מוסא (שם בדוי) גויס לשתף פעולה עם כוחות הבטחון הישראלים בתחילת האינתיפאדה השנייה. הוא התבקש להעביר מידע על מבוקשים מאזור דרום הגדה. כששירות הבטחון הפלסטיני גילה כי שיתף פעולה עם ישראל הוא נכלא ועונה. לאחר ששוחרר מהכלא הוא נע ונד בגדה בין כפרים מרוחקים, ובסופו של דבר פנה אל ג', פעיל זכויות אדם ישראלי. "החברה הפלסטינית קטנה ושבטית", אומר ג'. "הסיכוי להסתתר אחרי שגילו עליך משהו אפסי. אנשים מכירים אנשים, מצליחים לסגור את המעגלים, וברגע שחשפו אותך אתה אבוד".
בתור משתף פעולה, מוסא קיבל אישורי כניסה זמניים לישראל, עד שהנושא שלו יוכרע באופן סופי בוועדת המאוימים. "כל שבוע היה מאבק מחודש לסדר לו אישור כניסה לשבוע, אך בסופו של דבר הוועדה דחתה את בקשתו להגנה ואישורי הכניסה לישראל בוטלו סופית", ממשיך ג', "בלית ברירה, מוסא נאלץ לברוח ולהסתתר ממש בטבע, באמצע שום מקום. הוא ירד לצד הדרומי והפחות מיושב של הגדה, הסתתר במערות והתחנן לאוכל מעוברי אורח. אני יודע שהיו כמה מתנחלים שפתחו את הלב והחליטו לעזור לו. הוא טוען את הטלפון בתחנות דלק וכך אנחנו שומרים על קשר – אבל אין לי מושג איך ואיפה בדיוק הוא מתחבא".
ג' סייע למוסא להעביר מסמכים בעניינו ישירות לשב"כ, במטרה לבחון את מעמדו מחדש. "הם ביקשו ממני לתרגם את המסמכים מערבית לעברית, לא האמנתי לאוזלת היד של השב"כ", הוא אומר, "נדהמתי איך לא דנים בתיק של מי שסייע להם, ובעת סכנת חיים הם פשוט מתעלמים ממנו". ג' פנה לצבא, ביו היתר גם לקצין הסיוע ההומניטרי של האזור, וניסה לבקש מזון ומים עבור אותו סייען נמלט, אך לדבריו נתקל באטימות של המערכת. "אפשר היה לארגן לו מעמד של פליט, אפשר היה לעזור לו להגיע למדינה זרה, אולי מעצר הגנתי – אני מדבר פה על אדם צמא למים", אמר. נכון לעכשיו, מוסא עדיין נמלט ומסתתר בגדה.
הסיפור של מוסא הוא סיפורם של משתפי פעולה רבים, שלאחר שסייעו לישראל לא מקבלים ממנה מענה לאיום עליהם בחברה בה בגדו, והם נותרים, למעשה, עם הבחירה בין נקמת הרשות הפלסטינית שעלולה להיות קטלנית, לבין ירידה למחתרת כשהם חסרי כל. מאז פרסום מכתב חיילי 8200 פורסמה ביקורת נוקבת עליהם בכל אמצעי התקשורת, אך עדויות החיילים והקצינים מעלות סימני שאלה רבים הנוגעים לאמצעים בהם משתמשת מדינת ישראל נגד אזרחים פלסטינים, חלקם חפים מפשע, שישראל מחזיקה במידע שעלול להרוס את חייהם ומאלצת אותם לשתף פעולה.
זו סוגיה טעונה ומורכבת, שחלקים נרחבים ממנה סודיים ומקשים על הבנת התמונה הרחבה. "זה לא בדיוק נושא שמדברים עליו בשוק", כמו שאמרו מרואיינים רבים לכתבה זו, שביקשו לא לפרסם את סיפורם מחשש לחייהם. העדויות מציגות תמונה מטרידה, של מדינה הסוחטת אנשים כדי לגרום להם לשתף פעולה, ולאחר מכן משליכה את חלקם ללא הגנה.
"אם אתה הומוסקסואל שמכיר מישהו שמכיר מבוקש ישראל תהפוך את החיים שלך לאומללים"
סמ"ר נ', מחותמי מכתב 8200, מכיר מקרוב את תהליך איתור משתפי הפעולה. כמי ששירת כמתרגם מערבית ביחידת המודיעין היוקרתית, אותו תהליך האזנה ואיתור, שכונה במכתב "פיקוח מעמיק וחודרני ופלישה לרוב תחומי החיים", היה לשגרה עבורו. לדברי נ', כל פלסטיני חשוף לניטור בלתי פוסק של מה שהוא מכנה "האח הגדול הישראלי". הכוח נתון בידי כל חייל זוטר ביחידה, תוך שהוא מדגיש כי לא קיים הליך שבו נשקלת הפגיעה בזכויותיו של הפרט.
בתקופת שירותו הצבאי, אומר סמ"ר נ', אסף מידע לא רק על אנשים המואשמים בפגיעה או בניסיון פגיעה בישראלים – אלא גם על "בני אדם חפים מפשע לחלוטין, שכל חטאם היה שהם מעניינים מסיבות שונות את מערכת הביטחון הישראלית", כלשונו. לדבריו, ישראל מחפשת כל פרט מידע אינטימי, כדי לסחוט בעזרתו בתמורה למידע או בתמורה לגיוס אדם כמשת"פ. "אם אתה הומוסקסואל שמכיר מישהו שמכיר מבוקש, ישראל תהפוך את החיים שלך לאומללים. אם את נזקקת לטיפול רפואי דחוף בישראל, בגדה המערבית או בחו"ל, מדינת ישראל תיתן לך למות לפני שתתן לך לצאת לטיפול אם לא תמסרי מידע על בן דודך המבוקש".
ב"רופאים לזכויות אדם" מכירים מקרוב את תופעת הסחיטה בהתבסס על מידע רפואי. דו"ח הארגון משנת 2008 מתייחס למקרים אלה המתרחשים בעיקר ברצועת עזה. הסיבה העיקרית לכך היא נגישות מוגבלת של חולים לטיפולים רפואיים שאינם זמינים ברצועת עזה. בארגון נאספו למעלה מ-30 עדויות של אנשים שחוו את מדיניות השב"כ באופן ישיר; חולים מוזמנים לתחקורים במעבר ארז במהלכם הם מתבקשים למסור מידע או להפוך למשתפי פעולה באופן רשמי, כתנאי לקבלת היתר יציאה מעזה לטיפול רפואי.
ב', עיתונאי מרצועת עזה החולה במחלת עיניים, תוחקר על ידי השב"כ במחסום ארז. עדותו פורסמה בדו"ח של 'רופאים לזכויות אדם'. "ניגש אלי בחור וקרא לי לחדר אחר לחקירה. ביקש ממני לשבת, והציג עצמו בשם משה. הוא התחיל לשאול אותי אם היתר הכניסה מוצא חן בעיניי, והמשיך בשאלות אחרות בנוגע לעבודתי. השבתי לו שעיסוקיי אינם מעניינים אותו, והוא רק מעוניין לדעת מי הם אלה שיורים טילים. הוא שאל אותי על אנשים ואישים צבאיים בחמאס, ועבר לפלגים אחרים. השבתי לו שאיני מכיר אותם באופן אישי, ואין לי כל מידע עליהם, פרט לאלה שמודיעים עליהם בטלוויזיה או בעיתונים", סיפר ב'.
"לאחר כל תשובותיי הוא אמר לי: ”אני רוצה לדבר איתך גלויות כשתחזור מישראל (...) אני משאיר לך מספר טלפון, וכשתחזור, תתקשר אליי, ואז יענה לך בחור בשם יוסף או משה, ואחרי שתתקשר ונהיה בטוחים שחזרת בשלום, נדאג לך שתהיה עיתונאי חופשי. אם תראה או תשמע על פעילות חבלנית נגד ישראל, תודיע לי מיידית ותעזוב את המקום”".
ב' סירב להצעת חוקר השב"כ ונענה בזעם. "החוקר אמר ”אני מחליט וקובע את ההוראות, ותראה שאם תענה לדרישותיי, אני אתן לך להגיע לבית חולים איכילוב. הוא מסר שזה תלוי בהסכמתי לבקשותיו, שהצבא הישראלי הוא שקובע מי נכנס ומי יוצא, וסיים את החקירה: 'בתנאי שתיצור קשר איתי ותיתן תשובה חיובית לדרישותיי, ולא, לא תקבל שום טיפול רפואי, דבר שיגרום לאובדן ראייתך ותהיה עול על משפחתך וחבריך'".
גם מ' גויס לשתף פעולה עם מערכת הבטחון בעת שעבר במחסום ארז מעזה לישראל כדי לקבל טיפול עבור ילדיו, שאושפזו בבתי חולים לאחר שלקו במחלות קשות. "אחרי שקיבלתי את האישורים להיכנס לישראל עם הילדה, פנו אנשים ממערכת הביטחון לאשתי בבית חולים והציעו לה שאני אשמש כסייען. אמרו שיעזרו לנו כל חודש במאות דולרים כדי שנוכל לחיות כמו בני אדם. הם רמזו שכדאי לנו לעבוד איתם ושנקבל תנאים טובים", אומר מ'. "זו היתה סחיטה רגשית. הם ניצלו את המצב כדי לגייס אותי". עבדתי בשביל הצבא והשב"כ כמה שנים. עזרו לנו לקבל טיפולים טובים לילדה והייתי מעביר מידע כל פעם שעברתי במחסום ארז או בטלפונים".
לפני כמה שנים מ' הוברח לישראל בעקבות חשש שאנשי חמאס חושדים בו כמשת"פ ועלולים לפגוע בו. מה שקרה לו מאז מציג פן נוסף של יחס ישראל למשתפי הפעולה, לאחר שהעבודה איתם מסתיימת. "נתנו לי דירה ישנה של עמידר, תעודת זהות ואמרו לי להסתדר. שום קצבה חודשית, כלום. בלי קצבת ביטוח לאומי הייתי מת בישראל מזמן. קשה למצוא עבודה ואף אחד לא עזר לנו להסתדר בארץ", הסביר מ'. "החיים בישראל יקרים מאוד ועם כסף של ביטוח לאומי אי אפשר לקנות כלום. אחרי שבוע הוא נגמר. איך אתם רוצים שיעזרו למדינת ישראל אם ככה אתם מתנהגים ככה לסייענים? זה עושה שם רע למדינה. אם לא הייתי מפחד שיהרגו אותי בעזה מזמן הייתי חוזר לשם. אחרי שהשתמשו בנו זרקו אותנו כאילו אנחנו אוויר, לא שווים יותר כלום. זו הרגשה קשה מאוד".
"בן אדם שסיכן את החיים שלו למען המדינה מקבל פחות זכויות מתאילנדי שבא לקטוף פה מלפפונים"
בשנת 1994, לאחר הסכמי אוסלו, קיבלה ממשלת ישראל החלטה הקובעת כי על מדינת ישראל מוטלת חובה לשקם את הסייענים שלה. באותה שנה החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי על הקמת מנהלת לטיפול בשיקום סייעני זרועות הביטחון הפועלים בשטחים. במקרה האידיאלי, אדם שמוכר כסייען זוכה לתהליך שיקום מלא, שכולל את חילוצו יחד עם משפחתו מהשטחים, מציאת פיתרון דיור, סיוע כספי, ליווי בקליטה בארץ בשילוב עם הכשרה תעסוקתית ולימודי עברית.
אולם בחוק הישראלי לא קיימת הגדרה מדויקת למי הוא משתף פעולה; לא כל אדם שסייע לישראל יזכה להגנה, גם לא אם נסחט כדי לעשות זאת. בהחלטה מוזכרים ארבעה סוגים של סייענים: "סייענים", "משתפי פעולה" "מקורות", ו"בני משפחתם". אנו למדים שיש סוגים שונים של משתפי פעולה, אך ההבדלים ביניהם אינם ידועים, ואין לדעת באיזו הגנה מזכה כל סוג של סיוע. לשב"כ יש קריטריונים חסויים, שככל הנראה מתייחסים לטיב המידע שנאסף, אופי הסיוע ומשך הזמן. לא מן הנמנע שקיים גם שיקול כלכלי - שכן אי אפשר לסייע לכולם. רבים נופלים בין הכיסאות.
מי שעניינו לא נענה במנהלת, יכול לפנות לנציבות קבילות הסייענים; במקביל, קיים גוף נוסף בשם "ועדת המאוימים" הפועל במסגרת מתאם פעולות צה"ל בשטחים, ואליו יכולים לפנות מי שלא זכאים להגנה מלאה. גוף זה מוסמך לדון בבקשותיהם של תושבי השטחים ועזה, שטוענים שנשקפת סכנה לחייהם על רקע שיתוף פעולה עם ישראל. בוועדה יושבים נציגי מערכת הביטחון, הצבא, המשטרה ומשרד המשפטים. שיקולי הועדה והאופן בו היא מגבשת את החלטותיה חסויים, אך היא מוסמכת להעניק אישורי כניסה לישראל.
אישור הכניסה לישראל מהווה אולי גלגל הצלה ברמה המיידית, אך למעשה מדובר בפתרון חלקי בלבד – אישור הכניסה אינו מהווה אישור עבודה, נגישותו של משתף הפעולה לשירותי בריאות מוגבלת, וכן לשירותי בנקאות, קבלת רישיון נהיגה ועוד. "בן אדם שסיכן את החיים שלו למען המדינה מקבל פחות זכויות מתאילנדי שבא לקטוף פה מלפפונים", אומר עורך הדין מיכאל טפלו, בעל ותק של 20 שנה בעזרה למשתפי הפעולה שלא הוכרו על ידי ישראל. "זו בעיה ידועה, כולם מכירים אותה, אך מצביעים זה על זה ומחפשים אשמים. בינתיים יש אנשים שחייהם בסכנה", אומר.
לקוחותיו של עו"ד טפלו הם בעיקר מי שלא עונים באופן מלא על ההגדרות העלומות של השב"כ. הוא טיפל בעשרות תיקים במשך השנים, ושמע מאות סיפורים של משתפי פעולה וסייענים שלא קיבלו סיוע מספק מישראל. "השב"כ מסתכל על הבעיה בשחור או לבן: אדם יכול להיות או בתוך השיקום או מחוץ לו, וזו הסתכלות מאוד מסוכנת", הוא מסביר. "רוב רובם של האנשים שעוזרים 'לא עושים מספיק' לפי השב"כ ויכולות להיות לכך סיבות שונות – אדם הסתכסך עם המפעיל שלו, נפל לסמים, הסתבך בגניבות – ואז הוא פשוט נזרק. ברשות הפלסטינית זה ממש גזר דין מוות".
המקרים עליהם הוא מספר מציירים תמונה מבישה, של מדינה שמשתמשת באנשים ומשליך אותם לגורלם. "אחד הלקוחות שלי היה בתהליך בקשה לעזרה בישראל לאחר ששיתף פעולה – מעשה שהשפיע וזעזע את כל המשפחה שלו. בשלב מסוים אחיו ואחיותיו נמלטו גם הם לישראל והתברר כי אחת מאחיותיו נאנסה. היא סיפרה שתוך כדי האונס האשים אותה התוקף בכך שהיא בת משפחתו של מי שסייע, וביקש ש'תמסור ד"ש לאחיה המשת"פ'", המשיך טפלו, "הגשנו בג"ץ וניסיתי לעזור לאחים אך תשובת המדינה הייתה שאין אינדיקציה של סכנת חיים ולכן לא ניתן לסייע לאחים. זה פשוט אבסורד. היא נכנסה לישראל בהריון מהאונס הזה, והמערכת פשוט הייתה אטומה".
בעיה נוספת איתה מתמודד טפלו היא ביטול אישורי שהייה בישראל על ידי ועדת המאוימים. "לאחרונה החליטה ועדת מאוימים שאם אין אינדיקציות עדכניות על סכנת חיים מחזירים אנשים חזרה לגדה, אפילו אנשים שנמצאים כאן כבר עשר שנים – וזה עניין של חיים ומוות. איך הם רוצים לשמוע על סכנת החיים הזו בדיוק? בהודעה אישית? מי שיחזור יקבל כדור בראש, ואני אומר את זה בוודאות – יש לי כבר כמה בחורים, לקוחות שלי שהוחזרו לאחר שבוטל אישור השהייה והם חוסלו", מספר טפלו ומוסיף במרירות "הוועדה כנראה עשתה טעות".
"לשר הפנים יש סמכות לתת אזרחות לכל אדם שמסייע לישראל"
לעניין משתפי הפעולה והסייענים פנים רבות. מושפעים לא רק המסייעים ומשפחותיהם, אלא אפילו מי שרק נחשד או נתפס כמשתף פעולה בעיני החברה הפלסטינית. על פי מקורות פלסטינים, תופעת הצעירים שמגיעים חמושים למחסומים בגדה ונעצרים - קשורה אף היא לתופעת שיתוף הפעולה. חלק מן הצעירים האלה נחשדים לא פעם על ידי הסביבה שלהם כמשת"פים, ואז, במטרה לטהר את שמם ולהוכיח שגם הם, "כמו כולם", מתנגדים לכיבוש - הם מגיעים למחסום חמושים במעשה שאין דרך אחרת לתאר אותו מלבד התאבדות. רבים מהם נורים למוות, אחרים נעצרים.
על פי עו"ד טפלו, התשתית המשפטית לעזור לסייענים קיימת, אבל המערכת הישראלית לא פועלת בזמן אמת והתוצאה הרסנית. "לשר הפנים יש סמכות לתת אפילו אזרחות לכל אדם שמסייע לישראל, לא צריך את משרד הביטחון ולא צריך חוק חדש", הוא מסביר, "יש כאן חוסר רצון מובהק, חוסר חזון לטפל בבעיה הזו. אני גאה במדינה שלנו ויודע שהמצב לא יותר טוב במדינות אחרות - אבל ללקוחות שלי מגיע יותר. מגיע להם מקלט במדינה אותה הם שירתו בנאמנות. זו בקשה מאוד צנועה".
לדברי ג', פעיל זכויות האדם, יש מחיר מוסרי בשימוש באדם, גם אם העילה היא ביטחון ישראל. "יש פה משהו מחריד. מאזינים לאנשים האלה ומוצאים את החולשות בהם. מי שלא סיפק את הסחורה – אפשר פשוט לזרוק אותו. אם הקשר לא היה מספיק משמעותי מבחינת ישראל – האדם פשוט מוזנח, ואפשר להיות בטוחים ששירות הביטחון הפלסטיני יטפל בהם בצורה הכי פחות הומנית", המשיך, "אנחנו חייבים לדאוג לאנשים הללו, מעבר לעניין האנושי – זה מדהים שאפילו כאשר יש תועלת לישראל לא פועלים כראוי: אם פלסטינים ידעו שישראל משתמש וזורקת זה לחלוטין פוגע במוטיבציה להיות סייען".
חזרה לסמ"ר נ', מחותמי מכתב הסרבנות למילואים של 8200. הוא באופן אישי לא הופתע מהביקורת הציבורית והסערה. "אני שומע את כל 'הביטחוניסטים' בחליפות אומרים שאין מה לעשות וככה זה עובד בכל מדינה שאוספת מודיעין, אבל הבעיה העיקרית עם הטיעון הזה הוא שהפלסטינים הם לא מדינה", הוא מסביר, "הם יצור כלאיים בין אויבים לאזרחים, נתינים – ובין הפטיש לסדן הם סובלים מאיסוף מידע בלתי פוסק. מכיוון שזה כל כך קרוב ונוח - אין מגבלות לכוח הזה, לא נשאלת השאלה ממי מוסרי או הגיוני לאסוף מידע וממי לא. אף אחד לא התייחס לטענות שאנחנו מעלים לסחיטה של חפים מפשע, הומוסקסואלים וחולים. אני חושב שהמדינה והחברה הישראלית צריכות להתמודד עם השאלות האלה".
תגובות
ממתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר: "תפקידה של ועדת המאויימים לדון במקרים שבהם אנשים טוענים לסכנה לחייהם בגין חשד לשיתוף פעולה עם גורמי הביטחון, גם אם בפועל לא שיתפו פעולה. כל סכותה של הועדה הינה לבחון האם קיימת סכנת חיים של המבקש על רקע זה. הועדה מתכנסת בהשתתפות כלל גורמי הביטחון הרלוונטיים ומלווה ביעוץ משפטי צמוד.
כל מקרה נבחן לגופו בצורה דקדקנית, תוך שיקול האם נשקפת סכנה לחייו של הפונה אל מול שיקולים נוספים הקשורים בביטחון המדינה ושלום הציבור בישראל".
לגבי המוזכר בכתבה: ענינו נבחן בדקדקנות על ידי גורמי הביטחון ונמצא כי לא קיימת סכנה לחייו כפי שטען. בחודש מרץ השנה נתפס פעמיים כשהוא יוצא מן האזור שבו טען שנשקפת הסכנה לחייו ובתחקור לגבי טענתו האם התגורר במערה בחר שלא לענות. האמור לעיל מטיל צל כבד על טענותיו כי אכן נשקפת סכנה לחייו".
מדובר צה"ל נמסר: "אנשי אגף המודיעין פועלים כל העת לאיסוף מודיעין המאפשר לצה"ל וגופי הביטחון למלא את משימותיהם, ומסייע מידי יום להגנה על אזרחי מדינת ישראל, המודיעין על בסיס מקורות אנושיים הינו נדבך משמעותי ומרכזי מיצירת תמונת מודיעין זו. האגף, על יחידותיו השונות, פועל באמצעים מגוונים ובזירות רבות, תוך הפעלת שיטות וכלים המכוונים לצורכי המודיעין ולצרכיו בלבד. המשרתים באגף מוכשרים לאחר תהליך איתור קפדני, בהכשרה שאין לה אח ורע בקהילת המודיעין בארץ ובעולם, במהלכה, מוטמע בתכנים הנלמדים דגש מיוחד על תחומי האתיקה, המוסר, ונהלי העבודה. הללו מיושמים הלכה למעשה במהלך שירותם של החיילים והקצינים ואלו זוכים לבקרה מתמדת של מפקדים בדרגות שונות. באשר למכתב המדובר, פניית החתומים לכאורה על מכתב זה לכלי התקשורת, בטרם הפנו טענותיהם אל מפקדיהם או אל הגורמים הרלוונטיים בצה"ל, תמוהה ומעלה ספק באשר לרצינות הטענות."
סייע בהכנת הכתבה: שמעון איפרגן