יעקב גוברמן, גבר בן 63, עובד במשמרות לילה בלובי של בניין מגורים יוקרתי בבת ים. עד לא מזמן, כשהדיירים ישנו והעיר היתה שקטה, יעקב נהנה להתמסר לשיחות הווידאו עם ואדים, בנו היחיד.
הם דיברו על העבודה של ואדים, שעבר לגור בחוף המערבי של ארצות הברית. ביום הוא היה מאמן אגרוף מקצועי, שנסע בהרים ובכבישים המתפתלים בין לקוחותיו, ובלילה מתאגרף בבתי הקזינו המפורסמים של לאס וגאס. מדי פעם הצטרף לשיחות בוס, כלב האמסטף הצעיר של ואדים. כשהראש שלו הציץ, מונח על כתפו של ואדים, צחוקו של יעקב נשמע בלובי הריק. ככה הם דיברו כל יום, שבע שנים ברציפות.
לפני חודש, 5 בינואר, הרצף הזה נקטע. יעקב לא הצליח לתפוס את בנו, ולא ראה את פניו הרגועות, חסרות הדאגה. יום וחצי עבר, והוא הבין שמשהו קרה. התחושה מבשרת הרעות מלפני שמונה שנים, זו שמתריעה שחייו של ואדים בסכנה, לא נתנה לא מנוח. הוא לא טעה.
בזמן שבו יעקב ישב בלובי, וניסה שוב ושוב ליצור קשר בווטסאפ, המכונית של ואדים התגלגלה בלי שליטה במעלה גבעה. מתוך החלונות הנשברים עפו חפציו וכרטיסי הביקור הרבים שלו, והוא נזרק מהמושב הקדמי אחורה. ואדים, בחור אחראי שחבריו מעידים שנהג תמיד לחגור, שכח הפעם. הכביש היה לח ומונוטוני, והוא כנראה היה עייף. מישהו ראה את התאונה, מסוק חילוץ הוזעק למקום, והנהג פונה למרכז הרפואי האוניברסיטאי של לאס וגאס במצב קשה. שוב הוא היה קרוב, קרוב מאוד, למוות.
בסלון ביתו של יעקב גוברמן בבת ים, לצלילי מלמוליו הכועסים של התוכי דאשיק, אני צופה בתמונות של ואדים. יעקב, שבדיוק חזר מעוד משמרת לילה, מראה לי אותו כלוחם בצנחנים, אחרי הפציעה האנושה בלבנון, בתהליך השיקום, מככב בזירות האגרוף התאילנדי – ואז מגיע לסרטון אחד, שובר לב במיוחד.
ואדים שוכב בסרטון על מיטת בית החולים בווגאס, שבו שהה עד לאחרונה ושהטיפול בו עלה 160 אלף דולר – כסף שמשפחת המהגרים לא יודעת מהיכן תביא. בסרטון הוא קשור בידיו כדי שלא ישתולל מתוך בלבול, ואומר לאמו משפטים חסרי פשר: "ארזתם אותי בתוך הכדור ואני לא יכול לזוז, חייב עוד כדור, אי אפשר להחזיק אותי בתוך כדור. תקנו עוד כדורים בקזינו, זה חוקי".
"תראי מה זה, וזה בן אדם שהחזיק עשרה סיבובים בקרבות אגרוף, שזכה באליפות ישראל, שקם מהמתים", אומר יעקב, "הכל מתערבב לו – לבנון והפציעה עכשיו. הוא אומר דברים עם תחביר נכון, אבל אין בהם שום הגיון. פעם הוא אמר שנולד בקוריאה ופעם שהוא חי בקנדה, או שהוא עובד כטייס. אמא שלו לקחה אותו לסופר והוא נעלם לה, היא התרוצצה, חיפשה אותו, בסוף מצאה אותו עומד בחוץ. היא שאלה: 'מה אתה עושה כאן?', והוא ענה: 'לא יודע'. אנחנו חוששים מפגיעה מוחית, הלוואי שלא. הלוואי שהוא ייצא מזה שוב".
העלייה והגיוס: "הילד עקשן, לך תתווכח איתו"
ואדים גוברמן, כיום בן 32, נולד באוקראינה ב-1984. הוריו, יעקב ואלה, התגרשו כשהיה ילד והוא גר אצל אמו וביקר את אביו בסופי השבוע ובחופשות. לאחד הביקורים האלה הגיע ואדים, שהיה בן 14, מלא מוטיבציה ציונית אחרי ששמע הרצאות של אנשי הסוכנות היהודית. הוא ניגש לאביו והודיע לו שעליהם לעלות לישראל. "לא רציתי. היו לי חיים, חברים, משרד", אומר יעקב, שעבד במולדתו כטכנאי שיניים, "אבל הוא ילד עקשן, אמר שחייבים. אז נסעתי אחריו".
ואדים עלה לארץ עם אמו, ועבר לגור עם יעקב כשהוא הצטרף כעבור כמה חודשים. סערות גיל ההתבגרות לא השפיעו על הקשר החזק בין האב לבן: הם דיברו הרבה, אכלו יחד, ובחודשים הראשונים בארץ אפילו ישנו באותה מיטה. ארבע שנים לאחר מכן הגיע מועד הגיוס, וואדים, בן יחיד, היה זקוק לחתימה של יעקב כדי לשרת כלוחם. "הוא אמר לי 'אבא, או שאתה חותם או שאני לא יודע מה. אני חייב להיות קרבי, כי אם אני לא אלך אז מי יילך? סבתא?' לך תתווכח איתו. חתמתי, איזו ברירה היתה לי".
בגדוד 890 של הצנחנים קיבל ואדים את הכינוי גלדיאטור. "הוא היה מתאמן בכל רגע אפשרי", מספר אדי לבדנסקי, חברו ליחידה, "כשאנחנו היינו גונבים שעות שינה, הוא היה רץ עשרה קילומטר עם כל הציוד עליו, חוזר, ואז עושה סטים של עליות מתח ושכיבות שמיכה". בסופי השבוע שבהם שב הביתה, הלוחם הקשוח הפך לבן רך ואוהב: יעקב זוכר שוואדים היה מתיישב במטבח לאכול, ולפעמים באינסטינקט של אבא הוא היה לוקח כף ומאכיל אותו.
חודשיים לפני השחרור, בקיץ 2006, פרצה מלחמת לבנון השנייה. ואדים וחבריו נשלחו לכפר עייתא א שעב, ולקחו חלק באחד הקרבות הקשים ביותר של צה"ל במלחמה ההיא. השעה היתה 11 בבוקר, והחיילים הסתתרו בתוך אחד הבתים. היה שקט, אבל כשוואדים הציץ מהחלון הוא ראה שני לוחמי חיזבאללה מתכננים לירות אר-פי-ג'י על הבית. הוא ירה באחד מהם והרג אותו, השתטח על הרצפה, וכשהתרומם שוב כדור פילח את כתפו.
הבית היה תחת מתקפה: רקטות פגעו בו, החדרים התמלאו אבק. ואדים, שהריאה שלו נפגעה, נפצע קשה מאוד ומצבו הלך והחמיר. סמ"ר מיכאל סקריצקי, מפקד הכוח, החליט לחלץ אותו. תוך שהם זורקים רימונים לעבר אנשי חיזבאללה ומסכנים את עצמם, סקריצקי ושלושה לוחמים נוספים הובילו את ואדים אל החובש שביצע בו ניתוח שדה. הוא נלקח במסוק לבית החולים רמב"ם, ומשם לאיכילוב – שבו עובדת לנה, אשתו השנייה של יעקב, כאחות במחלקה הכירורגית.
האגרוף: "קם בארבע בבוקר ומתחיל לבעוט"
המצב של ואדים נראה כמעט אבוד, אבל הגלדיאטור לא ויתר כל כך מהר. אחרי חודשיים הוא חזר מבית החולים הביתה, קצב התאוששות שבסביבתו מתארים כנס. "היה לו פצע בגב, יכולת להכניס לשם תפוח אדמה, כזה גדול", נזכר יעקב, "הייתי צריך לקלח אותו ולחטא את הפצע. למדתי רפואה וראיתי גופות בחיים שלי, אבל שום דבר לא הכין אותי לראות את הבשר שלו ככה. בהתחלה הייתי לָבָן כולי ולא עמדתי על הרגליים. לאט לאט התרגלתי".
אבל הבעיה האמיתית היתה אחרת – הדיכאון. ואדים היה חלש ושפוף, מובס וחולה, עם ריאה אחת לא מתפקדת. "הוא לא היה יכול לעשות אפילו עליית מתח אחת, וזה הרס אותו", נזכר חברו הטוב אדי, "עד שהוא פגש פיזיותרפיסט אחד שאמר לו שהכל שטויות, ושאם הוא יעבוד קשה הוא יחזור להיות ספורטאי".
וזה בדיוק מה שקרה. ואדים החל ללכת לבריכה מדי יום. מהליכה הוא עבר לריצה, וגם הריאה הפצועה הלכה והתחזקה. הוא הצליח לעשות את עליית המתח הראשונה, ואז עוד אחת ועוד אחת. אבל מעל לכל בלט האגרוף התאילנדי: ואדים, שנחשף אליו עוד בנעוריו, החליט להפוך למקצוען דווקא בספורט הזה, הקשוח וחסר הפשרות. הוא ניצח יריב ועוד יריב, והצלקת על גבו החשוף הפכה לסוג של סמל מסחרי. שלוש שנים בדיוק אחרי הפציעה, בקיץ 2009, הוא נרשם לאליפות ישראל באגרוף תאילנדי, בקטגוריית 82-78 קילו – וניצח.
"אתה ידוע בבעיטות שלך. איך עבדת עליהן?", נשאל ואדים בראיון שלפני הקרב המכריע. "אני קם ב-4 בבוקר שלוש פעמים בשבוע, מתחיל את האמון לפני העבודה (ואדים עבד אז כנהג ברינקס), ובועט 500 פעמים בשק. ברגע שעושים משהו הרבה, הוא מתחיל לצאת יותר טוב", ענה ברוגע. זמן קצר לאחר מכן הוא כבר התנועע בזירה, עדיין שלו ומרוכז מאוד. בכל זאת, הוא כמעט מת, מה זה כבר לחטוף כמה מכות?
אמריקה: "הצבא שכח אותו והוא עזב"
למרות הטראומה מהפציעה והקריירה החדשה, ואדים רצה לחזור לצבא. "הבטיחו שיש לו מקום שם", נזכר יעקב. הוא עדיין כועס על הדרך שבה נציגי צה"ל התנהלו לדבריו מול בנו, גם אם מבהיר שלא קיבל מהם הבטחות רשמיות. "כשהוא התחיל להתאושש אמרו לו: 'רק תרגיש יותר טוב, קח לך שנה-שנה וחצי ותחזור', אבל כשהוא רצה לחזור אמרו: 'היי, אי אפשר, הפרופיל שלך נמוך מדי'. הם אומרים דברים מכל הלב, ואז שוכחים אותך ולאף אחד לא אכפת".
לדברי יעקב, בנו סירב להצעות עבודה בארה"ב – עד שלא יכול היה לחכות יותר. "הוא ניסה להתגייס לימ"מ כאיש קבע, והם אמרו: 'תעלה את הפרופיל שלך ואז תחזור', הוא לא היה יכול לחכות, הוא היה צריך להתפרנס. בארץ בלתי אפשרי להתפרנס בצורה חוקית כספורטאי בתחום שלו. היו באים אלינו כל מיני אנשים ומציעים שהוא יתאגרף בשחור, אבל סירבנו. בסופו של דבר הוא עזב".
ב-2010 עלה ואדים על המטוס לארצות הברית. הוא התחבר למתאגרפים אחרים שלא מצאו את עצמם בישראל, רבים מהם דוברי רוסית, וחזר מאז לישראל רק לביקור אחד. ליעקב ולו היתה תכנית: כשהבן יחסוך כסף ויוכל לנוח קצת מסדר היום העמוס, הם ייסעו יחד לבולגריה. הם חלמו על הטיול הזה, תכננו איך יקטפו פטריות ביער וידוגו דגים.
במקביל, עשור אחרי ששכנע אותו לעבור לישראל, ואדים ביקש מיעקב לנדוד בעקבותיו שוב. "הוא אמר שעכשיו, כשיש לו אזרחות אמריקאית, מגיע לנו איחוד משפחות. שאלתי אותו אם הוא צוחק עליי. אני כבר זקן ועייף, אחרי מה שעברתי איתו בלבנון לא היו לי את הכוחות לזה. אבל תכננתי לבוא לבקר אותו באמריקה, והנה, עכשיו נסעתי והבן שלי הוא לא אותו אדם. אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, שתף אותו בתכניות שלך".
לבית החולים הגיע ואדים כשהוא שבר כלי. במשך שבוע הוא שכב בתרדמת, וגם אחרי שהתעורר סבל מרשימת פציעות ארוכה: שטף דם בעין שמאל, שמנע ממנו לראות בה; פגיעה חוזרת בריאה; אף שבור שטופל בניתוח; שברים כמעט בכל גופו. וכמו בסיבוב הקודם, גם הפעם הבעיה הגדולה ביותר היא לא פיזית, אלא מנטלית. כתוצאה מהתאונה הוא ספג זעזוע מוח, שהוביל לבלבול ולהתקפי אלימות. הוא לא זכר את הפציעה או הבין שהוא בבית חולים, ואחרי שנתן מכה חזקה לאחד המטפלים נאלצו לקשור את ידיו למיטה. כשוואדים נשאל מה קרה לו, הוא רק אמר: "כואב לי הגב".
מאז התאונה יעקב, לנה ואלה נוסעים לסירוגין לווגאס. הם מנסים לעזור, לדבר עם האחים והרופאים, אבל שלושתם אינם דוברי אנגלית – מה שהקשה עליהם להבין מה באמת קורה לבן שלהם. "אני רוצה מאוד שהוא יחזור לישראל", אומר יעקב. "בכל זאת, הבית שלו פה. אני רוצה שהוא יהיה לידי, שאוכל לטפל בו. כשאמא שלו העלתה אותי בשיחות וידאו מבית החולים, הוא זיהה אותי. התבדחתי איתו והוא הבין וצחק. אבל אחרי כמה דקות הוא שוב לא ידע איפה הוא נמצא".
החברים: "ואדים לא מוכן להיחשב נכה"
מהאשפוז בבית החולים יצא ואדים אחרי שבועיים בלבד. בניגוד לפציעה הקודמת, הפעם זה לא נבע מהחלמה מוצלחת, אלא מאילוץ כלכלי. המסוק שחילץ אותו מהמכונית ההרוסה, ניתוחי החירום והטיפול – כל אלה התפיחו את החוב שלו עוד ועוד. בתי הקזינו בווגאס משלמים לא רע למתאגרפים מקצועיים כמוהו, אבל לא מספיק כדי לעמוד בתשלומים כאלה. אלה נאלצה לחתום על שחרורו, ואף על פי שהוא זקוק לטיפול ולבדיקות מומחים, הוא מקבל כיום רק טיפול בסיסי – תרופות ומשככי כאבים.
"אמרתי לו כל כך הרבה פעמים שיעשה ביטוח רפואי", אומר יעקב, "אבל כשאתה מצליח לשרוד מלחמה, כשאתה מחזיק מעמד בקרבות אגרוף שוב ושוב, אתה חושב שאתה בלתי מנוצח. כשהיינו מדברים על ביטוח הוא תמיד היה מעביר נושא, ועכשיו זה ממילא כבר לא משנה".
באופן פרדוקסלי, הרצון של ואדים לחזור לצבא הוא שמנע ממנו לקבל פיצויים ממשרד הביטחון. כשנפצע הוא קיבל 60 אחוזי נכות, אבל לדברי אדי עשה הכל כדי להפחית אותם. "הוא היה מגיע לוועדה הרפואית, מראה להם קלטת שלו מתחרויות אגרוף, וככה הם הורידו לו ל-15 אחוזים. הבנתי שעם 20 אחוזי נכות משרד הביטחון היה מלווה אותו לכל החיים, אבל לוואדים קשה עם הרעיון של להיחשב נכה. הוא תמיד אמר שהוא לא צריך שום דבר. אפילו כשהציעו לו מלגת לימודים הוא לא ניצל את זה".
"אני זוכר שבפציעה הראשונה שלו, כשהוא שכב באיכילוב, הגיע אליו אדם שנפצע במלחמת לבנון הראשונה", אומר יעקב, "הוא אמר לו: 'ואדים, יש לך פציעות כמו שלי, אתה חייב להגיד איך אתה מרגיש, אין במה להתבייש. רצית להיות חייל קרבי כשיכולת להיות ג'ובניק. אתה חייב לקבל את מה שמגיע לך'. אבל הוא לא רצה לקחת כלום. אני לא מבין איך אפשר להוריד אחוזי נכות מ-60 ל-15. זה לא הגיוני. משרד הביטחון לא היו צריכים להסכים, לא משנה כמה ואדים רצה בזה. זה לא הגון".
מי שהתגייסו למען ואדים, פרט להורים, הם החברים שליוו אותו במסלול חייו יוצא הדופן. אחת מהם, שהתאגרפה לצדו בישראל והיום לומדת באוניברסיטה בארה"ב, שוהה לצדו בימים החופשיים. חבר אחר מסיע את אלה אל הבן הפצוע ובחזרה, ומתייעץ עם רופאים שהוא מכיר כדי שתוכל לטפל בו בבית.
אדי לבדנסקי, יחד עם חברים נוספים מגדוד 890, החליטו לעזור גם מבחינה כלכלית ופתחו דף מימון המונים בשם "נלחמים למען ואדים". הם מנסים לאסוף מהגולשים 200 אלף שקל שיממנו חלק מהטיפולים, ועד כה הצליחו לגייס כמחצית מהסכום. במקביל הם פנו לחברי כנסת, ואחד מהם – חיליק בר מהעבודה – הביע עניין במקרה ויגיש פנייה למשרד הביטחון.
ואולי גם הפעם יכולת ההתאוששות הפלאית של הגלדיאטור תפתור את כל הבעיות. יעקב מדווח על שיפור במצבו של ואדים בימים האחרונים: הוא עדיין לא מצליח לחזור לשגרת היומיום, או אפילו להיזכר בתאונה ובתקופה בבית החולים, אבל השיחות איתו הופכות הגיוניות יותר. הוא מתעניין באנשים, בחברים שבאים לבקר, מדבר איתם קצת. והוא מצליח ללכת, גם אם אחרי עשר דקות הוא מתעייף. זה לא הרבה, אבל זאת התחלה.
ממשרד הביטחון נמסר: "אנו מאחלים בריאות ורפואה שלמה לוואדים גוברמן. מטעמי צנעת הפרט וללא חתימה על כתב ויתור סודיות רפואית לא נוכל להתייחס למקרה.
"ככלל, אגף שיקום נכים מטפל, מכוח חוק הנכים, בנכי צה"ל שדרגת נכותם המוכרת עולה על 20%. על פי החוק שחוקקה הכנסת בשנת 1996, נכים בדרכת נכות 19%-10% יקבלו מהמדינה מענק חד-פעמי והטיפול הרפואי בהם יהיה באמצעות קופות החולים".