צור גולדין לא ידע, מן הסתם, שתהיה מלחמה. וגם אם העריך שמתישהו תפרוץ מלחמה, הוא לא ידע כמובן מתי זה יקרה, כמה ישראלים ופלסטינים ייהרגו בה, מתי ידברו על הפסקת אש. אבל דבר אחד הוא ידע בכל יום בשבע השנים האחרונות: כשיגיע היום הוא צריך להיות שם. לא יהיו עוד הזדמנויות. "הפסקת האש זו הזדמנות להחזיר את החיילים משבי החמאס", הוא אומר השבוע, ברגעים שבהם נראה כי הרגע בו ישראל וחמאס יניחו את נשקם לעת עתה מתקרב. "כל המאמצים שלנו מתנקזים לרגע אחד. אף אחד במשפחה שלי לא ישן כבר שבע שנים, זה רגע שחיכינו לו. ועכשיו אנחנו אומרים בצורה ברורה: תמונת הניצחון של ישראל היא השבת הבנים. אנחנו רוצים שהציבור לא יפחד לומר את זה. שיבינו שלא רק שזה לא מסכן אותנו – זה מבחן הרצינות של חמאס".
מאז תחילת המלחמה מנהל צור, אחיו התאום של הדר גולדין ז"ל שגופתו נחטפה בידי חמאס, את קמפיין "להשיב את הבנים". הוא נמצא בפייסבוק ובטוויטר, באולפני הטלוויזיה, בכל מקום. את הקמפיין מובילות תמונותיהם של הדר ושל אורון שאול ז"ל, ולצידם אברה מנגיסטו הנעדר ולעתים גם הישאם שעבאן א-סייד, האזרח הבדואי שאביו הודיע השבוע כי אינו מעוניין שישראל תנהל מו"מ לשחרורו. משפחת גולדין לקחה על עצמה לעמוד בחזית המאבק הזה, שיש בו רגישויות, דקויות, בני אדם חיים ומתים, ערכים מורכבים. אנחנו משוחחים בשעה שהלחץ מהבית הלבן להפסקת אש גובר, וגולדין מבהיר שמשפחתו מבקשת ללכת עם האמריקאים. "אני עם אמריקה על הקו", הוא מסמס בשעת לילה מאוחרת, ולמחרת מסביר שהוא עובד עם מטה שפועל שם כבר חמש שנים. "אנחנו עובדים עם אנשי השפעה יהודים מוכרים ועם אנשים מתוך הבית הלבן", אומר גולדין, "הבנו שכל החזית של משרד החוץ קרסה לחלוטין, ועכשיו אנחנו עובדים על שיחה ישירה עם הנשיא ביידן. יש החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם ששום קונפליקט אזורי לא יסתיים לפני השבת שבויים הדדית".
למה זה חשוב לאמריקאים?
"הדר נחטף בהפסקת אש הומניטרית שיזמו האו"ם, ג'ון קרי, ביידן ואובמה. ברגע החטיפה אובמה יצא לתקשורת ואמר שהחיילים חייבים לחזור. ביידן איתנו, אבל הם שואלים למה הדרישה לא באה מהמדינה, רק מאיתנו. המסר של המדינה הוא שהחזרת הבנים היא לא אינטרס של המדינה אלא של המשפחות. אבל יש לנו אנשים בכל מקום: יש פלסטינים שעוזרים לנו, יש לנו אנשים במצרים, בקטאר, באמריקה. אח שלי נהרג בהפסקת אש. האנשים שלנו לא יתפשרו על הפסקת אש נוספת מבלי שיהיה ניצחון הומניטרי".
ראש הממשלה צעק על אמא שלי, אמרו שאנחנו אויבי העם
הדיון, אומר גולדין, הוא לא על מחיר – כמה מחבלים ישוחררו בתמורה – אלא האם ישראל בכלל תבוא עם הדרישה לשולחן המשא ומתן. לדבריו, זה נושא שראש הממשלה נתניהו היה רוצה להעלים כליל. "המדיניות העקבית של ישראל היא להשאיר את השבויים מאחור, מתוך תפיסה מעוותת שככל שנשתיק את הנושא ונעביר מצג שלא אכפת לנו, אז לא יירו עלינו טילים ולא יחטפו חיילים ואנחנו לא נצטרך לשחרר מחבלים. ראש הממשלה מפחד לשחרר שבויים אחרי עסקת שליט. הוא רוצה להגיע למצב שלא נשחרר בכלל, שנהיה כמו אמריקה. אבל כל טייס שעושה פעולה עכשיו יכול ליפול בשבי. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו".
המציאות מקוממת את גולדין, בייחוד לאור העובדה שישראל עושה עסקים עם חמאס כעניין שבשגרה מבלי להשתמש בהם כמנוף לחץ להחזרת השבויים. "12 אלף פועלים נכנסים לישראל", הוא מזכיר. "אחי לא שווה למנוע הסכמי הייטק ועסקים עם עזה, לא את הכסף הקטארי שנכנס, לא גופות מחבלים, לא מחבלים חיים. כל השנים הם מראים לנו איך אח שלי לא שווה כלום".
אי אפשר לפספס את העובדה שהנראות התקשורתית של משפחת גולדין רק הולכת ופוחתת עם השנים – לעיתים מתוך תשישות ותסכול, אך לעיתים בגלל שמישהו נתן הוראה מלמעלה, כפי שהעיד לאחרונה אילן ישועה במשפט נתניהו. ישועה, מנכ"ל וואלה לשעבר, סיפר כיצד התקבלו מבית ראש הממשלה הוראות להעלים ידיעות על משפחות שכולות. "זה לא הפתיע אותי", אומר גולדין, "הדברים ידועים מוקלטים, כתובים. הייתה נגדנו השתקה סיסטמטית בשש השנים האחרונות, בגלוי. ככה זה כשלממשלה יש הרבה מה להסתיר. קיבלנו מסביבת ראש הממשלה ומשפחתו מסרים שאנחנו אויבי העם ובגללנו ירו טילים. שאם נפתח את הפה יהיה אסון הומניטרי בעזה".
מי אמר לכם את זה?
"ב-2016 ישראל חתמה על הסכם עם טורקיה, הסכם כניעה לחמאס בעקבות אירועי המרמרה. את כל התמורות שנלקחו מצוק איתן החזרנו להם ללא תמורה. באותם ימים ביבי התקשר אלינו הביתה ואמר לאמא שלי שההסכם לא קשור לבנים. אמא שלי לא קנתה את זה ואמרה לו שההסכם הזה מאוד רלוונטי. ואז נתניהו הרים את הקול, אמר לה שאם היא תתנגד יהיו מלחמות בעזה, הטיח האשמות, 'את ואת ואת'. גם דוד ביטן ומיקי זוהר צעקו על אמא שלי בוועדה לביקורת המדינה".
יש הרבה ישראלים שחושבים שעם כל ההבנה למצבכם, ועם כמה שחשוב להחזיר שבויים – לא בכל מחיר. במיוחד אם החיילים כבר אינם בין החיים.
"אז אני אומר להם: אל תפקירו את אח שלי בכל מחיר. יש כאן הזדמנות. לא להשיב אותם עכשיו זו לגיטימציה לא להשיב חיילים לעולם. המציאות העגומה הזו לא צריכה לחזור על עצמה. תמונת הניצחון היא כאן ועכשיו, ברת ביצוע. יש אנשים בתוך המערכת, אלופים ותתי-אלופים ובמשרד ראש הממשלה, שיכולים להביא את תמונת הניצחון הזו. מי שבולם את זה הוא ראש הממשלה".
אנחנו לא רוצים מלחמה. זה לא אנחנו
צור והדר גולדין נולדו לפני 30 שנה בכפר סבא למשפחה דתית "אבל לא מגזרית", הבנים הצעירים של שמחה (היסטוריון) ולאה (ד"ר להנדסת תוכנה) והאחים הקטנים של איילת וחמי. במבצע "צוק איתן" ב-2014 שירתו שניהם כקצינים: הדר בגבעתי, צור בצנחנים. ב-1 באוגוסט, במהלך הפסקת האש, הותקף הכוח של הדר במהלך פעילות לאיתור מנהרות. צור היה במרחק מאות מטרים משם. "אחרי מה שקרה אמרו לנו לצאת לתקשורת ולהודיע שאנחנו יודעים שהדר נהרג, כי זה המצב ב-90 אחוז. אבל בזמן שעשינו את זה, התכנסו צוותים בקהיר ולקחו טוש ופשוט מחקו את הסעיף של השבת החיילים מהסכם הפסקת האש. בדיעבד זו הייתה טעות. היינו נאיביים".
אבל אתה יודע שהוא איננו.
"נכון, אבל אני צריך לסגור את המעגל הזה. אני מתמודד עם אובדן של אח. הוא היה כל חיי. קשה להתמודד עם אח שנהרג, ואז הדרג מדיני הנגדך, ואז איומים של חמאס. הקושי המוסרי הוא הכי קשה. גם אם לכל העולם לא היה אכפת מאח שלי, עדיין הייתי שם".
הדיבור שלך מייצר איזה דיסוננס. אתה מדבר על אחיך כאילו הוא חי – והוא לא. עם כל ההבנה, יש משהו בנפש של המאזינה שמתקשה לקבל את זה.
"אם היית לוחמת בצבא היית מבינה. להחזיר חטופים זה מסר של חיים. לוחם יודע שהחברים יעשו הכל בשבילו. הרעות בקרב אומרת שנעשה הכל כדי להחזיר כל חייל. אם אשמע יריות אני לא אעשה שיקולים ש-80 אחוז שמישהו מת, כי אז אני לא אכנס לחלץ אותו. אלה המיתוסים של 'בלדה לחובש' ומבצע אנטבה. זה ערך שאסור לי לוותר עליו. אולי אני תמים ופראייר, אבל זו הסיבה שאני עושה את זה. לא בשביל קבר".
והחזרתו של אברה מנגיסטו לא חשובה יותר בעיניך?
"שיהיה ברור: החיים יותר חשובים מהמתים. אברה הגיע לשם חי ואין לנו אינדיקציה שהוא מת. אנחנו בקשר עם המשפחה שלו, זה מאבק של כולנו יחד. יש לנו אזרחים חפים מפשע שם, אסור לשכוח את זה. אבל אולי יש מי שמחשיבים אנשים מסוימים כלא-חיים. אתיופי מאשקלון שסובל קצת מדיכאון הוא לא חי? אם צבע עורם של אברה והישאם היה אחר, ואם הם היו גרים בחלק יותר פריבילגי של מדינת ישראל, לא היו ההשתקה וההזנחה האלה".
אמש (רביעי) נערכה מול משרד ראש הממשלה עצרת ביוזמת עידן עמדי ובהשתתפות אמנים רבים לתמיכה במשפחות. "השם של העצרת בהתחלה היה 'לא עוצרים עד שהבנים חוזרים', אבל אמרנו שלא נשתתף אם לא ישנו את השם", מספר גולדין. "חשוב לי שאנשים ידעו שאני ומשפחתי לא רוצים מלחמה. אנחנו לא רוצים להפחיד אנשים בהמשך המלחמה, זה לא אנחנו. יש פה שני צדדים שמשלמים מחירים. זו גם עצרת בלי פוליטיקאים, כי זה לא עניין מפלגתי".
למי הצבעת בבחירות האחרונות?
"זה לא רלוונטי. בוגי יעלון הוא בן דוד של אבא שלי, וכשהוא רץ בליכוד הוא ביקש שנתפקד ולא עשינו את זה. גם לא כשהוא רץ בכחול לבן. אנחנו לא פוליטיים. יש גם שמאלנים וגם ימנים שתומכים בנו, ויש גם שמאלנים וגם ימנים שלא תומכים בנו. מעל שלוש שנים אנחנו הולכים לאנדרטת חץ שחור בכפר עזה, ויש שם איתנו אנשים מכל הקשת הפוליטית: מהעבודה, מיש עתיד, מימינה ומתנועות נוער. אנשים ערכיים ואנשי רוח. רק מהליכוד אין שם אף אחד".
מה אתה חושב על נציגי הציונות הדתית? בצלאל סמוטריץ' כתב על עזה שצריך 'לכתוש עד שאי אפשר יהיה לכתוש יותר'. אתה שם?
"בכלל לא. סמוטריץ' הוא הראשון להוריד את הבנים מסדר היום. גם בנט. אבל זה לא רק מימין. יריב אופנהיימר אומר שהבנים הם בעיה ולא פתרון".
מה אתה חושב שצריך לעשות בעזה?
"המשפחה שלי מעולם לא אמרה שצריך לאמלל אנשים בצד השני, ויש רוב בלתי מבוטל בצד השני שלא רוצה לאמלל ישראלים. תושבי עזה הם אנשים מושתקים שחיים בדיקטטורה, כבני ערובה. החזרת הבנים תיטיב גם איתם".
איך בדיוק?
"כי האנשים שמחזיקים אותם כבני ערובה יראו רצינות הומניטרית, ואנחנו נשחרר את הבלמים כדי להקנות להם את החיים הכי טובים שמגיעים להם. עזה צריכה להיות סינגפור. זה פתרון של שלום תמורת שלום".
אמרו לנו לוותר, אבל זה אף פעם לא היה אפשרי
אחד הצעדים שנשקלו להעלאת המודעות (ונגנזו) היה השתתפות של גולדין ב"נינג'ה ישראל". הספורט היה תמיד חלק מהחיים של צור והדר, שני ספורטאים מצטיינים שנהגו לרוץ יחד במרתונים. אחרי הצבא למד צור האתה יוגה ועבד כמורה ליוגה – וגם היום, כשהוא מתמחה במשרד עורכי דין בתל אביב, הוא "מתחיל כל יום במדיטציה. אני לא רואה סתירה בין העולמות". במקביל הוא גם ממשיך לשרת במילואים – וכך מצא את עצמו השבוע, מכל המקומות בעולם, מוצב כחייל בדרום.
אתה לא חייב לעשות מילואים. זה לא קצת מוזר, להתנדב לשירות המדינה בזמן שאתה נלחם בממשלה?
"יש בזה משהו מוזר, כן. אבל הכל מתגמד כשאתה רואה מולך בני אדם ואת הערך החשוב של להגן על בני אדם. יש לי הכשרה צבאית וזה מה שאני יכול לעשות עכשיו. הייתי שמח להיות רופא ולרפא פצועים, אבל אני לא. גדלתי על אבא מילואימניק, סגן אלוף, שעד גיל 60 היה חוזר עם מדים הביתה. אנחנו ציונות דתית, משפחה מאוד ציונית, ממלכתית מאוד".
אולי הערכים האלה כבר לא רלוונטיים? אולי זה מה שהסיפור של הדר בא ללמד אתכם?
"אנחנו בהחלט רואים את אבני היסוד של המערכות שגדלנו עליהם מתמוטטות. זה מאוד קשה לראות את כל מה שאתה מאמין בו מתמוטט ככה. המנהיגים יכולים למכור את החיים שלנו לטובתם האישית, אבל אני עדיין מאמין שהאנשים כאן הם מעל זה. במילואים אני פוגש את החברה הישראלית, אנשים שלא נכנעים לציניות, דואגים בראש ובראשונה אחד לשני וחושבים ביחד איך לתת עתיד טוב יותר לילדים שלנו. התרגלנו אולי 20 או 30 שנה שהמצב הוא אחר, אבל מגיע לנו מנהיגים טובים יותר. בארבע מערכות בחירות המדינה הודיעה שאין לה אמון בממשלה".
מה חשבת על האסון של איציק סעידיאן שהצית את עצמו?
"זה הכל חלק מאותה תופעה של הפקרות. מי שמפקיר את המתים יפקיר גם את הפצועים ואת החיים. חיילים לא צריכים לשרוף את עצמם כדי שיתייחסו אליהם. פגשתי את איציק לפני הרבה שנים, בטיולים משותפים, אבל לא ממש הכרתי אותו. מאוד הופתעתי מהסיפור, זה סיפור נורא. הוא נלחם בשג'אעיה כמו אורון שאול".
הכניסה הקרקעית ב"צוק איתן" פגעה בכולכם: הדר, אורון, איציק, וגם בך, בעצם. היית שם.
"ראיתי הרבה דברים בעזה. מצד אחד נהרגו לי חיילים, מצד שני הייתי אחראי על צוותי חילוץ שחילצו משפחות פלסטיניות שנקלעו לקו האש. הייתי בסדנאות PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית – ה"ב) עם הצוות שלי. היה קשה, אבל ידענו שאנחנו מגנים על חיי תושבי הדרום".
יש בכלל רגעים של הקלה בתוך הסיוט הזה?
"זה מאוד קשה. בשלב מסוים נסוגתי אחורה מהמאבק כי החיים אישיים שלי נפגעו, ממקום העבודה ועד חברים וזוגיות והבריאות שלי. הכל נפגע. אני לא יודע להגיד אם זה עזר, כי שקט לא מצאתי. אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שאנחנו עוברים, זה סיוט מתמשך. המאבק העיקרי הוא לשמור על שפיות. לפעמים אתה פוגש אנשים שממקום טוב אומרים לך 'תוותר, היחס של המדינה אליכם כל כך גרוע, למה אתם צריכים לספוג את זה?'. אבל מעולם לא יכולנו באמת לוותר. אמא שלי לא תצליח לחיות עם עצמה אם המעגל הזה לא ייסגר. אנחנו צריכים להתחיל תהליך של שכול ואבל. עוד אין לי ילדים, אבל יום אחד יהיו לי, מה אני אגיד להם?".
קבר יעזור לכם להתאבל?
"קבר זה לא מה שחשוב. הנושא כאן הוא לא קבורה, אלא סגירת מעגל וכבוד האדם. מדברים על אח שלי כ'גופה', אבל הוא חלל, הוא לא גופה. אני לא מקדש את המוות, אבל מה קרה למילה חלל, מילה שהיה לה ערך פעם? גם אותה העלימו, כמו שרוצים להעלים את אח שלי, שזרוק בעזה שבע שנים. אסור להשאיר אותו מאחור".
מלשכת ראש הממשלה לא נמסרה תגובה