19 שנים שאני צנחן במילואים ואיך שהוא, זו הפעם הראשונה שיצא לי לקבל צו בתקופת בחירות. בזמן שחצי מדינה קורע לגזרים את החצי השני וכשהשיח החברתי הופך אלים יותר ויותר, אני פשוט עברתי לייקום מקביל, של ארץ ישראל היפה והטובה. הארץ הזו שכולם מתגעגעים אליה קיימת ובועטת, רק חבל שהנטל הזה הוא נחלתם של פחות מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה.
כמו תמיד, גם הפעם הצו לאימון הגיע בזמן הכי לא נכון, ובכל זאת החבר'ה באו מכל חלקי הארץ ומכל הזרמים הפוליטיים. זה התחיל תוך התעלמות מהפיל הלבן שבחדר, אבל לכולם היה ברור שהוויכוח הפוליטי, בטח בקרב אנשים דעתניים, פשוט בלתי נמנע.
זה קרה בלילה הראשון, כשהחבר'ה זרוקים על האדמה הבוצית, גשם החל לרדת עלינו והציוד כבר התחיל להכאיב בכתפיים ובגב. הראשון שפתח את תיבת הפנדורה היה מצביע של מפלגת כחול לבן. החבר שמצביע לליכוד ענה לו מיד, או אם תרצו, נפתח העימות בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי". לדיון הצטרפו מצביע לזהות של משה פייגלין, מצביע למפלגת העבודה וגם אחד שבחור במרצ.
את הוויכוח שהיה שם אפשר להגדיר כוויכוח לוהט, אבל אז קלטתי את התמונה: שם בלילה באמצע שום מקום, התנהל לו ויכוח פוליטי בין כל צדי הקשת וזה היה מתורבת ומכבד. אף אחד לא הסכים עם השני, כל אחד ניסה לשכנע שהוא צודק. אבל כל אחד מהם גם הקשיב אחד לשני, נתן לו לדבר ולומר את דעתו.
בישראל שרובנו מכירים בימים האחרונים זה נשמע כמו משהו דמיוני. אולי זה קרה בגלל שאי שם בבוץ ובגשם, באמצע שום מקום, אין לך לאן ללכת. זה נושא שפשוט אי אפשר לברוח ממנו. אבל זה היה מכבד ומחמם את הלב.
לדיון הצטרפו עוד שני לוחמים. אנשים חיבקו את החברים שלהם כשהוויכוח היה סוער מדי והרגיעו את הטון. ככה זה. בסוף לא משנה מה הדעות שלך, כולם אוהבים את המדינה הזו, שהרי בגלל זה הם נמצאים במילואים, מקום אליו מגיעים רק מעטים בשנים האחרונות.
הדיון הפוליטי הסתיים כשהברקים והרעמים נתנו את הטון שלהם, הגשם הפך למבול מטורף, או אז ניתנה הפקודה ויצאנו למלחמה נגד האויב. בתרגיל כמובן. לכולם היה ברור שלא משנה מה הדעה שלך, בסוף כולנו נכנסים מתחת לאותה האלונקה.
הכי רחוק מגבעת חלפון
כאשר ל"רק ביבי" היה קשה אז "רק לא ביבי" החליף אותו מתחת לאלונקה, ואחריו הגיע גם "הסטלן" שתומך בפייגלין. רבים בישראל טועים לחשוב שמילואים, גם לקרביים, היא גרסה עדכנית של גבעת חלפון. שכל מה שעושים שם זה "לשים ת'ראש על דיונה".
רק שהמציאות רחוקה הרבה יותר מזה. תחת גשם כבד ועל אדמה בוצית צעדנו במשך כל הלילה לעבר היעדים שלנו. הוביל אותנו המג"ד שהוא מנכ"ל מועצה אזורית ומ"פ שמגיע מרקע דתי, שניהם תושבי יהודה ושומרון. אחריהם הלך מפקד המחלקה מתל אביב והלוחמים ממרכז הארץ, מהפריפריה הארצית והחברתית, העולים החדשים ובהם גם לא מעט חיילים בודדים, כולל לוחם שהגיע לארץ רק כדי לעשות את המילואים ובסיום חזר לארה"ב. צעירים יותר ופחות, רווקים ובעלי משפחות.
הפסיפס האנושי הזה ניהל לחימה בתרגיל כשהוא נשרט, נופל ובעיקר – מת מעייפות. אל דאגה, בתרגילים אנחנו תמיד מנצחים כי ככה זה בצה"ל, נקווה שזה גם יעבוד לנו במלחמה. מה שבטוח, לא משנה מי היה באיזה צד של הוויכוח הפוליטי, שהתחיל את האימון הזה הם כולם היו לצדך כשהכדורים שרקו מעל לראש.
זו גם הסיבה לכך שקיבלתי את אישור הרמטכ"ל – ואני ממש לא מתכוון אביב כוכבי אלא לאשתי היקרה - להתנדב להמשיך ולשרת כלוחם צנחנים במילואים למרות שהגעתי לגיל 40.
אנשים כאלה, חברים כאלה שלא נאמר אחים כאלה, לא תפגוש באף מקום חוץ מהמילואים. המילואימניקים, במיוחד הקרביים, יכולים ללכת בחזה מנופח מגאווה, למרות שהמדינה לא בדיוק תומכת או עוזרת להם. כי בסוף, פראיירים או לא, אנחנו תמיד נגיע ונתייצב. קצת בגלל הציונות והרבה יותר, בגלל החברים.