צהרי יום חמישי אחד בחודש יוני החם של 1999. משערי אחת הישיבות בירושלים יצאו שני תלמידים, נערים בני 14, שהושיטו יד אל המכוניות החולפות. המטרה: להגיע לטבריה, שם יוכלו לפשוט את המכנסיים השחורים, החולצה הלבנה והציציות, ולטבול במי הכנרת. כעבור זמן לא רב עצרה להם מכונית, שבה נהג חסיד מבוגר. הנערים שמחו על הטרמפ ונכנסו פנימה.
"אני אקח אתכם לטבריה", אמר החסיד, "אבל קודם נעבור לכמה שעות במקום אחר". המכונית דהרה ודהרה, עד שהנערים מצאו את עצמם מחוץ לשטחי ישראל. ביריחו, ליתר דיוק. כעבור כמה דקות הם נעצרו מול בניין מנצנץ, שעליו שלט באותיות גדולות: Oasis.
"תכניסו את הציציות, תורידו את הכיפות", אמר החסיד.
הנערים עמדו המומים מול הפאר שנגלה לעיניהם: האורות הבוהקים, מכונות המזל הרועשות, הקלפים וכדורי הרולטה, כיסאות העור, שולחנות העץ הממורק, בקבוקי האלכוהול והסיגרים, חליפות הדילרים בירוק-זהב. רק חצי שעת נסיעה משגרת הישיבה המוכרת, ופתאום הם היו באחד מבתי הקזינו הכי מפוארים במזרח התיכון, לצד מהמרים ישראלים ועובדים פלסטינים, טורקים ואוסטרים, שפתחו קלפים ומשכו ידיות בעברית וערבית ואנגלית.
הנערים היו בפאניקה. "נקשו לי הביצים", נזכר חיים, אחד מהם, 19 שנה אחרי, "כולם יושבים, מעשנים ושותים, ואני כילד חרדי בחיים לא ראיתי דבר כזה, אפילו לא בסרטים. הרגשתי שהגעתי למקום הכי אסור. פחדתי – לא כי היינו בשטח פלסטיני, אלא כי הסתובבו שם עוד חרדים. היה קל לזהות אותם, הם חבשו כובע מצחייה כזה שהיו מחלקים חינם בקופות חולים. מה אם הייתי פוגש מישהו שמכיר אותי?".
החסיד המבוגר זרק ז'יטונים על השולחן, וסיפר שאמר לאשתו שייעדר בערב כי הוא עולה לקברו של צדיק. הוא חילק לכל נער 150 שקל, והם הפסידו אותם מיד על השולחנות. אחר כך החבר של חיים נעלם בשירותים לזמן רב. חיים חושב שהוא היה בטראומה.
החודש, 18 שנים בדיוק אחרי ההרפתקה הקטנה של תלמידי הישיבה, הגעתי בעצמי לביקור ביריחו. רציתי לעבור מסע קטן בזמן, אל תקופה ומקום שמלאים בסתירות: פריחה כלכלית וחשבונות בנק מרוקנים, דו-קיום על רקע פיגועים ואכזבה מתהליך השלום, הימורים ואלכוהול בלב עיר מוסלמית, ישראלים ופלסטינים ששכחו לכמה שעות מכל מה שקורה סביבם. במציאות של היום, כמעט קשה להאמין שהקזינו ביריחו באמת התקיים.
יותר טוב ממכונה להדפסת דולרים
קזינו אואזיס, שנפתח בספטמבר 1998, יחגוג בשנה הבאה יום הולדת 20. ברוב השנים האלה הוא עמד סגור, אבל ההתחלה הייתה הרבה יותר אופטימית. אווירת הסכמי אוסלו עוד הייתה אז באוויר, וערים כמו שכם, בית לחם ורמאללה היו מלאות ישראלים שעשו קניות, נסעו למוסכים או טיילו. באווירה הזאת הרעיון להקים קזינו ביריחו, שיספק את יצר ההימורים של ישראלים רבים ויחזק את הכלכלה הפלסטינית, לא נראה מופרך. החוק אמנם אוסר להמר שלא דרך הפיס והטוטו, אבל מעבר למחסום זה בסדר.
המקום הזה, מספרים מי שהספיקו לבקר בו כשעוד פעל, לא היה סתם קזינו. גם ביחס למתחריו בעולם נחשב המתחם בן ארבע הקומות ליפהפה ומלא סטייל, הכי רחוק שאפשר ממאורות ההימורים הבלתי-חוקיים בארץ. הוא השתרע על שטח מרשים של 2,800 מ"ר, והיו בו 220 מכונות מזל ו-35 שולחנות הימורים, עם כל המשחקים המוכרים. בין השולחנות חוללו רקדניות בטן שהובאו במיוחד מעזה, וזמרים מארצות ערב הופיעו לצדן. קוד הלבוש חייב את העובדים והמבקרים ללבוש חולצות מכופתרות ומכנסיים ארוכים, ולנעול נעליים אלגנטיות. הנשים, שהיו מיעוט אך בהחלט הגיעו לקזינו, התבקשו שלא לבוא בג'ינס.
כדי לשמור על האווירה היוקרתית, אנשי האואזיס ביקשו מהמבקרים לנהוג בטוב טעם, מנעו מבני זוג להתמזמז בפומבי, ואף העבירו מהמרים שהתפרעו לידי משטרת ישראל. הם יכלו להרשות לעצמם את הסינון הזה: בשנתיים וקצת שבהן הקזינו עבד הגיעו בממוצע כ-3,000 ישראלים ביום לנסות את מזלם בבלק ג'ק וברולטה, ובסופי השבוע המספרים הגיעו לעשרות אלפים, כשפה ושם הגיעו גם תיירים מחו"ל. אוסמה עליואת בן ה-38, שעבד בקזינו מיום פתיחתו ועד סגירתו, לא ראה עד אז כל כך הרבה כסף במקום אחד. "הייתי סופר שטרות של 50 ו-100 דולר שהמהמרים השאירו, בחדר מיוחד עם המון אבטחה מסביב. היו ימים שזה הגיע למיליונים".
"אחד המנהלים הבכירים אמר לי פעם שגם אם היו ממלאים את כל ארבע הקומות של הקזינו, את החנייה, את המרתפים וקומת הבקרה במכונות להדפסת דולרים, והן היו עובדות 24/7 ומדפיסות כסף, הן לא היו מספיקות לעמוד בקצב הרווחים של הקזינו", אומר יורם בינור, לשעבר כתב השטחים של חדשות ערוץ 2. המנהל אולי הגזים קצת, אבל התוצאות הכספיות אכן היו מרשימות: בשנת 1999 כולה עמד הרווח הנקי של אואזיס, אחרי כל ההוצאות, על 54 מיליון דולר. בספטמבר 2000 הרווח הנקי כבר הגיע למיליון דולר ביום.
בסכומי העתק האלה חלקו הרשות הפלסטינית (30% בעלות), חברת קזינו אוסטריה (15%), בנק אוף אוסטריה (10%), ואיש העסקים מרטין שלאף (40%). שלאף, יהודי-אוסטרי מבית חרדי, התפרסם בהמשך כמקורב לפוליטיקאים בכירים רבים, וכמי שנחשד בשורה של פרשות שחיתות. אז הוא עוד היה מוכר בעיקר בזכות עסקי ההימורים, שהגדילו משמעותית את הונו הגדול גם כך. מי שלא נהנו מהחגיגה היו רוב הפלסטינים: פרט לעשירים והמיוחסים מרמאללה ושכם, הוחלט שלא לתת להם להיכנס לקזינו.
הישראלים היו אויבים. פתאום הם לקוחות
השמיים ביריחו שזורים עננים לבנים קטנים, וברקע נראים שני חוטים ועליהם קרוניות רכבל אדומות. הן מסיעות את התיירים אל הר הפיתויים המשתרע מעל העיר, שבו, לפי המסורת הנוצרית, עמד ישוע במבחנו של השטן שניסה את אמונתו. כאן גם עומד עץ שקמה שעליו טיפס מוכס עשיר כדי לחזות בישוע, ובעקבות המפגש אתו חילק את ממונו לעניי העיר. לא בדיוק המורשת שממנה הושפע האואזיס.
התיירים הנוצרים ממלאים את העיר הקטנה והעתיקה הזאת, ששוכנת רק עשרה קילומטר מים המלח. הם מסתובבים בגופיות ומכנסיים קצרצרים, פה ושם נראים גברים בלי חולצה ונשים בבגדי ים. יריחו תמיד הייתה עיר ליברלית ושקטה יחסית, שנתנה להשפעות זרות לחלחל אליה, ובחנויות המזכרות אפשר למצוא חולצות שכתוב עליהן Hello From Israel לצד חולצות I Love Palestine. אני מגיעה פתאום ל"רחוב דמיטרי מדבדב", על שם ראש ממשלת רוסיה שעדיין חי לגמרי, ובו מוזיאון רוסי מפואר ובתיהם של כמה מעשירי העיר.
בניגוד בולט לרחוב מדבדב עומדים הבתים הרעועים של מחנה הפליטים עקבת ג'בר, השוכן בתוככי יריחו, והבסיס הצה"לי שיושב ממש על הר הפיתויים. למרות התזכורת הזאת למצב הביטחוני והפוליטי, יריחו ידועה כעיר שבכל זאת הצליחה להתנתק, וארגוני הטרור כמעט ולא תפסו בה אחיזה. בתקופה שבה השלום עוד נראה מעבר לפינה, הבחירה של מקימי הקזינו להתמקם כאן נראית טבעית.
נסיעה קצרה ואני מגיעה למתחם הנטוש, שכיום פועל לצדו מלון יוקרתי לטובת התיירים. כמה מוזרה התחושה לעמוד מול הקזינו הריק. הוא שלם לגמרי, החלונות הרבים שלו מחזירים שמש כמו מראות ענק, לא מרחמים על העיר שמתבשלת ב-38 מעלות בצל. פעם, בימים הטובים, היו כאן 200 עובדי ניקיון. כיום נותרו עשרה, שהקבוצה שהפעילה את הקזינו הפקידה על שימורו, למקרה שאי פעם יוחלט לפתוח אותו מחדש. הם עוברים בין מכונות המזל הדוממות, ממרקים את העץ, מנקים את הבד הירוק של השולחנות, מורידים אבק מהשנדלירים.
עליואת מספר שאלפיים איש עבדו בקזינו, חצי מהם תושבי יריחו והשאר זרים ממדינות שונות בעולם. זה היה, לדבריו, אחד הג'ובים הכי מבוקשים בסביבה. "בתקופה שבה הוא פעל רציתי לפעמים להיכנס לירושלים, ובתור תושב הגדה היה לי אסור, אז דאגתי שתמיד יהיה איתי כרטיס עובד. אם המשטרה הייתה תופסת אותי הייתי מיד שולף את הכרטיס ומראה להם. הם היו שוכחים מהכל, לא מבקשים תעודה מזהה, ורק מתלהבים: 'אתה באמת עובד בקזינו? איך שם?'".
העבודה הזאת הייתה טוויסט מפתיע בחייו של עליואת. כשחברים הציעו לו אותה הוא סירב בהתחלה, כי לא רצה לשרת ישראלים. אבל תקופת האבטלה שעבר, והשכר שהוצע לו (5,000 שקל בחודש, גבוה יחסית לרשות הפלסטינית ולאותה התקופה), עשו את שלהם. יום העבודה הראשון גרם לו להבין שלא טעה. "הכל היה כל כך זוהר ונוצץ, לא רציתי לחזור הביתה. הלכתי למנהל וביקשתי לעשות משמרת כפולה".
איך הסתדרת עם הישראלים?
"מצד אחד, היו כאלה שקיללו אותי וקראו לי ערבי מסריח. רבתי איתם לפעמים באנגלית, כי לא ידעתי עברית אז והם התלוננו על זה. מצד שני, רוב הזמן הכל היה מאוד רגוע והתנהל בשלום. אני חושב שהקזינו שינה במעט את הדרך שבה ראיתי את הישראלים. אני איש פוליטי מאוד, אבל שם פתאום לא חשבתי על פוליטיקה – חשבתי עליהם כעל לקוחות, גם אם היה לי אינטרס שהם יפסידו. ניתקתי את עצמי, הכרתי אנשים מכל העולם ולמדתי שפות".
כקופאי שעבד בכל החלקים של הקזינו, גם בחדר ה-VIP, עליואת ראה הרבה אקשן, צופה מהצד במי שעד אז ראה בהם אויבים בלבד. "כשעבדתי במכונות המזל, אישה אחת באה אליי ואמרה לי 'אלו 100 הדולרים האחרונים שלי, תן לי מזל'. אמרתי לה בעברית 'מזל טוב' והיא הלכה לשחק. פתאום אני שומע צרחות. היא זכתה בעשרת אלפים דולר. היא באה אליי ואמרה 'אני חייבת לנשק אותך'. לנו העובדים היה אסור לבוא בכל מגע שהוא עם הלקוחות, אבל נתנו לה אישור מיוחד לנשק אותי והיא הביאה לי אלף דולר טיפ. מצד שני, ראיתי מהמרים שנתפסו עם ז'יטונים מזויפים, וגם כאלה שביקשו ממני 200 שקלים לחזור הביתה אחרי שהפסידו את הכל. היינו נותנים להם מאה והם היו חוזרים באוטובוס".
הפסדת את התחתונים? קבל ורד במתנה
לא רק הרשות הפלסטינית, שלאף והמהמרים שהמזל שיחק להם הרוויחו מהקזינו. דני אמיר, איש תיירות ותיק, נהג להביא באותה העת תיירים מחו"ל לים המלח. כשהקזינו הוקם, הוא חשב שזאת הזדמנות לשלב בטיול הסטנדרטי קצת אקשן. מהר מאוד הוא גילה שהפוטנציאל גדול הרבה יותר מכפי שחשב.
"נפגשתי עם היחצן של הקזינו, רוני האן", הוא נזכר, "הוא אמר לי 'למה רק תיירים? תביא גם ישראלים לשם'. בפברואר 99' פרסמתי בעיתון, על מודעת עמוד, שבתחנת הרכבת סבידור בתל אביב יעמוד אוטובוס וייקח את מי שירצה ליריחו". אמיר עצמו עמד לצד האוטובוס ביום האיסוף הראשון, ולאט לאט החלו להגיע אנשים מהוססים. "הם שאלו אותי אם זה אמיתי, ולא האמינו שזה באמת קורה. לאותה הסעה ראשונה הגיעו בסך הכל עשרים, שלושים איש. זה היה מוזר כזה, חדש והזוי".
זאת הייתה תחילתו הצנועה של טרנד הנסיעות ההמוניות ליריחו מכל קצוות הארץ. "זה היה כמו אש בשדה קוצים", אומר אמיר, "שירותי ההסעות שלנו התרחבו מתל אביב לראשון לציון, נתניה, חיפה, ובמיוחד ירושלים – היינו מוציאים משם שש הסעות ביום". "זה היה מטורף", מעיד גם בינור, שחרש את השטחים באותה תקופה. "אזור התעשייה תלפיות בירושלים היה ריק, כי כל המכונאים נסעו להמר. הירושלמים לא פחדו מערבים, הם חיו איתם יחד".
בשיא הטרנד היו יוצאים בהסעות של אמיר 25 אלף איש בחודש, ופגשו בקזינו את המתנחלים מהסביבה שבאו גם הם לשחק. "בשבתות היה הכי עמוס, כבר בעשר בבוקר היו יוצאים שלושה אוטובוסים מתל אביב. אנשים היו חוזרים מבילוי בארבע בבוקר, מתקשרים אלינו ומבקשים שנשמור להם מקום. המוטו שלי היה שלא משאירים אף אחד על המדרכה, כל מי שרוצה מגיע ליריחו. אחד העובדים באואזיס אמר לי 'יש קזינו, יש אוטובוסים ויש אידיוטים, אז בוא נביא את האידיוטים לקזינו'", הוא צוחק.
מה עוד אתה זוכר מהתקופה הזאת?
"אני זוכר פלסטיני אחד שהייתה לו חממה לגידול ורדים, וכל בן אדם שיצא מהקזינו קיבל ורד מתנה. להמתיק את הגלולה. הכרתי אנשים מעניינים וחברים חדשים, וכשעשיתי אירוע ברמת גן הגיעו אליו חברים מיריחו. איפה היום דבר כזה יכול לקרות?".
אילו אנשים היו המהמרים שהסעת?
"זה היה הכי מגוון שיש, מכל הסוגים. הייתי מגיע ליריחו לפגישות ורואה מהצד את כל עם ישראל. אני זוכר שהיו מורות שלקחו יום מחלה כדי לשחק, ואת מנהל הבנק שלי שהיה מבקש שאשמור לו מקום מקדימה באוטובוס. יש ביריחו מלון זול יחסית בשם יריחו ריזורט, ומהמרים שהפסידו כסף ורצו להמר למחרת כדי להחזיר היו נשארים לישון שם. היית רואה ישראלים עושים קניות, מעשנים נרגילה, אוכלים חומוס. אלה היו ימים של תקווה ושפיות".
"כולם הימרו שם", נזכר בגעגועים אריה, מהמר ותיק מדרום הארץ, "עשירים לצד מובטלים, באסטיונרים בשוק לצד אנשי עסקים ומנהלים בכירים, מהמרים כבדים לצד מהמרים מזדמנים. כולם היו שווים סביב השולחן".
איך קיבלו אתכם הפלסטינים?
"הם היו מאוד נחמדים, דאגו להכל. הייתה אווירה נעימה גם כשהיו פיגועים. הרגשנו מאוד בטוחים ביריחו, זה היה דו קיום אמיתי בתוך הג'ונגל שהיה במדינה. היינו נכנסים פנימה ושוכחים מכל הצרות שבחוץ. כמובן צריך לזכור שזה קזינו, לא הכל היה יפה. היו מהמרים שהפסידו שם את התחתונים, אני מכיר כמה שהתאבדו, וכאלה שהפסידו מיליונים, מכרו את הבתים ואת העסק. ראיתי אנשים שהפסידו את המכונית על הרולטה וחזרו הביתה במונית".
תגיד, מה אשתך חשבה על הנסיעות האלה?
"עוד כשהתחילו לדבר על הקמת הקזינו היא אמרה שאם אני אסע לשם – היא תתגרש ממני. היא פחדה שעוד יהרגו אותי. אבל לי היה ברור שליריחו אני נוסע. פעמיים בשבוע, כל שבוע, כמה חבר'ה ואני היינו לוקחים מיני ואן ויוצאים לדרך. היינו מספרים לנשים שאנחנו הולכים לפגישות עסקים, או לערבי גיבוש בעבודה".
אם פותחים את הקזינו אני רץ לאוטו
התקופה המשונה והמרתקת הזאת הסתיימה סופית ב-13 בנובמבר 2000, חודש וחצי אחרי שפרצה האינתיפאדה השנייה. אנשיו של תאופיק טיראווי, מקורבו של יאסר ערפאת, התבצרו בבניין הקזינו וירו על ההתנחלות ורד יריחו ועל חיילים שהוצבו בכניסה הדרומית לעיר. צה"ל, שנמנע עד אז מלפגוע בבניין הקזינו וכיוון לכל מה שסביבו, הגיב הפעם בירי פגזי טנק. הקומה השלישית והרביעית ספגו נזק קשה. מאז אואזיס עומד כמעט נטוש.
בשבועות שלפני כן, למרות הכאוס מסביב והאיסור שהוטל על ישראלים להיכנס לשטחי A, המבקרים הקבועים סירבו להיפרד ממקומם סביב הרולטה. "היינו כמו משפחה אחת גדולה", נזכר אריה, "היו ימים שבהם סגרו את הקזינו בגלל ירי או פיגועים, ואז היינו מטפסים על הקירות בבית, עד שחזרנו לשם. אבל ככל שהתרבו האירועים וצה"ל יצא בהצהרות מפחידות, גם מהמרים כבדים הפסיקו לבוא. פעם יריחו הייתה המקום שבו הרגשתי הכי בטוח: הייתי מסתובב שם חופשי, עושה קניות לבית, מביא ירקות ופירות. ופתאום אסור".
אתה עדיין מתגעגע?
"בטח. הייתי בהמון בתי קזינו, אבל זה שביריחו חסר לי יותר מכולם. אם פותחים אותו עכשיו אני מתניע את האוטו ונוסע בלי לחשוב יותר מדי. לא רק המהמרים סובלים מהמצב הזה: היו לי שם חברים פלסטינים, שלצערי הקשר איתם נותק עם השנים, והם איבדו פרנסה. אבל, וזה לא פחות חשוב, איבדנו את דו-הקיום שעוד היה בינינו לבינם. לדעתי בקזינו היה אפשר לחתום בקלות על הסכם שלום ולגמור את כל המלחמות והטרור".
גם עליואת זוכר את מיעוט המהמרים הישראלים שהסתננו לקזינו בימיו האחרונים. "הם לקחו מוניות פלסטיניות והתגנבו פנימה", הוא משחזר, "אלו היו משמרות הזויות, הייתי עובד כרגיל אבל בכל הבניין היו שני לקוחות. ביום האחרון בעבודה אספתי ז'יטונים עם עוד בחור מטורקיה, הכנסנו אותם לקופסה גדולה ונעלנו אותה. הבטנו אחד בשני והוא אמר לי 'בוא נקווה שיום אחד נפתח את הקופסה הזאת שוב'".
חודשים ארוכים בתחילת העשור הקודם הייתה יריחו תחת סגר, והישראלים שמילאו את העיר נראו כמו היסטוריה רחוקה. כשהמצב הביטחוני שם נרגע מעט, הרבה לפני שהוא התייצב בערים פלסטיניות אחרות, התחילו גם דיבורים על פתיחה מחודשת של הקזינו. באפריל 2001 הוא שוקם ושופץ, בצה"ל המליצו לפתוח אותו במסגרת צעדים בוני אמון, ומספר פעמים נראה היה שזה עומד לקרות. זה לא קרה מעולם.
לא רק התמוטטות תהליך השלום גרמה לכך. ב-2003 החלה המשטרה לחקור אם מרטין שלאף, השותף המרכזי בקזינו, שיחד את ראש הממשלה: החשד שנבדק היה ששלאף העביר לשרון כסף בעבור הוצאותיו בבחירות הפנימיות לראשות הליכוד, והסווה חלק ממנו כהלוואה מסיריל קרן, ידידו של שרון. בתחילת העשור הנוכחי המליצה המשטרה להגיש כתבי אישום בפרשה נגד גלעד ועמרי שרון, בניו של ראש הממשלה לשעבר, שאז כבר היה בתרדמת. התיק נסגר לבסוף מחוסר ראיות.
עננת השחיתות שריחפה מעל שלאף לא פסחה גם על הקזינו. במסגרת החקירה נבדק אם הוא שיחד את שרון כדי שיאפשר את פתיחתו מחדש, והתברר כי לחשבונו של גלעד שרון באייטם הקריביים הועבר כסף מבנק אוף אוסטריה – שותפו של שלאף באואזיס. במסגרת משפט אחר, שהתנהל בצרפת, העיד אחד ממנהלי הקזינו כי מיליוני דולרים הועברו לפוליטיקאים בכירים "כדי ליצור אווירה טובה ביחס אלינו". גם הצד הפלסטיני לא נותר נקי מחשדות: יאסר ערפאת עצמו נחשד שהשתמש בפרויקט כדי להלבין כספים.
ערפאת כבר לא איתנו, וכך גם אריאל שרון. האינתיפאדה השנייה נגמרה, והוחלפה בשגרה מתוחה. אני נוסעת עם עליוואת על כביש 90, שחוצה את יריחו, ושלדים של תחנות אגד עומדים בשולי הכביש. "היה אמור להיות שוקק כאן", הוא אומר, מצביע על בניינים בנויים למחצה, כולל מלון שלא נבנה מעולם. "המון אנשים קנו בתים, מכרו בתים, הכל ביריחו התייקר. חשבו שהחיים הטובים יימשכו, ואז הגיעה האינתיפאדה. רק בעשור האחרון החיים התחילו באמת לחזור למסלול".
במסעדת הר הפיתויים, שבה אוהבים לסעוד התיירים, אנחנו פוגשים תושב מקומי. כיום הוא נהג אוטובוס שמסיע את אחת הקבוצות המטיילות, אבל הלב שלו נשאר בתקופה אחרת. "שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה בימי הקזינו", הוא אומר, "אמנם המצב שלנו השתפר בשנים האחרונות, אבל זה לא באמת דומה. זה גורם לי להרגיש צער גדול".
בהכנת הכתבה השתתף שמעון איפרגן
