ב-5 בנובמבר 1992 עמד צוות של סיירת מטכ"ל לבצע במתקן האימונים בצאלים תצוגת תכלית חסרת תקדים. זה היה האימון האחרון, הקובע, שאמור היה להכריע האם היחידה מוכנה לתוכנית שהגה הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק: חיסולו של שליט עיראק סדאם חוסיין.
צוות דרור, הצוות שנבחר לשגר את הטילים בעיראק, התמקם 12 קילומטרים מיעד השיגור. ליד היעד, שנבנה אחד לאחד כבית קברות שבו הייתה אמורה להתקיים הלוויית דודו של סדאם, המתינה צמרת צה"ל לצפות בתרגיל. לידה עמדה חוליית החוד הקדמית בפיקודו של דורון קמפל, "המצביא", מי שאמור היה לעמוד בראש כוח הלוחמים בעיראק. לפתע, בשלב ה"משחקון", התרגיל היבש, קרתה טעות נוראית. הצוות המשגר, בפיקודו של סרן דרור ירה שני טילים חיים למרכז קבוצה של עשרה חיילי סיירת מטכ"ל שדימו את הפמליה של סדאם חוסיין. חמישה מהם נהרגו, שישה נפצעו.
הספר "צאלים – הטראומה של סיירת מטכ"ל" (כנרת זמורה ביתן) חושף בפעם הראשונה לפרטי פרטים את גלגולה של מי שנודעה לימים כפרשת צאלים ב', אחת הפרשות היצריות והמדממות בתולדות צה"ל. היא כללה מלחמות גנרלים מכוערות, שאלות קשות על נשיאה באחריות, מלחמה חסרת פשרות של הורים שכולים שהרגישו מרומים והעמדה לדין של טובי הקצינים בסיירת מטכ"ל.
בפרק "שלח מונית", מתוך הספר, מתוארת לראשונה התאונה שנייה אחר שנייה, שלב אחר שלב. התיאור הזה נעשה באמצעות עדויות נדירות של המשתתפים כפי שנמסרו בוועדת החקירה לאחר האסון, בחקירת מצ"ח, ובראיונות עומק שנעשו בשנה האחרונה לטובת הספר.
* * *
ב־4 בנובמבר בשעות הבוקר המאוחרות התכנסו לוחמי סיירת מטכ"ל לתדריך אחרון. הכוח העייף ניסה לשמור על דריכות. קמפל פירט את השלבים השונים על גבי פלקטים מקרטון שפרשׂ בחדר התדריכים. הוא דיבר על ה"משחקון" (התרגיל היבש), הדגיש את פינוי השטח שיבוא אחריו, ואחר כך תיאר את ירי הטילים. מבחינתו, כך הוא מדגיש, תרחיש של תאונה שבה יורה צוות דרור טילים חיים בשלב היבש היה דמיוני, בלתי מתקבל על הדעת.
ב־16:00, אחרי ארוחה דשנה אחרונה, המריאו למודל 23 לוחמי סיירת מטכ"ל בארבעה מסוקים. כבר באוויר אירעה תקלה בטיחותית חמורה. ארז, אחד הלוחמים, זיהה נוזל סמיך על רצפת המסוק. הוא טבל את אצבעו והריח. זה היה דלק שנזל. התברר שאחד מכלי הרכב תודלק יתר על המידה ונוצרה סכנת התלקחות באוויר. הטייסים נחתו מיד ושטפו את המסוק. רק אחר כך המשיכו כולם אל יעד הנחיתה בערבה.
הנסיעה הלילית מאתר הנחיתה צפונה אל נקודת השיגור היתה מייגעת. לוחמי צוות דרור הרגישו איך העייפות משתלטת עליהם. אופיר, אחד הלוחמים, ישב בירכתי הרכב צמוד לג'י.פי.אס שריצד בירוק. הוא חישב את מהירות ההגעה ושמח שייתכן וירוויחו זמן קצר לנמנם עוד לפני השיגור. "היו בדרך מספר תרגולים ורובינו נרדמנו גם במהלכם", הוא נזכר. "באיזשהו שלב שקענו עם הרכב. החבר'ה יצאו לדחוף בחוץ, ואני לא ידעתי כי נרדמתי. פתאום גיליתי שאני ישן בפנים וכולם בחוץ דוחפים. זה היה מאוד מביך. היה לי לא נעים. זאת היתה רמת העייפות עד היעד".
בסביבות ארבע לפנות בוקר עמדו קמפל ודרור מתחת קו מתח גבוה. זו היתה נקודת הפיצול בין החוליה הקדמית של קמפל, לבין הצוות המשגר של דרור. מכאן היה אמור דרור למהר כדי להגיע בזמן לנקודת השיגור. קמפל צריך היה להתקדם כדי לקבל את פני הבכירים, ולהתכונן בעצמו ל"משחקון", התרגול היבש.
דרור טען בפני קמפל שיש עיכוב גדול בלוח הזמנים. הוא סבר שבאותו הזמן הצוות שלו צריך כבר להיות ממוקם בעמדת השיגור. היה ברור שהעיכוב דורש שעה נוספת לתנועה והתמקמות. קמפל קבע זמן חדש ליצירת קשר בינו לבין דרור: 05:15. בחקירתו במצ"ח אחרי האסון, העיד דרור שקמפל אמר לו שאם לא יספיק להגיע לעמדת השיגור בזמן, יהיה אפשר לקיים את התרגול היבש בלעדיו. "מקסימום נתחיל בלעדיכם", שחזר דרור את דברי קמפל. "להבנתי המשחקון, התרגול 'היבש', לא באמת היה חשוב", מסביר היום דרור, "רק אחרי שהתרגיל כבר היה מתוכנן הוא צץ בתור תוספת, מתוך איזה צורך להציג לאח"מים שהגיעו לצפות בתצוגת התכלית".
קמפל זכר דבר אחר לחלוטין. הוא טוען שלא היה סיכום כזה בינו לבין דרור בנקודת הפיצול. לדבריו, גם לא חל עיכוב של ממש בלוח הזמנים. "היתה הנחה שאם יהיו בעיות של לוחות זמנים אז תיאורטית אפשר לעשות את המשחקון בלעדי דרור והצוות, אבל בשום שלב לא נאמר שזה מה שיקרה", מסביר קמפל, "יכול להיות שבראש של דרור הוא תיאר את זה כך לעצמו. לי היה ברור שדרור והצוות משתתפים במשחקון. אבל צריך לזכור, אנחנו מדברים, אנחנו לא בשתי פלנטות. אם אין קשר, אין תרגול חי. כי אז הרי אני לא אוכל לנקות את משפך הבטיחות ולא אקבל את כל האישורים".
בשלב פיצול החוליות התרחשה תקלה נוספת בעלת משמעות. ערב התרגיל היה חשש כבד שבגלל תוואי השטח מכשירי הקשר עלולים לזייף. נקבע שערן קולקובסקי, קצין המבצעים, יעביר לדרור ולצוות טלפון נייד למקרה שהקשר לא יעבוד. אבל ברגע האחרון לא היה ניתן לתפוס את קולקובסקי. דרור והצוות נאלצו להסתדר ללא טלפון נייד.
בדרך למיקום הסופי התעכבו לוחמי הצוות פעם נוספת. רכבי השיגור שקעו בחול. דרור הוציא מעט אוויר מהגלגלים כדי להתגבר על הבעיה, והמשיך להתקדם. הוא הגיע לאזור השיגור בסביבות 05:05. אחרי דקות אחדות התברר שהמיקום שנקבע מראש לא מתאים.
"החלטתי כי עדיף לשגר את הטילים מנקודה צפונית יותר בכ־200 מטרים על גבי גבעה ולא מתחת לגבעה כמו שתוכננה הנקודה מהבית", העיד דרור במצ"ח, "אספתי את חוליית השיגור ואת שאר אנשי הכוח, הסברתי כי ב־05:15 אנו צריכים להיות מוכנים עם הכלים בנקודת השיגור והנחיתי את האנשים הרלוונטים בכל רכב לגבי עמדתם החדשה ומה יש לעשות במהירות כדי להיות מוכנים בזמן".
"כשהגענו לנקודה היה רגע כזה שאנשים התעוררו", נזכר יורם, לוחם בצוות, "אני זוכר את תחושת הפוקוס אחרי העייפות הגדולה, אחרי הנסיעה הארוכה והטיסות".
"מבחינת הפוקוס, צריך להבין מה קורה מרגע שהרכבים עוצרים", מסביר דרור, "מהרגע הזה החבורה שצריכה להתעסק עם הירי מתעסקת רק בזה. זאת המשימה שלה. פסיכולוגית, מהרגע הזה בעצם שישה אנשים, שאחד מהם הוא אני, ממוקדת בהצלחת המשימה. בשביל להצליח לפגוע עם הטיל הזה היינו צריכים להבריק. להיות ביום ממש טוב בשביל לפגוע במטרה. זה מה שראינו בראש מרגע שהתמקמנו בנקודה. את המפה, את תצלומי האוויר, את זוויות הירי".
"לא יורים הרבה פעמים בחיים דבר כזה", מסביר אופיר, "אי אפשר לטעות. זה לא כמו במשחק במחשב שאתה יכול לחזור צעד אחד אחורה. כאן זה פשוט לא יכול לקרות. בגלל זה אתה מאוד מפוקס ומרוכז ומתרגש".
שי, לוחם נוסף בצוות: "מרגע שהגעת לנקודה והכלים עומדים במקום ומתחילה הפרוצדורה של הפרישׂה לכיוון ירי, אז יכול להיות שבאמת האנשים מאבדים את 'מעוף הציפור'. הם יותר מתרכזים בטכנולוגיה עצמה, במשימה, בלפגוע עם הטיל, ופחות מסתכלים על שאר ההיבטים של הצוות, הלו"ז ויתר הכוחות".
בינתיים כבר טסה פמליית הבכירים לאזור יעד השיגור. הרמטכ"ל אהוד ברק הצטופף במסוק סייפן עם הרל"ש מנדל־שקד, האלוף עמירם לוין ומפקד היחידה דורון אביטל. ראש אמ"ן, אורי שגיא, טס באנפה עם סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, ראש מערך המ"מ דני ארדיטי, מפקד חיל האוויר בודינגר וראש חטיבת המבצעים תא"ל שמואל ארד. התמונה שנגלתה להם מהאוויר היתה בלתי שגרתית. במדבר נבנה דגם מדויק של בית הקברות בעיראק. עיירת אוהלים ומכולות, שביניהן בובות מחלון ראווה לבושות בגדים ומדים. בתוך כל אלה התכוננו כבר לצעוד חיילי ביום האויב שדימו אחד לאחד את מה שעומד לקרות במבצע. החשש מביטחון שדה לא היה קיים. החיילים המשתתפים תפקדו כניצבים בסרט. הם לא ידעו את התסריט.
ב־05:20, כמתוכנן, נחתו הבכירים בחולות צאלים. על הקרקע המתין להם קמפל. לידו שני כלי רכב שעליהם היו תלויים לוחות להסברה. חמישים מטרים משם שכבו לוחמי חוליית התצפית. קמפל הפתיע את האח"מים כשלפתע הורה ללוחמים המוסווים להתרומם ממחבואם. זה היה מרשים. איש מהבכירים לא הבחין בנוכחותם. בכל זאת, הרמטכ"ל ברק גילה חוסר סבלנות. הוא אמר לקמפל שהנושא מוכר ושחבל על הזמן כי צריך לסיים עד 07:15. אחר כך עלו כולם על ואן GMC גדול ושני ג'יפים ונסעו לנקודת התצפית, שם תוכננו לצפות ב"משחקון", התרגיל היבש. הכול היה מוכן לתצוגת התכלית.
* * *
מכאן התנהל האימון כשבראשיהם של קמפל ושל דרור מצטיירות שתי תמונות שונות לחלוטין. מזווית הראייה של קמפל, הכול עבד בסדר. פמליית הבכירים נחתה לפי התכנון, ניתן להם הסבר, ואחר כך הגיע שלב האימון היבש. קמפל החל להתקדם עם א', לוחם החוליה הקדמית, ממקום המפגש עם הבכירים אל עבר מיקום חוליית התצפית המשקיף על בית הקברות המדומה. קמפל ביקש מא' להודיע לדרור ש"המשחק התחיל" ושעליו להיות מוכן תוך רבע שעה. הוא התכוון כמובן לתרגול "היבש".
דרור, שהיה ממוקם קילומטרים משם עם רכבי השיגור, ראה את הדברים אחרת לגמרי. ב־05:20 הוא פתח את מכשיר הקשר על התדר שבו קבעו לעבוד. אחרי ניסיונות אחדים שמע מפקד הצוות את קולו של סגן יואב יזהר, לוחם החוליה הקדמית. "סוף, סוף", נאנח יזהר בהקלה. מיד אחר כך ניתק שוב הקשר. "אני מבין שאנחנו סתם קוראים להם כמו מניאקים", אמר דרור בתסכול.
אחרי דקות ארוכות של ניסיונות שווא לחידוש הקשר, הצליח מפקד רכב השיגור השני, סמ"ר שי, להשיג את החוליה הקדמית. הפעם ענה בקשר א' שהיה עם קמפל בדרכו לעמדת התצפית. א', כנראה כתוצאה מההליכה המאומצת, נשמע מתנשף. "אני באמצע 'משחק'", הוא אמר לשי, "אצור אתך קשר עוד רבע שעה". שי סבר שמדובר באימון היתקלות של חוליית התצפית עם כוח אויב. עניין התרגיל היבש, כך העיד בחקירות אחרי האסון, פשוט ברח מראשו.
דרור חשב שבזמן הזה מבצעת החוליה של קמפל וא' את התרגול היבש. משום מה סבר דרור שהוחלט שלא לשתף את הצוות שלו, המשגר, באימון המקדים הזה. "היה ברור (לי) שהם משחקים את המשחקון", העיד דרור, "מעצם זה שאנחנו הגענו מאוחר... ודיברנו על זה שאנחנו לא תנאי (לביצוע)... שיערתי שהרמטכ"ל הגיע והיה איזשהו עיכוב בגללו".
דרור הסיר את אוזניות הקשר מראשו. שי נותר בהאזנה. כווני הטילים ישבו דרוכים ברכבי השיגור עם האוזניות עליהם. הם הורידו תריסים על חלונות הרכבים כדי למנוע מהשמש שעלתה בינתיים לסנוור את מסכי הטלוויזיה שהיו אמורים להעביר את התמונות שצילמו הטילים. כעבור רבע שעה של הליכה הגיעו קמפל וא' לנקודת התצפית אל בית הקברות. חוליית ביום האויב היתה בשלבים אחרונים של היערכות. קמפל הורה לא' לעלות מול דרור בקשר ולהגיד לו "שיכין מונית". הוא התכוון כמובן לתרגול היבש. לקמפל בשלב הזה דבר לא נראה חריג. בהבנת המציאות שלו, לא נדרשה באותה עת תקשורת ישירה בינו לבין דרור, כיוון שלא היה אמור להתבצע ירי חי של טילים. ממילא, חשב קמפל, ברגע שיתבצע מעבר לירי חי דרור יודע שעליו לקבל אישור מפורש בקשר שהשטח נקי. הליך כזה של ניקוי השטח ואישורו לירי אמור לקחת חצי שעה לפחות.
שי, מפקד רכב השיגור השני, שמע את הקריאה של א' בקשר. "אני רוצה להתחיל לשחק", הודיע לו איש החוליה הקדמית. שי היה בטוח שמדובר בשיגור החי. הוא ביקש מא' להמתין עד שדרור, שהיה מחוץ לרכב, יספיק להתארגן ולהגיע לרכב השיגור הראשון. קמפל, ששמע את חילופי הדברים בקשר, אמר לא' שאפשר להתחיל "לשרוק" (לתאר את היעד) בלי דרור. הוא כמובן דיבר על תיאור "יבש" ולא ירי חי של טילים. אבל מיד אחר כך עדכן שי בצעקה את דרור על ההוראה שקיבל מחוליית התצפית. מפקד הצוות המשגר תפס את מקומו בכלי הרכב והתפרץ לרשת הקשר.
"בשלב כלשהו קוראים לי אל הרכב שלי תוך כדי צעקות, 'מתחילים לעבוד, מתחילים לעבוד'", תיאר דרור בעדותו במצ"ח אחרי האסון, "רצתי אל הרכב שלי, שמתי את אוזניות הקשר ואני חושב ששי אמר לי בקשר שא' רוצה להתחיל לעבוד ושכבר יצר קשר איתו. אני שואל את שי באיזה תדר הוא יצר קשר ומעביר את התדר של הקשר שברכב לתדר ששי אומר לי... א' מוסר לי שהוא רוצה להתחיל לשחק ואני מתארגן בתא תוך כדי שיחה עמו".
כל דבר שנאמר מרגע זה במכשיר הקשר נאנס על ידי דרור לתמונת המציאות שיצר בראשו. גם לוח הזמנים תאם את דרך מחשבתו. דרור הרי יצא לאימון מתוך ידיעה שלוח הזמנים יתגלגל מהשעה 05:00, ולא מ־05:20. לפי ההיגיון הזה, בזמן שבו שמע את קמפל בקשר, הוא תיאר לעצמו שהתרגיל היבש כבר הסתיים. כך הבין שכל פנייה אליו מכאן ואילך עוסקת בשיגור הטיל החי. גם הפקודה עצמה לשיגור הטיל לא היתה יכולה לשנות דבר. "שלח מונית" היתה הוראת השיגור ל"משחקון" היבש, וגם לירי הטילים החיים.
"בעצם בראש של דרור נבנתה קונספציה שאין משחקון ומדובר בתרגיל השיגור", אומר קמפל, "העובדה שכל השלבים בדרך לא באו לידי ביטוי: לא היה דיבור על ניקיון השטח, אני בכלל לא הייתי מחובר לקשר בשלבים האלה, לא הדליקה אצלו נורה אדומה. האנשים שאיתו היו בלחץ אדיר לשגר. בטח העירו אותם להתכונן לשיגור. הם לא הציבו שום סימני שאלה, כי כולם התכוננו לאתגר האדיר שבירי הטיל. הם כמו שחקן שהולך לקלוע קליעות עונשין בדקות הסיום של משחק. מכווני מטרה במאה אחוז. האדם היחיד שהיה יכול להפעיל שיקול דעת אם זה משחקון או שיגור חי היה דרור. מרגע שדרור נכנס למוד מחשבה שאין משחקון והוא עכשיו בשיגור, הוא נכנס לתעלת ראייה צרה מאוד. שום דבר לא היה יכול להוציא אותו מהקונספציה הזאת".
"החבר'ה קראו לי לבדוק את הטילים והיתה איזושהי מידה של לחץ שעכשיו הולכים לירות", סיפר דרור בוועדת החקירה, "...אצלי היה ברור שעכשיו הולך להתבצע שלב הירי האמיתי... וזהו, ומהרגע הזה בעצם לא היתה שום סיבה שלא יהיה ירי אמיתי אם אני חושב שהולך להיות ירי אמיתי. נוהל דיבור אותו דבר, הכול אותו דבר... עכשיו לי נדלקה נורה אחת, אולי זה בדיעבד, נדמה לי שבשטח עבר לי בראש שאיך יכול להיות שהאינדיקציה מעבירה פרטים כל כך מהר, כל כך בלחץ ולא נותנת לנו זמן להתארגן אם זה איזשהו תרגיל שהוא הצגה וצריך בעצם להיות טוב ויש לנו את הרמטכ"ל וראש אמ"ן. זה עבר לי ככה ביעף בראש".
נורת האזהרה לא היתה בוהקת מספיק. א' הורה לדרור להתכונן. "אני רוצה שתכינו מונית העניינים פה מתחממים", הוא מסר בקשר.
בהתאם לנוהל אושרה קבלת ההוראה בשני הרכבים על ידי הכוונים, מי שאמורים ללחוץ על מתג השיגור. מערכות הירי הזדקפו. רכבי השיגור דיווחו "מונית מוכנה". דרור הורה לכוון של רכב השיגור הראשון, סמ"ר עופר, ללחוץ על מתג שחרור הטיל. מיד אחר כך הודיע מפקד הצוות בקשר, "אני שולח את המונית עכשיו". הטיל יצא למעופו.
"אני חושב שמהרגע שבו בתחושה שלי מתחילים את תרגולת הירי, שום דבר לא היה יכול להסיט את תשומת הלב מהמחשבה של ביצוע המשימה, של הירי", מודה דרור.
אז מה זה משם, גורל ידוע מראש?
"כן. מהרגע שבו נכנסנו לכלי הרכב במטרה לירות היה קשה מאוד שיקרה משהו בשביל שלא נשגר. כשנכנסנו לכלי הרכב המחשבה הברורה שלי היתה שאנחנו הולכים לירות".
כמה פעמים ניתחת לעצמך את זה מאז?
"מיליון. זה ההסבר הכי טוב שאני יודע לתת לדבר הזה".
ואז מה קורה?
"ואז זה די game over כי בעצם אני נותן הוראה לירות, כולם נכנסים לכלים, וכולנו מתחילים את התהליך לירי. אבטחה מסביב, כוונים בכלים, התהליך מתחיל להתגלגל".
כחמישים שניות עברו עד שהטיל השיג את היעד. בזמן הזה המשיך א', שלא ידע כמובן שיש פצצה אמיתית באוויר, לכוון את דרור ואנשיו אל המטרה. "הקליינט נמצא משמאל לבית 7 בשעה 9, ורביעי מימין בשורת האנשים", דיווח א' בקשר. דרור חזר על ההוראה בקשר הפנים. "יעד בית 7". סמ"ר אורי, המכוון, חזר גם הוא על המשפט בהתאם לתרגולת. מיד אחר כך נכנס דרור לצפות בתמונות ששידר חרטום הטיל למסכים.
"בשלב שנכנסתי למסך עופר הכוון, זה שמחזיק את הסטיק, הראה לי איזשהו גוש או שני גושים", העיד דרור במצ"ח, "אחד מהם, מסתבר (אחר כך), היה הנ"נ והשני היה אנשים. אמרתי לו ללכת על הגוש הזה. הוא התמקד על הגוש והתקרב. ואז ראינו שתי שורות של אנשים שנראו לנו כשתי שורות של בובות. לא היה בכלל שום ספק בעניין. אף אחד לא זיהה שום תנועה. בדיעבד עופר אומר שאולי בתת־מודע הוא ראה את התנועה הזאת של היד..." גם שי, שצפה בתמונות ברכב השיגור השני, הבחין בתנועת היד. הוא חשב שמדובר בבובה מכנית מיוחדת שיצרה היחידה לקראת המודל. זו לא היתה הערכה מופרכת. לפני המודל דובר על אפשרות של בניית בובה כזאת כדי שתוכל לדמות טוב יותר את המציאות בשטח.
אבל זו לא היתה בובה. תנועת היד שנצפתה במסכים היתה של אייל כתבן. ב־06:15 בדיוק עמד כוח ביום האויב במקומות. במרכזו ניצב כתבן במדים בהירים, ונופף לשלום, מדמה את סדאם חוסיין במהלך תהלוכת קבורה. "הרביעי מימין, הרביעי מימין", הורה דרור בקשר הפנים לכוון.
הטיל הראשון פגע. איש מאנשי הכוח היורה לא ידע בשלב הזה כי הטילים שוגרו על אנשים חיים. דרור עבר לצפות במסך הנוסף ברכב שלו, ששידר את תמונות הטיל השני ששוחרר 15 שניות אחרי הראשון. הטיל כוון למרכז ענן העשן שיצר הטיל הראשון. לפתע, חמש שניות בלבד לפני פגיעת הטיל השני, נראה במסך חייל יוצא בריצה מתוך רכב צבאי. זה היה רחמים חורי, נהג הנ"נ שחנה בסמוך ליעד השיגור. הוא נפצע קל מהטיל הראשון ונמלט מהרכב בריצה מבוהלת. במהלך ניסיון הבריחה שלו, פגעו בחורי גם רסיסי הטיל השני.
* * *
עמירם לוין שמע את השריקה חצי שנייה לפני הפגיעה ואז ראה את הפיצוץ במרכז כוח ביום האויב. "בשנייה הראשונה לא הבנתי מה קורה", הוא העיד לימים, "עברה במוחי המחשבה שהכוח של הביום אויב הכין איזושהי פירוטכניקה". רונן, סגן מפקד היחידה, היה הראשון שאמר שירו טיל חי. דורון אביטל רץ לקשר לצעוק "חדל", אבל הטיל השני כבר נפל ביעד.
דורון קמפל הופתע לחצי שנייה. מיד אחר כך הוא הורה לא', כוון חוליית התצפית, לחדול את הכוח היורה. "א' בשלב הזה היה כנראה מאוד מרוכז בירי והוא לדעתי מספר שניות אחרי הפגיעה של הטיל הראשון עדיין לא הבין מה קרה שם", העיד קמפל אחרי האסון, "אני פושט מעלי את המעיל... ורץ אל היעד. בשלב זה נוחת ביעד טיל נוסף. אני צועק לא' שיזמין מסוקים... אני מגיע אל האזור בו פגע הטיל בו שוכבים הנפגעים כעבור כדקה פלוס. באזור המטרה מוטלים אנשי ביום האויב, חלקם מתים, חלקם פצועים".
צמרת צה"ל וסיירת מטכ"ל, למעט הרמטכ"ל ברק וסגנו ליפקין־שחק, החלה לרוץ לכיוון מוקד הפגיעה. אחרים עלו על הג'יפים וטסו למטה. רייזמן, מפקד החפ"ק, קפץ על הג'יפ של קולקובסקי, הקמב"ץ. מש"ק נוסף כבר היה בפנים. בדרך הם פגשו את רחמים חורי, הנהג הפצוע והעלו אותו לג'יפ. "יש פצועים, מה הם עשו לנו?" צעק חורי. לג'יפ השני זינק ראש אמ"ן לא לפני שהספיק לצעוק לעצור את האש. הוא הורה לרונן לנסוע מיד למטה. בפנים היו גם ארדיטי ואביטל.
ברכבי השיגור הבינו שקרתה תקלה איומה רק כשראו במסכים את חורי יוצא בריצה מהרכב. שי עוד הספיק להגיד בקשר לדרור, "אני חושב ששלחתם מונית למקום לא טוב". מיד אחר כך נשמעו פקודות "חדל" והוראות להזמין מסוקים וכוח רפואי.
דרור זרק מעליו את האוזניות ויצא מרכב השיגור. הוא תפס את הראש בשתי ידיו, רץ לכיוון הרופא, ד"ר נחמן אש, וצעק להזמין מסוק. "היינו בתוך הכלים", נזכר אש, "לא ידעתי בדיוק באיזה שלב של התרגיל יורים. כששמעתי את הירי הבנתי שאנחנו בשלב הרטוב. ואז דרור הודיע לי: 'דוקטור, יש פצועים. אנחנו צריכים לנסוע לשם'. הוא נשמע לי בסדר. אני חושב שהוא הבין מה קרה".
"מיד הבנתי שהירי בוצע אל מקום שהיו בו אנשים חיים", העיד דרור אחרי האסון, "הייתי משוכנע באותו רגע ועד להגעה לשטח התאונה כי עשר הדמויות שעמדו בשתי שורות היו אמנם בובות, ומי שנפגע היו האנשים בתוך הנ"נ... זכרתי את האדם שרץ מהרכב בתמונת הטיל השני ומתוך כך הייתי משוכנע שעשר הדמויות הן אמנם בובות ולא זזו.
"...הוריתי לרופא נחמן אש ולחובשים בכוח, נמרוד לודמר ורז, לבוא עמי ברכב מספר 1. כמו כן לקחתי עמי את קצין הקשר כדי ליצור קשר בדרך עם החפ"ק שבתל אביב... לפני שעזבתי הוריתי לאנשים שנשארו לקפל את המערכות תוך שהדגשתי את ההקפדה על הבטיחות... המילים שלי היו: 'מה שחסר לנו עכשיו זה שיירה עוד טיל, אז תיזהרו מאוד'.
"בנסיעה דיברתי שוב עם החפ"ק. הסברתי בקווים כלליים שהיתה תאונה, שיש פצועים, לא ידוע כמה, וצריך להזמין מסוקים. שאלתי בקשר את א' למספר הפצועים ומצבם כדי לעדכן את הרופא. א' התקשה בהתחלה להשיב לשאלה ואמר: 'עוד לא יודעים'... עוד בנסיעה הכינו הרופא והחובשים לודמר ורז אינפוזיות בלחץ... שמעתי את עופר אומר, 'אוי, ירינו באנשים'. התלבטתי אם ללכת אליו להגיד 'לא עופר, זה בסדר, אלה היו בובות יכול להיות שהבן אדם היה רק בתוך הנ"נ'. החלטתי בסוף לא, כי היינו בריצה לשם. אני עוד הייתי משוכנע שזה בובות".
"אחרי שהבנו מה קרה וזה בערך עניין של 20 שניות, משהו כזה הצוות תפקד כמו שצריך", אומר דרור היום, "אף אחד לא נעמד ומרט שערות. מי שהיה צריך העמיס, מי שהיה צריך פירק, מי שהיה צריך עלה על האוטו לטפל בפצועים. אני זוכר את נמרוד שהיה חובש, מטפל בפצועים ומתפקד מצוין. אני חושב שיש חוויות אובייקטיביות בזיכרון שהן קשות לכל מי שנגע בתהליך הזה, כי בסוף היה שמה מראה של גיא הריגה".
מה אתה אומר לעצמך כשאתה מגיע לשם?
"שזה איום ונורא. אני טיפוס כזה שמשתדל לא להגיב בפאניקה או חוסר שליטה. אני קודם כול חושב על זה, מבין, נותן לזה לחלחל ומתמודד".
"כשהגענו לשטח התאונה החלטתי שחשוב יותר שאשמש כחובש, הכשרה אשר רכשתי במהלך שירותי הצבאי", תיאר דרור במצ"ח. "טיפלתי בהתחלה בפצוע ריאות שהתלונן על אובדן נשימה. בדיעבד נודע לי ששמו תומר... לאחר מכן עברתי להחדיר אינפוזיה לפצוע רגל, בדיעבד אייל ה'... לאחר מכן עברתי בין שאר הפצועים ועזרתי בחבישות ובהרגעתם. מאוחר יותר נקראתי לעזור בטיפול בחורי".
* * *
לוחמי צוות דרור שלא הצטרפו אליו ברכב כדי לסייע בטיפול הרפואי התקדמו בינתיים לעבר מקום התאונה. רגע לפני שהגיעו למקום, הם התבקשו להישאר עם כלי הרכב מאחורי דיונה סמוכה. הסיבה הרשמית היתה: להימנע מלחשוף את האמצעים המיוחדים של היחידה בפני חיילי בסיס צאלים שסייעו בפינוי. מאוחר יותר התברר ללוחמים שההוראה ניתנה בין היתר כדי לא לחשוף אותם למראות הקשים. זמן ממושך המתינו הלוחמים מאחורי הדיונה, מנחשים בראשם את גודל האסון שמתרחש כמה קילומטרים מהם, אסון שנגרם בגלל הטילים שהם ירו.
"אני זוכר את התחושה כאילו זה היה אתמול", אומר אופיר, "שמה מבחינתי היתה התחתית. לא ראינו את שדה הקטל אבל פתאום הבנו את גודל האסון. הרגשתי שם שאני לא רוצה להראות את הפנים שלי בשום מקום חוץ מהדיונה הזאת. זאת ממש היתה התחושה. רציתי להיעלם. לקבור את עצמי מתחת לדיונה. הביאו לנו קפה, ומיד אחריו נרדמנו מרוב עייפות".
אחרי שאבק מסוקי הפינוי התפזר נותרו אביטל, קמפל ודרור בשטח עם הצוות. אביטל קרא אליו את הלוחמים לשיחה. "לא משנה מה יגידו, שיהיה ברור וחד־משמעי שאתם לא אשמים", הוא אמר להם, "זאת פקודה". הוא חזר על הדברים שלוש פעמים. איש מאנשי הצוות לא ענה.
>> חלק א' של כתבתו של עמרי אסנהיים על צאלים