רב-סמל ראשון במילואים יאיר אשכנזי נפל בקרב מבצע "צוק איתן" בעזה, ב-25.7.2014. הוא הותיר אחריו אישה, מוריה, שני בנים ובת, הורים ושלוש אחיות. בלווייתו, תועדה אלמנתו מוריה בתמונה עוצמתית ושוברת לב (שצילמה גלי תיבון) כשהיא נראית יושבת לצד הקבר הטרי של בעלה.
"יאיר נהרג כאשר נכנסו להחליף כוחות שריון, זה היה יום שישי", היא משחזרת בשיחה עם mako לרגל יום הזיכרון, ומשתפת בסיפורה שלה ושל יאיר. "בגילוי המצבה שלו היינו צריכים לחגוג 10 שנות נישואים".
את זוכרת את היום בו קראו לו למילואים?
"אני מאמינה שאנחנו משלימים פרטים עם הזמן אבל אני זוכרת את הבוקר שהוא יצא למילואים. יאיר אמר לי: קיבלתי צו 8 ואני צריך שתעזרי לי להתארגן על לוח הזמנים, ההסעה וצריך את התמיכה שלך".
"כשהצו 8 הגיע לא היה ספק"
ומוריה עזרה ותמכה, כמו תמיד. "תמיד דיברנו על הרגע הזה שיקראו לו. 13 שנים היינו ביחד ובכולן הוא עשה מילואים. הוא תמיד אמר: ביום שמגיע צו 8. חזקי אותי ועזרי לי עם המורכבות. לא היה ספק שברגע שתגיע הקריאה להתייצב הוא יהיה שם".
"תמונה אחת" - פרויקט מיוחד ליום הזיכרון
"היום היחיד שאותו יאיר אמר שהוא לא יפספס", נזכרת מוריה, "הוא הראשון בספטמבר, תחילת שנת הלימודים. הוא נקרא למילואים שניה לפני שהבן הגדול שלי עלה לכיתה א'. אמר, ברור שאני אגיע איתו ואני לא אפספס. לצערי הוא לא זכה. ברגע שקיבל צו 8 לא היה ספק. הוא היה צריך ללכת. כך חונכתי וגם הוא. אלו הערכים, אהבת המולדת".
ומה את זוכרת מרגע קבלת הבשורה הנוראה מכל?
"זה לא יום שאפשר לשכוח. היו שם בליל של מחשבות ותקווה אחת ויחידה, שראיתי את המודיעים מהצבא אצלי בבית קיוויתי רציתי לומר להם שאולי הוא חי ונקבל אותו בכל דרך. אבל לצערי העיניים שלהם בישרו אחרת".
"זה רגע ששובר את כל הכלים ומנפץ לך הכל, את הלב את הבית את המחשבות. את התוכניות, שאיפות והכל מתחיל מחדש. להתחיל ללכת מחדש כמו לעבור פיגוע, תאונת דרכים ולשקם את עצמך מהבסיס, להתחיל ללכת. אני זוכרת שבאותם רגעים ראיתי את עצמי רצה. הייתה לי תמונה בראש, וזה מזכיר לי את הספר: "אישה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן. היה שם מקום שראיתי את עצמי רצה לאינסוף".
מה תספרי עליו למי שלא הכיר אותו?
"יאיר ואני נולדנו וגדלנו בצפון הארץ, עכו ונהריה, הדרמנו לאט לאט. מבחינתו זה היה להדרים עד הערבה מבחינה אידיאולוגית, הוא דיבר על זה המון. הוא אהב מאוד את המדבר, את ים המלח. יצא לנו להיות שנה אחר שנה ב"פסטיבל התמר" ואמרנו שנמשיך את המסורת".
מאותה חוויה במדבר נותר זיכרון חזק. "הבן שלנו היה בגיל שנה וחצי והתחיל ללכת. משום מה קופץ לי לראש זיכרון שאנחנו בהופעה של אהוד בנאי, עם חבר קרוב של יאיר ועם הבן שלנו. הבנו שכך אנחנו רוצים לחנך אותו לשמחה, לאהבת הארץ, לחוויות פשוטות שנוכל להנות כמשפחה, והילד רקד. עד שהוא מתעייף ושם את הראש על אחת הכריות ונרדם, יאיר שם את הראש לידו נרדם גם כן. זה מאוד חסר הרגעים האלו של המשפחה".
"יצא לדקה וחזר אחרי שעה וחצי"
יאיר עסק בעריכת דין ומוריה זוכרת שאמר: "אתה הולך עם האמת שלך ואתה מצליח. לא חייב לחתור למקומות אחרים ובדרכו שלו הוא הצליח בכל מה שהוא עשה. הוא היה מנהיג אמיתי. אנשים מרגישים שזכו לפגוש אותו".
היא משתפת במקרה אחד שמלמד על אישיותו של יאיר: "הייתה פעם אחת שהוא הלך לזרוק את הזבל וחזר רק אחרי שעה וחצי, הוא עזר לבן השכנה עם אופניים. בכל מקום שהוא הלך הוא השאיר שובל טוב אחריו".
מוריה עוסקת ומטפלת באנשים שחוו משבר ורואה בכך זכות עצומה להיות לעזר לאחרים. לקראת סיום הכתבה היא ביקשה להעביר ברוח הימים הללו שמאוד בוער בה.
"אני מודאגת ממה שקורה בעם שלנו ואני רוצה להעביר את המסר שבסוף הכל מתחיל בתוכנו, כל אחד בתוכו במשפחתו. כל אחד יכול לעשות טוב ולמנוע את השנאה, התפקיד שלנו להנהיג את המשפחות שלנו ולהרבות טוב בעולם כי זה מה שנשאר אחרינו".
"השנאה יוצרת פירוד ומחלוקות והיא מקור להרבה בעיות", ממשיכה מוריה, "בית מקדש נחרב על שנאת חינם, בכל אחד מאיתנו יש בית מקדש קטן. אנחנו מחריבים אותנו. הבית שלנו הוא פה. החוכמה לקחת את המושכות ולדאוג לשלום בין איש לחברו. זה מתחיל בלכבד את השכנים, את הילדים".
לסיום אומרת מוריה באותו הקשר ובחיבור לדמותו של בעלה ז"ל: "יאיר היה אדם של אנשים, הוא אהב את כל מי שסביבו, הוא היה מכבד כל אדם באשר הוא וגם במסגרת התפקיד שלו. הוא הולך איתי לכל מקום ומכבדים את הדרך שלו. אני רוצה לבקש מכל מי שקורא את הכתבה להרבות בטוב. זה הבסיס שלנו".
