לפני למעלה מעשר שנים החלטתי לחקור את עברו של סבי, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו בשואה – 90 בני אדם – והיה לשריד היחיד מכל בני משפחתו. הוא נפטר מבלי לספר דבר, אפילו לא את שמות של הוריו ו-11 אחיו שנספו במחנות ההשמדה. לצערי מידע על סבי לא הצלחתי למצוא, אבל במהלך החיפושים נחשפתי לסיפורו של אורי (שם בדוי), פנסיונר של מערכת הביטחון ששירת כלוחם בצבא בעלות הברית, והיה בין המשחררים של מחנה ברגן בלזן.
אורי נפטר לפני מספר שנים, אך את השיחות המרתקות שניהלתי עמו העליתי על כתב, יחד עם שיחות אחרות עם ניצולים. "אני היהודי הקטן ראיתי פתאום ערימות של גופות. אחד על השני, כאילו היו ספרים במדף. ראיתי את אותם שלדים מהלכים", סיפר לי אז אורי, והמשיך לתאר כיצד המראות הקשים הביאו אותו לנקום ברוצחים: "בהתחלה הייתי מוציא מגן דוד ודחוף אותו לפרצוף של השבויים הגרמנים שתפסנו", סיפר. בהמשך, חבר לאחת מקבוצות הנקם שחיסלו אנשי SS ופושעי מלחמה גרמנים.
זהו סיפורם של הלוחמים בצבאות בעלות הברית; רוסים, אמריקאים, קנדים ואחרים, שהיו הראשונים להיכנס למחנות ההשמדה והגטאות. הם היו צעירים בשנות העשרים לחייהם ששמעו על מחנות ההשמדה, אבל לא האמינו שרוע כזה קיים באמת – לא האמינו עד שהיו עדים לו. המראות הקשים רדפו אותם עד ליום מותם. חלק מהם העדיפו לקבור את הזיכרונות, אחרים דווקא סיפרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע, והיו מעטים כמו אורי שיצאו לנקום.
הלם המשחררים
"הדבר הראשון שנכנס לך למוח זה הריח של המוות. ראיתי גופות במלחמה וחלק מהן היו במצב ממש קשה, היו גם כאלה שהיו זרוקות זמן רב והעלו צחנה קשה. אבל הריח של המוות בברגן בלזן היה משהו אחר, ריח המוות של העם שלי. משהו שאני מרגיש עד היום", סיפר לי אורי. הוא סיפר גם שהתבונן במחזות הזוועה ולא האמין שרוע כזה היה קיים באמת, שאנשים נטבחו כאילו היו צאן למאכל.
לברגן בלזן נכנסה בהתחלה קבוצה קטנה של קצינים בריטים. הם לא היו מוכנים למראות הזוועה. לאחר המלחמה, במשפט בלזן, העיד קצין הרפואה הבריטי גלין יוז, "ערימות עצומות של גופות היו פזורות על כל רוחב המחנה במספר עצום מלספור. חלקן נערמו בחוץ וחלקן בתוך הצריפים, בביבים ועל הדרגשים. ליד הקרמטוריום היה קבר עצום מחציתו מלאה בגופות. צריף הנשים היה מלא בחולי טיפוס, לא היו דרגשים, החולים שכבו על הרצפה והיו כל כך חלשים עד שבקושי יכלו לזוז. ברי המזל מתוכם ישבו על מזרנים דקים, אחרים שכבו על הרצפה".
אבל מה שהם ראו בכניסה למחנה היה רק הקצה של הזוועות שהתרחשו במחנה הנאצי. אורי הגיע למחנה בקבוצה שנייה, והם לא הבינו למה האסירים לא יוצאים משם, למה הם לא מדברים איתם. לנגד עיניו הוא ראה את האסירים "ממשיכים למות בקצב מזעזע", כפי שהעיד. הצבא הבריטי הגיע למחנה ב-15 לאפריל 1945 אחרי שנרצחו שם עשרות אלפי בני אדם. ביום השחרור היו במחנה 13,000 גופות ו-58,000 אסירים חיים במצב קשה, רובם יהודים. 14,000 אסירים נפטרו אחרי השחרור.
"בהתחלה נתנו להם לאכול אבל זה היה טעות. כי הם אכלו כמו חיות, סליחה על הביטוי, והקיבה שלהם לא הייתה רגילה לכאלה כמויות של מזון. זה גרם להם למות. אחרים פשוט נפטרו בעמידה או בדרגשים, נפטרו כמו זבובים. אחרי כמה זמן הביאו למחנה שבויים מה-SS, שיפנו את הגופות. לא ראיתי אותם כבני אדם ומבחינתי הם היו חיות".
אורי סיפר לי כיצד נקם בתקופה שלאחר תבוסת גרמניה. "לכל אחד שתפסתי אמרתי אני יהודי, אני יהודי, והשתדלתי להראות להם כמה אני מזלזל בהם. הרגע הזה שהם השפילו מבט היה מבחינתי הניצחון הראשון אבל מאוד מר". הוא לא הסתפק בזה – "לחלק מהם הורדתי איזה פליק לפנים עד שסמל הזיז אותי מהשבויים כי הוא ידע שזה יסתיים גם בירי".
ביום שישי הראשון לשחרור מגיע לברגן בלזן גם הרב היהודי הבריטי לסלי הארדמן. סצנה עוצמתית במיוחד נראתה במחנה אחרי שהרב מכנס את הניצולים לתפילה ועל מנת לעודד את רוחם, וביחד הם שרים ביחד את "התקווה". אחד הלוחמים שהשתתף בשחרור המחנה היה חיים הרצוג, לימים נשיא מדינת ישראל.
"אתה רואה ולא מבין מה אתה רואה"
רוקי בלונט ז"ל היה לוחם חי"ר בצבא ארה"ב שהיה בכוח חלוץ שהגיע לאחד ממחנות הריכוז. "מחנות הריכוז היו מקום ממגנט ומשהו שנמצא מעבר למקום שבו המוח האנושי מסוגל לקלוט", סיפר בסרט דוקומנטרי לערוץ ההיסטוריה. "כאשר אתה חוצה את הגדר אתה רואה את הזוועה אבל לא מבין באמת מה אתה רואה. אתה שומע אבל לא באמת שומע, המוח שלך פשוט נסגר", סיפר בלוט.
רוקי סיפר שהחיילים ניגשו לדבר עם המשוחררים, ואלה לא הפסיקו לבכות. האסירים המשוחררים ניסו כל הזמן לגעת בחיילים האמריקאים, "אפילו בקצות האצבעות", רק כדי לבדוק שמה שהם רואים נכון, שהם לא חולמים ובאמת משוחררים. תחושה שבן אנוש שלא חווה את זוועות השואה לא יכול אפילו לדמיין.
גם במחנה אליו הגיע רוקי נפטרו אסירים רבים אחרי השחרור, חלק ממחלות ומצבם הקשה, חלק אחר מהמזון הרב שהגישו להם החיילים האמריקאים. "בתוך דקות הם החלו למות אחד אחרי השני", סיפר רוקי. "כמויות אדירות וצעקנו לרופאים של היחידה שיגיעו, אבל זה היה מאוחר מדי והם המשיכו למות. חלק מאלה שנפטרו ביקשו רק דבר אחד לפני מותם, כפי שמספר רוקי: "תבטיחו לנו שלעולם לא תשכחו את מה שראיתם, שלא תתנו לעולם לשכוח את מה שקרה פה". הוא סיפר שאחרי שראה את מחנה הריכוז, זה השפיע על חייו ועל כל מה שעשה מאז.
על השפעת השחרור מצדם של השורדים ניתן ללמוד מעדותה של הניצולה חנה ה', אשר פורסם בעיתון "מכתב למגויס", 15 באוגוסט 1945. היא זכתה לפגוש משחררים אמיצים שהגיעו מארץ ישראל, לוחמי הבריגדה היהודית. "בבוקר אחד, בחודש מאי 1945 הופיע במחנה שלנו (יודנבורג) חייל ועל שרוולו כתובת באנגלית – "פלסטיין". חשבתיו לאנגלי הגר בארץ ישראל. פתאום שמעתי את החייל מדבר רוסית. לא האמנתי למשמע אוזני, ואני שואלת אותו: "אתה יהודי, אתה מדבר עברית?". הוא עונה "כן, אני ארצישראלי". מרוב התרגשות נפלתי מתעלפת", העידה.
היא כתבה בעדותה שהחייל היהודי טיפל בה וסיפר לה על ארץ ישראל, ועל הבריגדה היהודית. "כעבור כמה ימים מופיע במחנה שלנו אוטו ועליו סמל מגן דוד, ויוצאים מתוכו כמה חיילים והציגו לפני עינינו דבר שלא יכולנו להעלות על דעתנו אף פעם. על ידי אנשי הבריגדה הועברנו למקום אחר, לבית מסודר היכן שפגשנו עוד כמה פליטים מהונגריה. רבים מאנשי הבריגדה החלו באים אלינו, הביאו בגדים, אוכל, דברי מתיקה. קשה היה לנו בזמן הראשון להתרגל לכל שפע הרשמים", כתבה.
הניצולה והלוחם האמריקאי נפגשו אחרי 70 שנה
בסיפורים הקשים של המשחררים היו גם קרני אור, בודדות אומנם, אבל עדיין קרני אור בהירות על רקע השחור של הרוע. במלחמת העולם השנייה גויס ג'ו ברבלה, ליחידה האחת עשר של חטיבת השריון כפקיד במחלקת הרפואה. ב-5 במאי 1945 החיילים אמריקאים מהחטיבה, בהם ברבלה, חצו את גבול לינץ לתוך אוסטריה ושחררו את מחנה מאוטהאוזן. "כשהגענו לשם ראינו אנשים שהיו עור ועצמות", הוא נזכר. ברבלה ניגש לקבוצה של ניצולים ששכבו בסמוך למשרפה של המחנה, בהם היהודייה מרשה קרוזמן. ניצולת השואה הייתה עדה להוצאה להורג של אביה וראתה איך אחיה נשלח למותו באושוויץ.
כשברבלה הגיעה היא שכבה שם במצב קשה, ושמעה ממנו את המילים, "את חופשיה". היא התעלפה והוא סחב אותה לבית החולים של היחידה, שם הרופאים החלו לטפל בה. משם הוא המשיך לתפקידו במחנה, חווה את הזוועות שילוו אותו כל חייו, אבל לא יודע שמדובר בתחילתו של סיפור מרגש שיחצה ימים ויבשות.
אחרי המלחמה שב ברבלה לניו ג'רזי ובנה חיים נוחים יחד עם אשתו, אן. בינתיים קרוזמן בילתה עברה להתגורר באנגליה, ואחרי מספר שנים עברה להתגורר בארצות הברית. היא הקימה משפחה, ומבלי לדעת עברה להתגורר ליד ברבלה, בניו ג'רזי, שם היא עבדה בתור אחות. כל השנים היא חלמה על החייל המשחרר שלה, זה שהציל אותה ונשא אותה למרפאה. "תמיד חיפשתי משחררים", סיפרה לאתר nj.com. "לא עמדתי לוותר". באוקטובר 2013, כמעט 70 שנה אחרי השחרור שלה, היא ראתה הודעה בעיתון מקומי על חגיגות 65 שנות נישואין לג'ו ואן ברבלה. "חייל ותיק ממלחמת העולם השנייה, ג'וזף שירת ביחידה האחת עשר של חיל השריון ששחרר את מחנה הריכוז מאוטהאוזן", נכתב בידיעה.
היא הרימה טלפון לזוג ברבלה והמשחרר והמשוחררת נפגשו אחרי עשרות שנים, איחוד מרגש כמו מסרט דרמה בדיוני. בפגישה היא תיארה את ברבלה, כ"גיבור שהציל את חיי". אבל הוא שמר על צניעות וענה, "אני רק חייל רגיל". מאז הפכו השניים לחברים הכי טובים.
הרוסים באים לאושוויץ
למעלה ממיליון בני אדם נרצחו באושוויץ, 90 אחוז מהם יהודים. את מחנה ההשמדה האימתני שהקימו הנאצים על אדמת פולין שחררו חיילי הצבא האדום, בהם גם איוון מרטינושקין, אשר שחזר עבור AFP את אותם רגעים בהם הוא נכנס למחנה רגע אחרי שננטש על ידי הנאצים. מעניין לציין שעל גדוד 322 ששחרר את המחנה פיקד קצין יהודי, מיור (רב סרן) בשם אנטולי שפירו, ששנה אחרי מותו בשנת 2006 זכה על הפעולה בעיטור הגבורה. במחנה הם מצאו רק 7,500 ניצולים שמצבם היה קשה.
"רק הקצינים הבכירים שמעו על המחנה (אושוויץ) הזה", סיפר מרטישנקין, "לנו לא היה מושג לאן אנחנו נכנסים. זה היה מאוד קשה לראות אותם. עד היום אני זוכר את השורדים, את הפנים שלהם ובמיוחד את העיניים שלהם שבלטו מהחורים. הריח היה נוראי אבל מה שהיה הכי קשה זה הדממה, דממה של מוות. כל כך שקט שלא שמעת אפילו חיות או ציוץ ציפורים, כלום".
המראות היו קשים וללא ספק שגם העדות למה שקרה במפעל ההשמדה האימתני הזה. לפני שברחו, הנאצים ניסו להשמיד את הראיות לרצח העם לו היו אחראים אולם ללא הצלחה. לוחמי גדוד החי"ר 322 בפיקודו של הקצין היהודי שפירו מצאו באושוויץ 370,000 חליפות גברים, 837,000 שמלות נשים, ו-7.7 טון של שיער אנושי.
"הם מתו כשהם שמעו את המספר 6 מיליון"
הזוועות הבלתי נתפסות שחוו המשחררים של מחנות הריכוז, ההשמדה והגטאות הביאו אותם למחוזות רחוקים. כל איש והאופי שלו. חיילים רבים הוציאו להורג שבויי מלחמה רבים, וזה לא משנה מה הייתה יחידתם. הם חזרו לביתם עם הצוואה הכבדה של "תספרו לעולם ואל תשכחו", אולם חלק גדול מהם בחר להדחיק. המשא היה כבד מדי. והיו אנשים, כמו אנשי הבריגדה היהודית ואורי אתו פתחנו את הכתבה שהחליטו לנקום.
במסגרת תפקידם כמשחררי אירופה הם הגיעו למאות ואלפי מחנות, גדולים וקטנים, מוכרים ומוכרים פחות. ב- 24 ביולי 1944 הצבא האדום שחרר את מחנה ההשמדה מיידנק, ב-19 בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את לודג' והגטו שלה, בו שרדו רק 900 יהודים. ב-27 בינואר 1945 שוחררו מחנות אושוויץ על ידי כוחות מהארמיה ה-60 של הצבא האדום, בפיקודו של הגנרל קונייב. נרצחו שם למעלה מ-1,300,000 בני אדם, מהם כ- 1,130,000 יהודים. בעת השחרור שרדו בו 7,650 יהודים, חולים, באפיסת כוחות.
השמות והמחנות היו רבים. בצד השני, ב- 11 באפריל, שחררו כוחות אמריקאים את מחנה בוכנוואלד, אשר במהלך שנות קיומו, הכיל יותר מ-238,000 אסירים, מהם 43,000 הומתו. ב-22 באפריל 1945 כוחות הצבא האדום שחררו את מחנה הריכוז זקסנהאוזן, בו נספו כ- 100,000 איש, ונמצאו כ-3,000 אסירים ששרדו כשהם תשושים. ב-29 באפריל 1945 שוחררו אסירי מחנה דכאו, על-ידי הגדוד 3 של רג'ימנט 157 מהדיביזיה 45 של הצבא האמריקאי. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי מחנות אחרים, שנשלחו להשמדה. באותו יום, שוחרר מחנה רוונסבריק על ידי הצבא האדום, בו נספו כ-40,000 אסירים. ב-2 במאי שחרר קצין שריון יהודי נוסעים של "רכבת המוות" בדרום בוואריה, בעיירה Seeshaupt. בין הנוסעים היה גם משה זנבר, מי שהיה לימים נגיד בנק ישראל. ב- 5 במאי שחררו כוחות אמריקאים את מחנה הריכוז מטהאוזן באוסטריה, בו הומתו כ- 119,000 איש. ועוד ועוד ועוד, זוועות של השטן שהסתיימו ב- 8 במאי, אז חגגו בעלות הברית את יום הניצחון באירופה.
"כשזה הסתיים הבנתי שאסור לשתוק, אבל מה שעניין אותי היה רק הנקמה", סיפר לי אורי. "היו כאלה שנקמו כשהביאו ילדים, נשאו בגאווה את היהדות או העידו בבית משפט, אני נקמתי בדם. רציתי להרוג כמה שיותר גרמנים ועשיתי את זה עם עוד כמה אנשים עד שעלינו לארץ", סיפר אולם ביקש שלא לפרט. רק אמר, "מי שיריתי בו ידע שאני יהודי וידע בדיוק למה עשיתי את זה. הם מתו כשהם שמעו את המספר 6 מיליון", סיפר.
עד היום אין מידע מדויק על מי שמכונים עד היום כ"הנוקמים". ככל הנראה מדובר בכמה עשרות או מאות אנשים שניתן לחלק לשלוש קבוצות. האחת צמחה בקרב יוצאי הבריגדה היהודית, השנייה הם פרטיזנים לשעבר, והקבוצה השלישית והכי פחות מוכרת היו אנשים שעשו זאת ביחידות או בקבוצות קטנות שרובן לא נחשפו עד היום, בהם גם לא מעט חיילים בצבאות בעלות הברית שהשתתפו בשחרור המחנות.
בין הנוקמים היו גם כמה דמויות שנכנסו לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל, כמו רא"ל חיים לסקוב, האלוף ישראל טל ממציא המרכבה, האלוף מאיר זורע, מרסל טוביאס או שמעון אבידן וסגנו יהודה בן חורין. הם חיסלו בין עשרות למאות נאצים, כולל אנשי SS רבים, תוך שהם מקפידים לאסוף מודיעין ולוודא שמדובר בפושע מלחמה. חלק מהם חוסל בכדור לראש אולם רבים חוסלו בידיים, הרג מאוד אישי.
מי מהם שבחר לדבר סיפר שהדם הנאצי לא הצליח באמת להרוות את הצימאון לנקם. בסופו של דבר רובם נקמו בדרך החיים. בהצלחה אישית, הקמת משפחה ולא פחות מזה בהקמת מדינה. זה היה גם סיפורם של הניצולים שבאותם ימים דמו יותר ל"מתים מהלכים" מאשר לבני אדם חיים. אחרי שהמשפחות שלהם הושמדו ובתיהם נחרבו הם סימנו לעצמם מטרה חדשה, החיים. תהליך החזרה לחיים, של המשחררים והמשוחררים, היה ארוך מאוד, קשה ומלווה בטראומות. אבל אם נביט סביב, בארץ ישראל ובעולם, נבין שהם ניצחו.