"אני ורותם בזוגיות שבע שנים ונשואים שנתיים וחצי", מספרת שהם, אלמנתו של רותם לוי, שעדיין לא התרגלה לכותרת החדשה והטרגית לאחר נפילתו של בעלה בקרב בשכונת שג'אעיה בעזה ב-18 בדצמבר. "הכרנו בגיל 17 כשהיינו בסוף י"ב. יצאתי עם חברות לבר בשוק מחנה יהודה. רותם עבר להגיד שלום, היה לידי מקום פנוי וסימנתי לו שיבוא לשבת לידי. משהו בשיחה הראשונית איתו היה מאוד מיוחד. משהו בחיוך של רותם. בעיניים הטובות. הוא נתן לי תחושה טובה, שאני יכולה להמשיך לדבר איתו עוד שעות. כבר בערב הזה ידענו שנינו שזה משהו מיוחד. כבר אחרי כמה שבועות זה הפך להיות קשר ראשוני.
"אמרתי לחברות שלי כמה שבועות אחרי זה שמצאתי את בעלי. אמרנו זה לזה שאנחנו מחכים לגיל שבו נוכל להתחתן כבר. ממש חיכינו לגיל 21 והתחתנו. החתונה הייתה הרגע המאושר בחיינו, שנינו היינו קצינים ולא היה זמן לתכנן את החתונה, אבל זה לא היה ביג דיל מבחינתנו. גם אם הפרחים לא יהיו בצבע שרצינו, ידענו שיהיה בסדר. העיקר שנהיה תחת חופה ברגע הכי מאושר לשנינו כל החיים".
שהם ורותם תכננו חיים ארוכים יחד. אך באוקטובר קרה הנורא מכל. "כבר כשרותם הוקפץ ב-7 באוקטובר הייתי בתחושות רעות מאוד. אם אומרים שמרגישים כשמשהו עומד לקרות, לי היו תחושות קשות מאוד ומועקה גדולה מאוד שליוותה אותי בהמון בכי וחרדה. אני סומכת עליו, אני מאוד אופטימית, ובכלל לא חרדתית, ובכל זאת, ידעתי שמשהו הולך לקרות. גם בערב לפני שרותם נפל אמרתי לחברות שאני מרגישה שמשהו רע הולך לקרות".
אין זו הפעם הראשונה שלשהם הייתה תחושה שמשהו רע עתיד לקרות. תחושות הבטן שלה ליוו אותה כבר שנים. "את ההודעה שרותם התקבל ליחידת יהל"ם הוא קיבל ב-SMS בערב יום הזיכרון. אמרתי לעצמי, 'יואו, רק שזה לא סימן'. לא סיפרתי לרותם שאני חוששת מזה. ורותם להפך, הוא התרגש מזה נורא. הוא הרגיש שזה לא סתם, שזו ההוכחה שלו, שהוא הולך לשרת שירות משמעותי. היו לי צמרמורות ותחושה גדולה שהוא ידע שעלול לקרות לו משהו. אבל מנחם שהוא עשה מה שהוא אהב לעשות. מה שהוא הכי רצה לעשות".
חצי שעה לפני שנפל: השיחה האחרונה
"כשרותם היה בעזה הוא כמעט שלא התקשר. אבל בבוקר של היום האחרון בחייו קיבלתי שיחה ממנו ב-9:50 והייתי בהלם. לא דיברנו משהו כמו ארבעה ימים. הייתה לנו שיחה שגרתית, ודיברנו על חבר טוב שלנו שנהרג ערב קודם לכן. הוא אמר לי, 'שהם, איך לוקחים את הכי טובים?'. זו הייתה שיחה טובה ואמיתית, והוא סיפר שהוא אמור לצאת בעוד יומיים הביתה להתרעננות של 24 שעות. הוא סיפר שהוא בטוב, שהוא מתגעגע, שהם עושים דברים חשובים ושאין צורך לדאוג. חצי שעה אחרי שדיברנו נהרג רותם בהיתקלות עם מחבלים בשג'אעיה. זהו, מאז החיים השתנו מקצה לקצה".
שהם משתפת ברגע שבו סיפרו לה את הנורא מכל. "מאז 7 באוקטובר אני בבית של ההורים שלי, והייתי שם גם כשהודיעו לי על רותם. בדיוק יצאתי לסופר לקנות לרותם דברים שהוא אוהב לקראת החזרה שלו הביתה. במקרה אבא שלי רצה שאני אקח את הרכב שלו ולא את שלי. אני לא ראיתי סיבה, אבל הוא שכנע אותי. ממש כשהגעתי לסופר אבא שלי התקשר אליי ואמר לי שיש לו פגישה ושהוא חייב לקחת את הרכב. הוא ביקש ממני לבוא מהר הביתה. נסעתי, הגעתי לבית, וראיתי דרך הוויטרינה הגדולה שיש לנו קצינים עם שרוך תכלת-צהוב. הם ניסו לעמוד בפינה, שלא אראה אותם, אבל ראיתי את ההשתקפות שלהם. לשבריר שנייה חשבתי שזה פיקוד העורף, שאולי נפל פה משהו, המוח ישר מנסה לעבוד. אבל שנייה אחרי זה הבנתי. הם נתנו לי את הבשורה הנוראה מכל".
"אני לא כל כך זוכרת איך הגבתי", משתפת שהם, "רק זוכרת את הלב והנשמה צונחים לבור ללא תחתית, ממש ככה. מאז מפסיקים לנשום. צריך ללמוד הכל מחדש. אני צריכה ללמוד לנשום מחדש, לאכול מחדש, ללכת מחדש. ללמוד לחיות בלי רותם. הייתי צריכה להתקשר לחברים של רותם. לספר להם שרותם נהרג. אלה היו שיחות קצרות מאוד, של משפט אחד, ופשוט ניתקתי. לא חיכיתי לשמוע את התגובות. לא יכולתי להכיל אפילו לא עוד קצת כאב".
"החיים עכשיו קשים, לא חשבתי שאהיה אלמנה בת 24, זו מילה שהייתה רחוקה ממני ועכשיו היא אני. רותם לא איתי פיזית, אבל רותם תמיד איתי. הוא הולך איתי. תמיד אהיה אשתו והוא בעלי. זה חלק בלתי נפרד".
"אתה רואה את קיבוץ נחל עוז? זה האור שלנו"
"בשבעה אחד החיילים של רותם סיפר לנו סיפור שקרה בזמן הלחימה. הם היו יחד בעזה, והיא לא הייתה מוארת במיוחד. הכל היה חשוך ולא היה חשמל. יש רגעים שהם לא פשוטים. אחד החיילים של רותם ניסה לשבור סטיקלייט ולא הצליח, אז הוא זרק אותו על הרצפה בייאוש ואמר שנמאס לו. רותם חיבק אותו חיבוק חזק, הסתכל לו בעיניים ואמר: 'אתה רואה שם? מעבר לגבול? זה קיבוץ נחל עוז. זה האור שלנו. בשבילם אנחנו עושים את זה'. רותם היה כל כך ערכי והבין את המשמעות של למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים".
יש נחמה בזה שהוא נפל כגיבור?
"אני אגיד שכן, כי אני יודעת שזה היה חשוב לרותם. הצבא והמדינה היו חשובים מאוד לרותם. לא כי הוא רצה להיות גיבור אלא כי הוא היה מחובר מאוד לארץ. הערכים שהובילו אותו הם אהבת הארץ והמדינה והמולדת. זה מנחם, אבל רוב הזמן זה גם לא פשוט".
"יש לנו תחושת פספוס גדולה על דברים שכבר לא יקרו, אבל אין לנו תחושת פספוס על דברים שיכלו לקרות ולא קרו. אני ורותם חיינו יחד בתחושות שלמות, בתשוקה לחיים, ואני חושבת שזה אחד הדברים שנותנים קצת נחמה. הגשמנו את כל החלומות שרצינו להגשים בתקופת החיים האלה. בכל בוקר קמנו בתחושה שזה לא מובן מאליו שאני ורותם כל כך מאושרים, שרותם היה בשיא של החיים שלו. הוא בדיוק סיים פסיכומטרי, תכנן ללמוד רפואה, ועוד התלבטנו איפה הוא יעבוד עד שהוא יתחיל ללמוד. הכל היה מושלם והיינו בשיא של החיים".
מה עוזר להתמודד?
"לי עוזרת בעיקר ההנצחה, שזה מצחיק, כי רותם היה בן אדם צנוע. הוא לא היה רוצה שאעשה דברים לזכרו. אבל מגיע לו. הוצאנו קו בירות שנמכר בבר שבו הכרנו – 'בירת רותם'. אנחנו גם מקימים עכשיו מצפה באזור שהוא גר בו. יש רחפן על שמו דרך התעשייה האווירית, שגם עובד עם הצבא. הולכת להיות מלגה באוניברסיטת תל אביב ללימודי רפואה לבחור שעבר מסלול חיים דומה לשל רותם, קרבי וקצין".
"ב-7 באוקטובר שלחתי הודעה לזמר האהוב עלינו, יושי (שם הבמה של יוחאי בלום). ביקשתי ממנו שיקדיש לרותם את השיר 'תן סימן'. הוא שלח לי סרטון ושנינו התרגשנו מאוד, אנחנו מאוד אוהבים אותו. כשרותם נפל, שלחתי שוב ליושי הודעה והוא אמר שהוא מגיע ללוויה ושר את השיר שלנו. יש לנו חיבור מיוחד מאוד עם יושי. הוא הקדיש את האלבום החדש לזכר רותם. במיוחד את השיר 'איך אני רוצה את החיים שלי בחזרה'. אנחנו ממש עובדים קשה להנציח את רותם, וחשוב לנו מאוד שכולם יכירו וישמעו עליו".
לא רק מת כגיבור, גם חי כמו גיבור
"לרותם היה בכיס של המדים חוגרון ובו תמונה של הילד מגטו ורשה. הוא כתב מאחור 'לעולם לא עוד' וצייר דגל ישראל. הוא בחר לשאת את זה אצלו בכיס של המדים, והיה הולך עם זה בכל יום. רותם בעצמו היה נכד לסבא וסבתא שהיו בשואה וחווה את הסיפורים כבר מגיל צעיר. כשהגיע 7 באוקטובר הרגשנו כולנו שאנחנו חוזרים אחורה בזמן. אבל בגלל זה רותם התגייס, מתוך תחושה של תקומה ולא של שואה, מתוך מחשבה איך ממשיכים קדימה ונשארים כאן עם חזק וצבא חזק. כמו שאדוה אחותו של רותם אומרת, 'רותם לא רק מת כמו גיבור אלא גם חי כמו גיבור'".
סרן (במיל') רותם יוסף לוי ז”ל (1999–2023), סגן מפקד פלגה ביחידת יהל"ם, חיל ההנדסה הקרבית, בן 24 בנופלו, היה נשוי לשהם, בן לאסי (אסף) ומיכל, אח לרועי, אדוה ונגה. גדל ביישוב אורנית. שירת ביחידה ויצא לקורס קצינים וקורס מפקדי פלוגה. תמיד דחף את עצמו לעשות כמה שיותר במסלולים הכי מאתגרים שיש.
