעבור בחדר סמוך לדלת הכניסה לבית, שם מביטות בנו תמונותיו של רונן מיצירות שונות שהוכנו לזכרו במשך השנים, לצד תמונות אחרות של שאר בני המשפחה. אני שואל אם זו פינת זיכרון לרונן ובני המשפחה משיבים מיד: "לא, זו פינת משפחה".
אנחנו נפרדים לשלום ובני המשפחה כבר מתחילים בהכנות לקראת מפגשים נוספים שייערכו בבית עם החברים של רונן. התפריט יכלול עשרות מגשי פיצה, המוזיקה לא תושמע מטלפון או מחשב אלא תנוגן בחי, עם שירים שנוצרו לזכרו. המשפחה והחברים הרבים לא יפסיקו להתגעגע, אבל גם לא יפסיקו לנגן ולשיר. כנראה שזו הצוואה הלא-כתובה שהשאיר רונן עבורם.
