ערפילים של בוקר מכסים את מרחב עם. כבישי היישוב, שממוקם בין שדה בוקר למצפה רמון, עדיין ריקים כשפקד שפרה בוכריס מארגנת את הילדים ליום חדש. כמה מהם הולכים לבתי ספר ולגנים, אחרים יישארו בבית לשיעורי זום; הגדולים יכינו אוכל לקטנים ויטפלו בשלג, כלבת הלברדור הקופצנית. את הצאצאית העשירית שלה, הפעוטה בת השנתיים יובל, בוכריס מאכילה ביד אחת. בשנייה היא מכינה כריכים ומחלקת לילדים שיוצאים מהבית. דקות אחר כך היא כבר בטנדר של מג"ב, הפעם חובקת רובה M16, בדרכה לאזור רמת הנגב. בשמונה בבוקר היא על מסוק משטרתי, סורקת את שטחי הנגב כדי לאתר חממות לגידול מריחואנה. בערב תצטרף למארב ללכידת גנבי ג'יפים, מאוחר יותר תתמקם על אחת הדיונות כדי לתצפת על מבריחי סמים. עוד יום במשרד.
"היינו שעתיים באוויר ואיתרנו 29 חממות שמגדלים בהן מריחואנה. הנחינו את הכוחות בשטח והלוחמים העלו אותן באש", מספרת בוכריס על היום שלה. "זו מלחמה שלא נגמרת, המגדלים הם ברוני סמים והם מעורבים גם בהברחות ממצרים לישראל. הם מאוד מתוחכמים, מאוד מאתגרים אותי, מקימים בכמה דקות חממות בתוך מערות, נקיקים, ואדיות, שמורות טבע, דיונות, שטחי אש, אפילו ליד בית הספר לקצינים בבה"ד 1. לפעמים הם מגדלים צמחים במנהרות מתחת למבנים. אבל הם יודעים שאני אוהבת אתגרים ולא פראיירית. בשבילי להשמיד את שדות המריחואנה זו משימה לאומית".
בוכריס מתכוונת לדברים כפשוטם. מאז הקמת גדר הגבול עם מצרים לפני כשלוש שנים – פרויקט שעלותו לקופת המדינה הייתה יותר משישה מיליארד שקלים - לווייתני הסמים בנגב מתקשים להבריח חשיש ומריחואנה מסיני לשטח ישראל. אפקט הגדר, לצד פעילות של יחידות משטרה, לוחמי מג"ב ופלוגות של יחידות קרביות בצה"ל, צמצמו את היקף ההברחות במאות אחוזים. כדי להמשיך לספק את הסחורה, סוחרי הסמים החלו להקים חממות לגידול מריחואנה ברחבי הנגב.
"הבאנו רשתות הסוואה, טפטפות, זרעים, אדמה טובה ואמצעי דישון והתחלנו לגדל מריחואנה. העסק עבד יפה מאוד", מספר חאמד (שם בדוי), סוחר סמים קלים. "כל יום הקמנו עשרות חממות, לא פחדנו מכלום, ידענו שהמשטרה לא תגיע לשם. תשמע יא זאלמה (חבר יקר), עשינו פה ערימות של כסף. לקח למשטרה יותר משנה להבין מה קורה. על כל חממה שהם שרפו והרסו הקמתי למחרת עשר וככה גם החברים שלי. סוף סוף הנגב הפך להיות ירוק, הכל היה סבבה עד שהגיעה שפרה והתחילה לעשות לנו בעיות, להוריד לנו את הראש. וואלה, יש לה מזל שהיא אישה ולא גבר. אני לא יכול לפגוע באישה, אבל בגללה הפסדנו מאות מיליונים. היא מכירה כל גרם באדמה של הנגב. קשה איתה, היא הורסת לנו את הפרנסה, אשכרה נינג'ה. אבל גם אנחנו לא פראיירים, מפתיעים אותה במיקום חדש של החממות".
סוחרי הגראס הכינו עוד הפתעה לפקד שפרה בוכריס: הם העלו לכבודה – או כאיום מרומז לעברה, או שניהם, קשה לדעת - סרטון לחשבון טיקטוק שלא ברור מי מפעיל אותו, אבל ברור שהוא משחק בחתול ועכבר עם משטרת ישראל. המפעיל או המפעילים האלמוניים של החשבון ריססו בגרפיטי את שמה של בוכריס על דיונה בנגב עם ציור של לב, וכפסקול צירפו שיר אהבה בערבית.
המילים, בתרגום חופשי: "אתמול בלילה מחשבות ואשליות/ מרגיש כאילו הנשמה יוצאת מגופי/ אהבתי יוקדת יותר מכל אהבה/ שורף קשרים בגללך".
החיים בשלוש חזיתות
בוכריס בת ה-41 היא כבר דמות מיתולוגית במשמר הגבול ובמשטרת ישראל. חלק מזה הוא מניין הילדים, והרבה מזה הוא עניין של רספקט מקצועי. זה כ-20 שנה היא מפקדת על נקודת המשטרה ברמת נגב, החולשת על כל הגזרה מקיבוץ רביבים ועד גבול מצרים. תחת פיקודה שישה לוחמים וכ-100 מתנדבים, אבל המספרים המשמעותיים ביותר הם אלה: בשנת 2018 הרסה המשטרה 50 חממות מריחואנה בנגב, ב-2019 הושמדו 65, ואילו מתחילת 2020 שרפו אנשיה של בוכריס - בסיוע מאסיבי של יחידת מג"ן במשטרת מרחב הנגב והמחוז הדרומי – לא פחות מ-570 חממות. להזכירכם, אנחנו עדיין רק באמצע נובמבר.
"אני כל הזמן יוזמת מבצעים לאיתור חממות, יוצאת לעבודה בשבע וחצי חוזרת לקראת חמש, וכל דקה שאני נמצאת בשטח - אני חייבת להביא תוצאות", אומרת בוכריס על ההכרח להתאים את אמצעי האכיפה לשינוי בשטח, מסצנה של הברחות לנוף של גידולים. "לא פעם מקפיצים אותי בלילות ואני לא מספיקה להרדים את הילדים וכבר נמצאת בשטח עם הלוחמים".
עבודה קשה. מסוכנת.
"נולדתי פייטרית בנשמה, מורעלת. חיית שטח, לא עושה לעצמי הנחות, לא מתבכיינת ולא מסוגלת להיות שנייה אחת במשרד. הייתי יוצאת למרדפים ומארבים כשהייתי בחודשי הריון מתקדמים. במג"ב חינכו אותי תמיד לחתור למגע, והתרגלתי לזה".
בטירונות לא היו לך בבית עשרה ילדים.
"התרגלתי גם לנהל את החיים שלי בשלוש חזיתות - משפחה, עבודה ועכשיו גם קורונה. אני מג'נגלת בכל הכיוונים, מאלתרת. העבודה היא 24/7, שבתות, חגים, העבריינים והמחבלים לא מתחשבים בי ובעשרת הילדים שלי".
והילדים כן מתחשבים?
"כשהם קטנים ואתה מסביר להם שאמא הולכת לתפוס מחבלים, סוחרי סמים וכנופיות של גנבי רכב וציוד חקלאי, הם לא מבינים. אבל כשהם גדלים הם הכי מתחשבים בעולם, הם כבר עצמאיים ואני סומכת עליהם בעיניים עצומות".
את גורמת לסוחרי סמים הפסדים עצומים. קרה שאיימו עלייך? ניסו לפגוע בך?
"לא שאני יודעת, בטח לא באופן ישיר. אני חושבת שהם מכבדים אותי ואת העבודה שאני עושה למרות שאני הורסת להם את הפרנסה. ברור שאני מסכנת את החיים שלי ויהיו כאלה שינסו לפגוע, אבל אני מוכנה לכל תרחיש. כמי שעברה את כל מסלולי תורת הלחימה של מג"ב, הייתי מציעה שלא יתעסקו איתי".
איך את מסבירה את שיר האהבה שהקדישו לך?
"מה אני אגיד לך, נחמד שהם מפרגנים לי בקליפ בטיקטוק. בכלל, סוחרי הסמים בנגב הפכו את הטיקטוק לכלי להעברת מסרים ולהתגרות בנו, השוטרים. הם מעלים קליפים על שדות מריחואנה שאנחנו לא מגיעים אליהם, זו תופעה שלא הייתה בעבר. כמובן שגם אנחנו על הטיקטוק, יחד עם המשטרה, המודיעין והסייבר, ובסוף אנחנו מגיעים אליהם. הם תמיד די מופתעים שבגלל הטיקטוק הם נעצרים ולמעשה מפלילים את עצמם, אבל הם לא מפסיקים לפרסם סרטונים".
כאן גרים בקומונה
90 משפחות מתגוררות במרחב עם, הקרוי על שמו של השר רחבעם זאבי. הבתים הם וילות גדולות, מעוצבות, אבל המראה מטעה; זו כמעט קומונה של דתיים לאומיים. הבתים פתוחים, כולם נכנסים לכולם. "היישוב הזה הוא משפחה, אם חסר משהו או שצריך עזרה אז יש פה ערבות הדדית. אנחנו אמנם בסוף העולם, אבל לא תמצא מקום כזה בכדור הארץ. לא חסר לנו כלום פה".
20 שנה היא נשואה לאמיתי, מהנדס בניין במקצועו. היא קוראת לו "השייח'". "בעלי לא עושה כלום בבית, ככה הוא הרוויח את הכינוי", היא אומרת. "הוא עובד מאוד קשה, אבל בבית כלום. רצינית, אני לא צוחקת. לפעמים הוא קצת עוזר, אבל התרגלנו ואנחנו באמת דואגים לו כמו לשייח'".
מה זה "לא עושה כלום"? כלום-כלום?
"הוא משחק לפעמים עם הילדים, יושב איתם על שיעורי בית, עוזר כמה שהוא יכול".
הבת הבכורה של בני הזוג, חירות (20), היא כיום לוחמת ביחידת חילוץ והצלה. כשהייתה בת שנה, ב-2001, הוריה החליטו לקחת חלק בהקמתו של מרחב עם. "למעשה הקרבתי את הקריירה שלי לטובת המשפחה וגידול הילדים", אומרת בוכריס. "יכולתי להיות היום בתפקיד בכיר במג"ב, לאורך השנים היו לי המון הצעות לשרת בתפקידי פיקוד, אבל סירבתי ואני לא מצטערת. תראה איזו משפחה מופלאה יש לי".
דובר הרבה בשנים האחרונות על שילוב הלוחמות בצה"ל. קולות שמברכים, קולות הפוכים לגמרי שמדברים על הורדת הרף הפיזי. בטח יש לך דעה בנושא.
"כדי להילחם צריך כושר טוב, אינטואיציה, סבלנות ובעיקר אומץ, מוטיבציה ונאמנות למדינה. אני לא חושבת שכל אחת יכולה להיות לוחמת, אבל גם לא כל אחד יכול להיות לוחם. כנראה שהאחוזים הם בעד הגברים במקרה הזה, כי גדלנו באופן שונה ואנחנו שונים פיזית. אני גם לא חושבת שצריך להתאים רף דרישות במיוחד ללוחמות, אבל כן צריך לבחון את הדרישות. האם הן באמת רלוונטיות? האם לוחם צריך להרים משקלים מסוימים? האם בשביל התפקיד צריך לטפס על חבל? אם כן, אז אלו צריכות להיות הדרישות. אם לא – צריך להתאים את הדרישות. כך או כך, אישה שרוצה לתרום וחושבת שתעשה את זה טוב צריכה לקבל את ההזדמנות לעשות את זה. התירוץ של סביבה גברית, חשש מחטיפה או צורך טבעי להגן על האישה במקום לבצע את המשימה – זה בר תיקון לאורך זמן".
את רואה בעצמך פמיניסטית?
"אין לי הגדרה עצמית, אני לא אוהבת מסגרות והגדרות. אני חושב שהיחס כלפיי הוא לא בגלל שאני אישה, אלא בגלל מי שאני כשפרה".
במשך עשר שנים היא התגוררה עם משפחתה בקרוואן, כמו יתר תושבי מרחב עם בתחילת דרכו. "גרנו בתנאים קשים מאוד, בקושי היה גנרטור, לא קל לגדל ילדים במקום שומם כשמסביב רק אבנים, קוצים, מדבר. אבל היינו נחושים להקים את היישוב, אז סבלנו באהבה עד שקיבלנו ההכרה מהממשלה. הכל עניין של אמונה וסבלנות".
בין פעילות מבצעית אחת לשנייה הביאה בוכריס לעולם עוד תשעה ילדים: מעיין, תלמידת תיכון באולפנה בירוחם (18); אורי, תלמיד תיכון (16); התאומות הדס ויעל, תלמידות תיכון באולפנה בירוחם (14 וחצי); יוחאי בן ה-12 וחצי, יונתן בן ה-10, דניאל בת השמונה, שקד בת החמש ובת הזקונים יובל, בת השנתיים. "סיירת מטכ"ל יש לי בבית", אומרת בוכריס. "כולם יודעים מה לעשות, לכל אחד יש תפקיד, אני אפילו לא צריכה לתת הוראות".
והשנה נפלה קורונה על הסיירת שלך.
"לזה היינו צריכים לעשות התאמות. הבהרתי לילדים שהדאגה לאחים שלהם ולבית קודמת ללימודים, אז אין לימודים. אחר כך הם ישלימו את הפערים. אני גם ככה לא מאמינה בלימודי זום".
החלטה קיצונית.
"היה מוגזם מצדי לדרוש מהם גם ללמוד וגם לטפל באחים שלהם ולדאוג לתחזוקת הבית, אז פשוט החלטתי שהגדולים יטפלו בקטנים כשאני בעבודה. זה אומר שהגדולים מבשלים, דואגים לתינוקת, מצחצחים את הבית".
איך הם מסתדרים?
"הילדים הפתיעו אותי לטובה. חילקו ביניהם תפקידים, בישלו, אפו. אני זוכרת שבאחד מימי הקורונה הראשונים הגעתי הביתה וראיתי שהגדולים לא הכינו אוכל. שאלתי למה, הם ענו שאף אחד לא היה רעב. בוא נגיד, מאז הם תמיד מכינים אוכל".
איך הסתדרתם בסגרים? ילדים הרי מטפסים על הקירות.
"הילדים הגדולים באמת רצו לצאת והרגישו חנוקים בבית, אבל מצד שני הקשר בין הגדולים לקטנים התחזק מאוד".
איך עברה התקופה על בעלך?
"אמיתי? כרגיל, ישב על הספה כמו שייח' סעודי. שיחק עם הילדים שחמט, מונופול, קלפים. תקופה כיפית בסך הכל".
עוד תאומים לפינאלה
בוכריס נולדה בבית אל, אבל במקום לסיים את לימודיה באולפנה העדיפה לעבוד ברפת של מגדל עוז שבגוש עציון ("ההורים שלי באו מרוסיה, בית ספרטני עם חינוך נוקשה, והם לקחו קשה את זה שעזבתי את הלימודים. מה לעשות, את הרפת אהבתי יותר"). מבחינתה היה טבעי להתגייס ליחידה קרבית; אביה שירת כרופא ביחידה מובחרת בצנחנים. "בלשכת הגיוס הציעו לי מג"ב. בהתחלה קצת היססתי בגלל שלמג"בניקים יצא שם של לוחמים אלימים, אבל אני לא מצטערת לרגע שהלכתי על זה".
את הטירונות סיימה בהצטיינות ועם הפז"ם מונתה למ"מ. בשלב הבא הייתה למפקדת פלוגה בגזרת עוטף ירושלים, בשיאה של האינתיפאדה השנייה. "אוטובוסים ומכוניות תופת התפוצצו, מחבלים מתאבדים הרגו אנשים. כמעט מדי ערב הפלוגה שלי הייתה פושטת עם מסתערבים על בתי מבוקשים, וכבר אז הייתי מאלה שלא פוחדים מכלום. כל הזמן יזמתי מבצעים, אני מתה על אקשן. אני לא מכירה תחושת סכנה, פחד. זה לא בלקסיקון שלי".
היום את מסכנת את עצמך במיגור של תופעה שעשויה להיות חוקית בקרוב. רק השבוע שמענו על יוזמה חדשה בכיוון של לגליזציה. איך את רואה את זה?
"אישית אני חושבת שסמים מכל סוג הם שליליים וגורמים להמון נזק. אני כמובן לא מדברת על שימוש רפואי, אבל זה משפיע לרעה על המוח, במיוחד בקרב בני נוער. שמעתי על בחור בן 30 שאחרי שימוש בסמים שנחשבים קלים יצא מהחלון אל מותו במקום ללכת לשירותים. בקיצור, לשאלתך, אני מאמינה במשימה. כמובן שאם תהיה לגליזציה או כל שינוי בחוק, אנחנו נתאים את עצמנו למציאות".
אם כבר נושאים עיניים קדימה, מה לגבייך? עשרה ילדים זה סוף פסוק?
"הייתי שמחה לעוד איזה תאומים לפינאלה. יש זוגות שבקושי מסתדרים עם ילד או שניים, לי גם עם 12 אין שום בעיה. חייבת לציין בעניין הזה: יש לי מלא סבלנות, אבל רק לילדים שלי. לא הייתי יכולה להיות גננת כמו אחותי המהממת, היא סבלנית לכל העולם".
והתשובה לשאלה שלי?
"אמיתי כבר לפני ארבע שנים אמר שזהו, וגם אני מבינה שצריך להחליט שזה מספיק. להגיד תודה על מה שקיים, להתמקד בלגדל אותם הכי טוב שאפשר. אז כן, סגרנו את הבסטה".