"אמרתי לו, 'שלח לי הודעה קולית בבקשה, שאוכל לשמוע את הקול שלך מתי שמתחשק לי', אז הוא אמר לי 'תגזימי'. אמרתי לו, 'בסדר, אני מגזימה, תשלח לי הודעה קולית'. אז הוא שלח לי, 'מאמי, אני לא יודע מה את רוצה שאני אגיד, אבל אני אוהב אותך, הנה לך משהו שיהיה לך בריפיט', זה הסאונדטרק האחרון שלי ממנו". כך מספרת ליאור שני, אלמנתו של רס"ם (במיל') עדי שני ז"ל, בן 39 מהיישוב צור יצחק, אב לשלוש, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה.
"עדי גויס ב-7 באוקטובר. אנחנו היינו בטיול בצפון, אבא שלו התקשר אליו בשבת בבוקר בלחץ היסטרי כמו כל מדינת ישראל, ומיד עשינו את דרכנו לכיוון המרכז", מספרת ליאור על אותה שבת שחורה. "באותו יום אחר הצהריים הוא כבר גויס, והיה לי ברור שהחיים שלי לא נשארים אותו דבר. זו הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי לחץ, והוא כבר היה ב'צוק איתן'. אני לא בן אדם לחוץ, והרגשתי ממש לחץ בחזה. אני זוכרת שכשנפרדתי ממנו אמרתי לו: 'בבקשה, אני מתחננת, אל תהיה גיבור'".
את "הסאונדטרק האחרון" שלח עדי ז"ל לליאור זמן קצר אחרי שנפרדו, כי הוקפץ שוב לעזה. "ב-2 בדצמבר, בבוקר יום שבת, הוא עוד היה בבית, והמפקד שלהם שלח הודעה וביקש להקדים את החזר. הוא אמר שהם נכנסים למשימה של כמה ימים בעזה. נפרדנו, ובצהריים הוא כבר אמר לי שהם לפני הכניסה". אחרי ארבעה ימים, ב-6 בדצמבר, הגיעה הבשורה הקשה מכל, ששינתה את חייהם לעד.
"סביב 10:00 התקשר אליי הבוס שלי וביקש ממני שאבוא לישיבה. הוא חיכה לי בדלת והכניס אותי לחדר שחיכו בו שלושה קצינים במדים. שלושתם עמדו והסתכלו עליי, מוודאים שאני זאת אני, שואלים אותי מה השם שלי. ועוד לפני שהם הספיקו להגיד שהם משתתפים בצערי, כבר היה מאוד-מאוד ברור שזה מה שהם מבשרים לי. הבנתי שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם הסתיימו".
עדי ז"ל שירת כלוחם פלס"ר (פלוגת סיור) תותחנים באגד לוגיסטי 6036 במשך חודשיים לערך, תקופה מאתגרת למשפחה, שבה היה חוזר אחת לשבועיים הביתה. אלא שגם בתנאים הלא-פשוטים של המלחמה הוא שמר על הרצון שלו לעשות טוב לסובבים אותו, עניין שקרוביו נחושים להמשיך להפיץ.
"עדי תמיד היה שם את הצרכים של כולם לפני הצרכים שלו”, מספרת קרן, אחותו הגדולה. "מפקד הגדוד סיפר שעדי התעקש בכל בוקר להכין לכולם חביתות וקפה לפני שיצאו, והיה איזה בוקר אחד שהוא הכין חביתה ונתן למג"ד, והמג"ד אמר לו: 'אין לי זמן עכשיו לאכול חביתה!', אז עדי שם לו את זה בלחמנייה ואמר: 'קח, שיהיה לך לדרך'. רק אחרי זה הוא הבין שעדי בכלל לא אוכל ארוחות בוקר בגלל הדיאטות והמרוצים שלו, ושהוא בכל זאת הכין כל בוקר אוכל לכולם".
את הפרידה מאחיה הקטן תפסה עדשת המצלמה ברגע כאוב מנשוא. "אני מסתכלת ואני מרגישה שאני שם איתו באותו רגע, פשוט הרגשתי שהוא איתי והיה לי קשה לסבול את המחשבה להשאיר אותו שם, מתחת לערימת הבוץ הזאת, וללכת, ועם זאת, הוא היה כל כך בלב שלי, ולא היה אכפת לי באותו רגע מה אנשים רואים ומה הם חושבים, פשוט נשכבתי על הקבר ורציתי לחבק אותו כמה שרק ייתנו לי. לחבק אותו ולהישאר איתו שם".
חרף התהום שנפערה בחייהם מתעקשים קרוביו של עדי לשמור על אופטימיות, כפי שהם יודעים שהיה דורש מהם. "שכולנו נזכור עבור עדי להחזיק את האור הזה שיש לנו בלב, ואת האהבה שיש לנו בלב, ואת האמת שלנו, של עם ישראל, ולהמשיך להיות אנשים טובים, שנותנים ועוזרים, ולמרות כל השנאה הזאת בעולם, לזכור מי אנחנו. זה מה שהייתי רוצה שיזכרו דרך עדי, לזכור מי אנחנו באמת, ולהחזיק בזה חזק-חזק", אומרת קרן.
"עדי לא מת כדי שאני והבנות נהיה עצובות, זאת לא מציאות שיכולה להתקיים מבחינתי, מבחינתו, מבחינת ה-DNA שלנו כזוג, כמשפחה", קובעת אלמנתו ומשתפת בקושי שחוותה כשלא ידעה מתי ישוב אליה ולבנות: "אף פעם לא הייתי יודעת מתי הוא חוזר הביתה. אלה היו חודשיים שבהם בעצם תרגלתי על יבש מה זה להיות אם חד-הורית, מה זה לחיות בלעדיו".