סמל גלעד (גילי) ליטן ז"ל, לוחם בסיירת גולני, נפל במלחמת יום הכיפורים במהלך מבצע כיבוש מוצב החרמון, כשניסה לסייע למפקדו. על פעולתו ניתן לו לאחר מותו עיטור העוז. אחותו דורית התגייסה בעקבותיו לסיירת גולני כפקידה, שם הכירה את מפקד הסיירת דאז, דוד מטק, שבהמשך הפך לבעלה. השניים נישאו וילדו שלושה ילדים, והקשר המיוחד הזה לסיירת גולני נמשך - כשבנם איתי מטק הפך בעצמו למפקד הסיירת. כיום הוא מפקד גדוד 12 בחטיבת גולני.
"נולדתי ב-22 באוקטובר, כ"ו בתשרי", מספר סא"ל איתי מטק על החיבור המצמרר לדוד שלא הכיר. "חיבור של תאריך עברי ולועזי קורה כל תשע עשרה שנה, ואחת לכמה מאות שנים זה קורה פעם ב-11 שנה. גילי נהרג ב-22 באוקטובר, כ"ו בתשרי, ב-11 שנה הבדל מהיום בו נולדתי. ביום שני בבוקר, באותן שעות, אצל שנינו ב-22 לחודש ועם אותו תאריך עברי. אלו תאריכים שלא אמורים להתלכד".
"אני חושב שאני מכיר אותו בעיקר מהסיפורים של אמא ושל סבתא אלישבע ולא פחות – בגלל החבר'ה שלו מהצוות", מספר איתי על הדמות שמלווה אותו ואותה לא זכה להכיר. "הרעות והאחווה שלהם זה אחד הדברים היפים והמשמעותיים. באוקטובר זה יהיה 47 שנה מאז שגילי נפל וכל יום זיכרון כל הצוות מתייצב בהרכב מלא, היום זה כבר עם הנכדים. הם הכירו אותו לזמן קצר אבל החיבור ביניהם יושב על משהו חזק".
דורית מספרת על אחיה שהיה מדריך אהוב ומוערך בתנועת הצופים ("גם החברים מהצופים מקפידים להגיע לכל אזכרה עד היום"), אחראי ואחד כזה שאפשר לסמוך עליו. אהב במיוחד טיולים וסחף את כל חבריו ומשפחתו אחריו.
"גילי היה האח האמצעי בין שתי בנות. כילד לא היה לו קל בבית הספר, אז עוד לא כל כך ידעו על אבחונים שאפשר לעשות. ההורים שלי תמיד הקפידו לא להסתיר את הקשיים שהיו לו וזה לא היה סוד, כדי לאזן את מה שהוא הפך להיות אחר כך, לקח את החולשות שלו ועשה מהן חוזקות, פשוט הפך את הקערה".
כשהגיעה המלחמה גילי ז"ל היה חניך בקורס מ"כים של סיירת גולני. "הוא היה הקשר של המ"פ שמריהו ויניק ז"ל ואת עיטור העוז קיבל על פעולותיו במלחמה". בתיאור המעשה של עיטור העוז שניתן לו נכתב: "ב- 22 באוקטובר 1973, בקרב השני על החרמון, נפגע המ"פ ונשאר מוטל על הכביש. סמל גלעד ליטן ז"ל קפץ כדי לגרור אותו לאחור, לשטח מת, שיוכלו לטפל בו. בזמן הקפיצה נפצע - ומאוחר יותר מת מפצעיו. במעשיו אלה גילה אומץ לב למופת, רוח התנדבות, יזמה ואחוות לוחמים".
בהמשך כאמור הגיע הגיוס של האחות השכולה לאותה היחידה. "לרגע לא חשבתי לנצל את היותי אחות שכולה. זה לא עלה אצלי או אצל ההורים. את דוד בעלי הכרתי בצבא אבל לא היינו יחד אז. כל אחד הלך לדרכו עד שאחרי כמה שנים מצאנו את עצמנו יחד בתחנת אוטובוס". הבן איתי מוסיף שהם "שמרו על יחסי מרות".
דורית, איך קשרת את גורלך באיש צבא למרות השכול?
"אז הייתה יותר יוקרה לאנשי יחידות השדה, היה בזה הרבה כבוד. כשהתחלנו לצאת דוד היה אזרח ואחרי שנה הלך לשלד"ג, אבל שלדג זה ראשי תיבות של שירות ללא דאגות, אז לא היה חשש", היא אומרת בהומור.
גם איתי וגם דורית, מזכירים את הסבתא אלישבע ז"ל שהובילה את המשפחה בקו שנאחז בחיים ולא שקע באבל.
"הודות להוריי לא שקענו והמשכנו את החיים בצורה הכי טובה שאפשר. תמיד חשבנו איזו גיבורה אמא ואז כשנפטרה, מצאנו את היומן שלה וגילינו שהיא בעצם ספרה את הימים מאז שגילי נהרג. בעייני זה מעיד על עוצמת החוסר. יחד עם זאת היא כתבה גם: 'חשבתי שהעולם נגמר אבל המשכתי לנשום'. מה שהחזיק אותה הוא שגילי לא נפל לחינם ולמוות שלו הייתה משמעות".
"אחד הקטעים המצמררים היה כשאיתי פיקד על סיירת גולני", מצטרף לשיחה דוד, אב המשפחה ובעצמו, כאמור, מ"פ עבר של סיירת גולני. "היה טקס של היחידה ליום הזיכרון ואיתי אמר: 'זה שאני היום עומד פה עם הרקע שלי ומפקד על הסיירת, זה אומר שאנחנו כמדינה וכעם חזקים ולא עוצרים'. הוא ירד מהבמה, הלך לסבתא שלו, אם שכולה ונתן לה את דף הנאום. זה היה רגע מצמרר שבו הכל התחבר ואף אחד בקהל לא נותר אדיש".
איתי, היה לך ברור שאתה רוצה ללכת בדרכם של דודך ושל אביך?
"מעולם לא הייתה לי תוכנית כזו, בנקודות בחירה זה כן הלך לשם אבל לא חייתי בעולם שאני רוצה להיות מפקד סיירת גולני והתכוונתי לשם. אותו דבר לגביי שלד"ג שגם לשם הגעתי בהמשך. מה שכן, יש משהו במורשת שמתעל אותך לשם ומחזק אותך בדרך".
על יום הזיכרון הנוכחי, שיתנהל במגבלות מסוימות עקב משבר הקורונה אומרת דורית: "אני מקווה שעם הקורונה הזו שנפלה עלינו תהיה ביום הזיכרון יותר התכנסות, כי עם השנים זה הפך ליותר עניין של טקסים. חברתית כיף לפגוש את האנשים שהבסיס שלהם תמיד הוא גילי, אבל מעבר לכך לי אישית חסר קצת עומק ביום הזה. כאחות שכולה, עבורי זה לא אסון גדול לא לעלות לקבר ביום הזיכרון".