דצמבר 1973. חודשיים אחרי שנחלצו בנס מהתופת חוזרים לוחמי גדוד 890 של הצנחנים למקום המקולל ההוא, החווה הסינית. ביחד עם המג"ד, סא"ל איציק מרדכי, הם משחזרים את הקרב, עוברים שוב על כל המהלכים החשובים. רק לוחמי פלוגה ו' מתבקשים לעמוד בצד, ואחרי שמרדכי מסיים את השחזור הוא מזמין אותם להצטרף ומסביר להם איך זה נראה מבפנים – איפה לחמו הפלוגות, היכן נהרגו הגיבורים. מדבר איתם על הקרב, כאילו לא היו שם מעולם.
"שתקנו", מספר רמי בר אילן, לוחם בפלוגה ו', על הרגעים בהם הבין שמבחינת כולם, כולל מפקדי הגדוד והחטיבה, הוא וחבריו מעולם לא היו בחווה הסינית. "זה בער בנו, אבל לא ידענו מה לעשות. מה נגיד אנחנו, שספגנו בכל המלחמה רק שני הרוגים ושמונה פצועים, בזמן ששאר הגדוד ספג 42 הרוגים ומאה פצועים בכמה שעות של קרב? מי אנחנו?"
אז הם לא פתחו את הפה כדי לתקן את הטעות, ומיתוס החווה הסינית של מלחמת יום הכיפורים נכנס לדפי ההיסטוריה בלי פלוגה ו'. הפלוגה התפרקה לחלוטין אחרי המלחמה, וחייליה לא שמרו על קשר זה עם זה. יעברו כמעט 40 שנה וספר אחד, בשם "שלום לאהבה", כדי שנלמד את הסיפור המלא, איך ומתי באמת נכבשה החווה הסינית.
כשבר אילן, תושב בצרון שבמועצה האזורית באר טוביה, החליט לפני עשור שהגיע הזמן לכתוב ספר על פלוגה ו', הוא ידע איזה שד הוא הולך להוציא מהבקבוק. כהלום קרב הוא החליט לכתוב את הכול, בלי לחסוך דבר. הוא ראיין לא פחות מ-70 לוחמים וקצינים בכירים לצורך הספר. "מדובר בספר הטקטי הטוב ביותר שנכתב על המלחמה", אמר לו תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים וחי"ר ראשי. אבל יש בספר עוד משהו שלא נחשף עד אז.
בר אילן לא כתב רק על המלחמה, אלא גם על החודשים שלפניה ותיאר מערכת יחסים עכורה בין המפקדים לחיילים – מערכת שכוללת אלימות קשה. "היו כאלה שלא רצו להתראיין בכלל, אחרים טרקו לי את הטלפון. לא התעקשתי, קיבלתי את זה. הבנתי שיש אנשים שלא רוצים לפתוח את הפצע ולהתעסק בנושא. יש כאלה שמתחרפנים מזה".
הצנזורה הצבאית אסרה במשך שנים ארוכות על פרסום הספר, מלבד עותקים בודדים שחולקו בין אנשי הפלוגה. רק אחרי עשור של מאבק אושר הפרסום במלואו, וכל חברי הפלוגה שהשתתפו במלחמה, החל מחיילים פשוטים וכלה בקצינים שהשתחררו בדרגת אלוף, הגיעו באחרונה מכל קצוות הארץ לאודיטוריום של באר טוביה להשקת הספר. רובם אחרי שלא התראו 39 שנה. הם באו כדי לתקן עוול היסטורי.
הבת החורגת של גדוד 890
מהרגע שנוצרה הייתה פלוגה ו' בת חורגת בגדוד 890, לאחר שבפברואר 1973 אישרו לגדוד לגייס שתי פלוגות טירונים במקום אחת. לפי בר אילן, מהרגע הראשון נוצרו יחסים עכורים שכללו תיזוזים קשים והפעלת אלימות נגד החיילים, במיוחד במחלקה 1 של סג"מ ל'.
בר אילן מתאר בספרו מפקד מחלקה ומפקדי כיתות שמכים את החיילים באימונים, זורקים עליהם אבנים במהלך תרגילים ומקדרים אותם הרבה מעבר למה שהיה מותר גם בימים הקשוחים של שנות השבעים. "באחד האימונים, לפני שהלכנו להתקלח, כל חיילי המחלקה היו צריכים לעמוד בזוגות ולהוריד סטירה לזה שעמד מולם. מי שלא נתן מספיק חזק קיבל את הסטירה מהמפקדים".
בעמוד אחר בספר מתאר בר אילן כיצד נהגו המפקדים לגרום אובדן הכרה לחיילים: "המד"ס היה מעלף אותנו. תופס אותך בעוצמה מאחור, לוחץ לך בבוהן על העורק הראשי למוח. אתה רואה כוכבים הכול שחור ואתה מתמוטט. הוא נהנה לראות אותנו מתעלפים וצונחים כמו סמרטוטים על הרצפה".
זאת היתה האווירה שאיתה הגיעה פלוגה ו' ל-6 באוקטובר 1973, היום בו התחילה המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה. בשעה 13:30 עלו ענני האבק מעל מסלולי ההמראה של בסיסי חיל האוויר הסורי והמצרי, וגלים של מטוסי קרב עשו דרכם לעבר מטרות ישראליות. ב-14:05, מטוסי הקרב הפציצו ואלפי תותחים רעמו. מלחמת יום הכיפורים פרצה בתיאום מושלם בין הסורים למצרים. בחזית הדרום סופגים כוחות צה"ל 10,000 פגזים בדקה, שאותם ממטירים יותר מאלפיים תותחים. 240 מטוסי קרב מצריים תוקפים מטרות באזור התעלה ואת בסיסי צה"ל בעומק סיני.
"אנחנו מקבלים את הטלפון ביום שבת בבוקר", מספר בר אילן על היום שבו הופתעה כל המדינה. "בני אורפייג, לוחם בפלוגה, מודיע לי שצריך לחזור לבסיס". בר אילן, כמו לא מעט חיילים בפלוגה, מבקש מאורפייג שיגיד שהוא לא היה בבית. הם רגילים להקפצות שווא, שכבר קטעו להם את החופשות בעבר. אבל אורפייג מתעקש ובר אילן עולה על מדים ויוצא לדרך.
בשלב הזה הורה מח"ט הצנחנים אל"מ עוזי יאירי ז"ל לסא"ל מרדכי, מג"ד 890, לארגן כוח שיסופח לחטיבה 14. מרדכי שלח את פלוגה ו' שלו לפלוגה ה' של גדוד 202, ורס"ן (לימים אלוף) שמואל ארד מונה למפקדן. מרגע זה נהפכו החיילים לכוח שמוליק, ולמעשה נשכחו על ידי כולם. כיחידה שנשכחה הם גילו שאין להם ציוד, ונאלצו לגנוב אותו מהמחסנים. "בהמשך לקחנו מעילים וציוד מהגופות של המצרים", מספר אבי גולדברג, לוחם בפלוגה.
בימים הראשונים של המלחמה השתתפו חיילי הפלוגה בקרבות הבלימה של צה"ל. הם עסקו בעיקר במארבים בלילות לקומנדו מצרי ושמרו על חניוני טנקים שחזרו לאחור לטיפולים ומנוחה. שניים מחיילי הפלוגה, בני אלבז ודני דלויה, נלקחו על ידי רס"ן מאיר דגן, לימים אלוף וראש המוסד, והסתננו למחנה השבויים כחיילים מצרים כדי לאסוף מודיעין למבצע קומנדו שאמור היה להתבצע בהמשך.
המ"מ ל' מרביץ לחיילים
ב-14 לאוקטובר שלחה הארמיה המצרית השנייה חיילי קומנדו שהונחתו במסוקים סמוך לחפ"ק של אוגדת אריאל שרון. פלוגה ו' הציבה מארבים וחלק מכוח שמוליק יצא עם סיירת שקד כדי להשמיד את הכוח המצרי. הם חיסלו במהלך הלילה 90 חיילי קומנדו מצרים. גם שם נמשכה האלימות הפנים-פלוגתית, כאשר במהלך אחד המארבים הכה המ"מ ל' את גולדברג בגלל שנרדם במארב. "הוא שאל אותי 'מה אתה מעדיף, משפט מג"ד או מכות?'", מספר גולדברג. "העדפתי מכות. אגב, אני חושב שבזכות היחס הקשה של המ"מ שלנו נשארנו בחיים, כי היו חבר'ה שפחדו ממנו יותר מאשר מהמצרים".
בלא מעט חלקים בספר מציין בר אילן שאהב את ל' ומבחינתו היחס של ל' היה כאילו אבא מכה אותו. ל', כיום מהנדס בחברה גדולה, הסכים לדבר עם בר אילן לצורך הספר, ואמר לו: "תנסה להבין שיכול להיות שלא כולם התכוונו לרעתך. אם אני נתתי למישהו בעיטה לראש ובגלל זה הוא ישרוד בחיים, אז אני אתן לו עוד אחד אחר כך. אין לי ספק שהתפקוד שלכם והחיים שלכם היו הדבר הראשון שהנחה אותי".
ל' סיפר לבר אילן שגם הוא עצמו ספג יחס קשה בזמן ההכשרה: "אני לא מאמין שאני בתור חייל סבלתי פחות. אני חושב שגם במקום העבודה הנוכחי שלי יש לי את אותן בעיות, אותו הלך רוח, אומרים שאני קשה מדי, לא נחמד. אולי הרף שלי גבוה. יותר ממה שיכולים או אמורים לתת לי".
אחרי כישלון ההתקפה המצרית, יצא צה"ל להתקפה שמטרתה לאפשר לאוגדת שרון לצלוח את התעלה. הקרב על החווה הסינית נועד לטהר את הציר שהוביל אל תעלת סואץ, ובו היו צריכים לעבור כל אמצעי הצליחה של אוגדת שרון. לשיטת הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר, חציית התעלה תשנה את מהלך המלחמה ותעביר את היוזמה לצד הישראלי כפי שאכן קרה.
צה"ל איתר את קו התפר בין הארמיה השנייה לארמיה השלישית של הצבא המצרי, ובנקודה הזו התבצעה הצליחה. תפקידה של חטיבה 14 ובתוכה כוח שמוליק היה לחדור למערך המצרי באזור החווה הסינית ששלטה על הציר, ולהעסיק את המצרים בזמן שאוגדת שרון צולחת את התעלה.
"הגיהינום פתח את פיו"
החווה הסינית הייתה חווה חקלאית שהוקמה על ידי מומחים יפנים. חיילי צה"ל שהגיעו למקום במלחמת ששת הימים ראו את הכיתוב היפני על הקירות, החליטו שזה סינית וכך נולד שמה. הקרב על החווה הסינית הוא בעצם סדרה של קרבות שהחלו ב-15 לאוקטובר והסתיימו שלושה ימים אחר כך, כאשר בהתקפה מתואמת של חטיבות 14 ו-600 יחד עם כוחות נוספים המתחם נכבש.
"הגענו לחווה הסינית בערב של ה-15 באוקטובר ושם הגיהינום פתח את פיו", מספר בר אילן. "אני יורה, אבל לא יודע על מי. פשוט ירינו אל תוך החושך. הקרבות היו בעיקר קרבות טנקים כשאנחנו החי"רניקים ביניהם. חטפנו שם אש תופת כשהפקודה מאריק הייתה לא לסגת. אז פשוט עמדנו שם בזמן שכלים נדלקו והתפוצצו".
ב-16 באוקטובר, גדוד האם של פלוגה ו', 890, קיבל פקודה להיכנס למתחם החווה. הגדוד נכנס לשם סמוך לשעה אחת בלילה, ה-17 בחודש, וסמוך לשעה שלוש נתקל בכוח חטיבתי מצרי שצויד במקלעים כבדים וטילי נ"ט. גדוד 890 הסתבך בקרב שנמשך 17 שעות ובמהלכו נהרגו 42 לוחמים ועוד מאה נפצעו. גדוד 100, תחת פיקודו של סא"ל אהוד ברק, נשלח לחווה וחילץ את הצנחנים של 890. בינתיים קידמה אוגדת שרון באיטיות את אמצעי הצליחה וחצתה את התעלה.
בעוד שגדוד 890 נסוג לאחור וליקק את פצעיו, המשיכה פלוגה ו' להשתתף בלחימה על החווה. "ב-16 באוקטובר שיפרנו עמדות והתמקמנו בסמוך לחפ"ק של אוגדת שרון", מספר בר אילן. "כל אותו יום חטפנו בעיקר התקפות מטוסים, ולמחרת המצרים ניסו למחוק אותנו. הם יצאו להתקפה מדרום ומצפון, כשאנחנו ירדנו דרומה. אומנם השתתפנו בקרב, אבל זה היה בעיקר קרב שריון. חטפנו פגזים מהטנקים, אבל גם צפינו במחזה מרהיב: איך משמידים את הדיביזיה ה-25 המצרית".
ב-18 באוקטובר הסתיימו הקרבות על החווה ופלוגה ו' חצתה יחד עם חטיבה 14 את התעלה לצד המצרי. "בצד השני התחלנו לפעול כמו יחידת קומנדו", מספר בר אילן. "רוב הכוח של צה"ל עדיין לא הגיע לצד השני. נכנסנו לכפר המצרי סרפאום, שם קיבלנו פקודה לכבוש ולטהר מתחם שלפי המודיעין שהה בו גדוד נ"מ מצרי. אבל אחר כך התברר שיושב שם גדוד קומנדו מחטיבה 151 המצרית. בקרב שנמשך כל הלילה השמדנו גדוד שלם. למחרת חטפנו טילים, וגם הזחל"ם שלי חטף. בקרבות שהתפתחו חיסלנו משהו כמו 40 אנשי קומנדו מצרים ובהמשך עוד יותר ממאה".
הקרב על הזיכרון ההיסטורי
"בינואר 1974 אני מבין שאנחנו בבעיה פה וששכחו אותנו", ממשיך בר אילן. "זה נוחת לי כמו פטיש בראש. המג"ד לא תיחקר אותנו, המ"פ שנפצע לא תחקר אותנו ושמוליק ארד גם לא תחקר אותנו כי לא היינו כוח אורגני. וככה הסיפור שלנו נעלם".
גולדברג מסכים: "מזה שהעלימו אותנו מהקרבות אני לא התאוששתי עד היום. רק לפני המסע לחווה הסינית שעשינו ב-2006, נכנסנו במרדכי. היה שם אמנון רשף, שפיקד על חטיבה 14 ולימים נעשה אלוף, שאמר למרדכי: 'אני רוצה להגיד לך שני דברים. אחד: זה לא אתה כבשת את החווה הסינית, אלא אנחנו יחד עם פלוגה ו'; ודבר שני זה שהחווה לא נכבשה ב-16 באוקטובר אלא מתי שאנחנו כבשנו אותה ב-18 באוקטובר'. מרדכי ענה לו שהוא מעולם לא הכחיש את זה. ורשף המשיך ואמר 'אתה לא הכחשת אבל גם לא אמרת מה שהיה'".
במסגרת הראיונות שערך לקראת ספרו, נפגש בר אילן גם עם מרדכי. הוא תיאר לו את תחושת העלבון ומרדכי השיב לו: "היו מפקדים בכירים של הכוח הזה (שמוליק ארד), ותפקידם הוא לשאת את דגל המורשת. אם חיילי ומפקדי הפלוגה מרגישים שלא ניתן להם את כל מה שהיה צריך לתת להם, אז הם היו יכולים ליזום. כשאתה מצביע על מישהו, אז שלוש אצבעות מופנות אליך".
גולדברג לא מקבל את דבריו של מרדכי: "נתנו את הדם שלנו וממש עצרנו את המצרים בגופנו, ולא מגיע לנו יחס כזה. למה? בגלל ששמוליק [ארד] לא עשה יחסי ציבור? אולי עכשיו הספר יתקן עוול היסטורי".
ומפקד חטיבה 14, אמנון רשף, מוסיף: "אני מוכרח להודות שיש לי קשר מיוחד לפלוגה ו' של 890. מסיבות שלא ברורות לי, גדוד 890 לא אימץ את הפלוגה לחיקו, מבחינתו היא לא הייתה קיימת. ניסינו לתקן את זה כשנפגשנו בבית הצנחן לפני המסע החוזר לחווה, אך ללא הועיל. חבל".
לדברי בר אילן, "שילמנו מחיר יקר בלי להבין את זה. גם כשאדם לא נפצע פיזית הוא חוזר מהמלחמה אדם אחר, פצוע בנפש. חלק מאתנו חזרו עם בעיות תפקודיות לא פשוטות. אני חושב שהכרה במה שעברנו יכולה הייתה למזער את הנזק. כי כשלא מכירים בך ולא יודעים מה עברת ועשית למען המדינה, אף אחד לא חושב שאתה צריך טיפול והכרה. איציק מרדכי פשוט התעלם מאתנו. זה הגיע לכך שכשהגדוד עשה מסע חזרה לחווה הסינית ב-2006, לא הזמינו אף אחד מפלוגה ו'. שמעתי על זה במקרה וארגנתי כמה חבר'ה והגענו לשם. אנחנו רואים שמקרינים על מסך את השקופית שמראה את כל הפלוגות, חוץ מפלוגה ו'. התחלנו לצעוק ואנשים שהיו שם החזירו לנו 'מי אתם בכלל? לא הייתה פלוגה ו' בגדוד'".