מדינה בגיהינום

"השמועות על מותי היו מוגזמות", אמר פעם מארק טוויין. אבל בסוף גם הוא מת. אמנם כבר לפני שנה וחצי, מעט אחרי פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, התנבאו גורמי מודיעין בישראל ובעולם שימיו של בשאר אסד בשלטון ספורים, אבל השבוע נראה שהסוף באמת קרוב. המורדים הצליחו לחסום את הכביש המוביל לשדה התעופה הבינלאומי בדמשק ולשתק את פעילותו, דיפלומטים רוסים שפגשו את אסד דיווחו שהוא מבין שגורלו נחרץ ואפילו חבריו האיראנים התייאשו ממנו.

המרד בשלטון המיעוט העלאווי של אסד התחיל במרץ 2011, וגבה על פי הערכות קרוב ל-50 אלף קורבנות (לשם השוואה, מספר הנופלים במערכות ישראל מ-1860 ועד היום הוא כ-23 אלף). כיום חיים בסוריה כ-22 מיליון תושבים, מתוכם כשני מיליון פליטים. כ-80 אלף סורים נעצרו עד כה, וקרוב לחצי מיליון ברחו מהמדינה לטורקיה, סוריה ולבנון.

איזו מדינה יקבלו המורדים לידם ביום שלאחר הניצחון, ומה עשתה המלחמה האכזרית הזאת לחיי היומיום של האזרח הפשוט בסוריה?

1. חורף קר

החיים בערים הסוריות הם סיוט שנמשך כבר זמן רב. זה נכון בעיקר לערים כמו חומס, דרעא והיום גם לפרברי דמשק, שם מתחוללים קרבות קשים בין הצבא למורדים. שכונות שלמות נמצאות במצב של הרס מוחלט – הצבא הסורי יורה אלפי פגזים וכמות אדירה של רקטות מסוגים שונים לתוך השכונות, כולל גיחות על בסיס יומי של מטוסי קרב שמפילים טונות של תחמושת על הערים.

אחת הסיבות שמקשות במיוחד על החיים בערים היא היעדר אספקה שוטפת של דלק. התושבים עומדים שעות בתור בשביל לתדלק, והמחסור המטריד בדלק לחימום בעייתי במיוחד, בטח לאור העובדה שהחורף הסורי, הקר יותר מזה של ישראל, כבר בעיצומו.

2. אין מה לאכול

עיקר המלחמה מתנהלת בערים, ואספקת המזון – במיוחד בערים שהתרגלו לחיים מודרניים הכוללים סופרמרקטים – מדולדלת. לא בכל המקומות יש מוצרים בסיסיים כמו לחם ואורז. מאכילת בשר, רוב האוכלוסייה שכחה מזמן. המעט שנשאר מאוד יקר, בוודאי לאור העובדה שהלירה הסורית ירדה מאוד בערכה.

בכפרים, הפלאחים מצליחים להסתדר הודות למאגרים של גידולים שהם משאירים לעצמם. הרבה כפריים שעברו לערים חזרו לכפר מולדתם (רק כ-56 אחוז מתושבי סוריה מתגוררים בערים), והשאירו את הדירות העירוניות שלהם נעולות. אבל כשהקרובים מהעיר באים להתארח אצל משפחה כפרית שאיכשהו הצליחה להסתדר עם מספיק אוכל – היא צריכה להאכיל עשרים פיות במקום חמישה, והמזון כבר לא מספיק.

3. ערי רפאים הפכו לקבר המוני

בשכונות שבהן מתנהלת מלחמת האזרחים יש קריסה מוחלטת של החיים. אלה פשוט ערי רפאים. בסוריה עצמה יש כ-2 מיליון פליטים, שכמובן לא עובדים, לא מייצרים ולא תורמים דבר לכלכלה המקומית. ענף הנפט הצנוע יחסית פרנס את המשק הסורי, וכעת מושבת לחלוטין. לא משנה מי יהיה שליטה של סוריה בשנים הבאות: שיקום הכלכלה יהיה האתגר הגדול ביותר שלו.

בערים מסוימות התושבים לא עובדים מאז פרוץ הקרבות, והם מעדיפים לא לצאת מהבית כדי לא למות ברחוב. בלוגר מחומס ששמו ביג אל מספר איך חייו נקטעו. הוא מעיד על עצמו כאיש מעמד הפועלים, ומצליח לעדכן את הבלוג מדירה מתפוררת בלב הקרבות כשאין הפסקות חשמל. "אני בחור גדול, ואני אוהב לבשל ולאפות", הוא אומר. "אני לא עובד כבר יותר משנה בגלל המצב ואת עיקר הזמן שלי מעביר באפייה. למעשה עשיתי השנה יותר עוגיות ופיצות ממה שעשיתי בשלוש השנים האחרונות".

גם ביג אל משתדל לא לצאת מהבית, אחרי שטיול למכולת כמעט עלה לו בחייו. "פשוט אין לי חיים יותר. לילה של שינה טובה זה חלום לאנשים בחומס. להתעורר באמצע הלילה מפיצוצים עזים הוא דבר נפוץ. עכשיו השעה 8:30, וכשצפיתי בחדשות נכנסתי לדיכאון וחזרתי למיטה. מאז שאין לי עסק ללכת אליו בגלל שהוא סגור כבר יותר משנה, כמו רוב העסקים אחרים בחומס, אני במיטה. ניסיתי לבדוק את הדואר האלקטרוני וחשבון הטוויטר שלי, אבל התברר לי שכלום לא עובד. אין לי ADSL בבית אז אין חיבור לאינטרנט. אני רגיל לזה. לפחות יש לנו מים טריים מהבוקר, שלא כמו בששת הימים האחרונים".

חומס הפכה לעיר חרבה. שכונות שלמות בה נטושות לחלוטין אחרי שחלק גדול מהאזרחים נמלטו לטורקיה או ירדן. אחרים נעלמו או נרצחו. על פי פרסומים מהחודשים האחרונים מתברר שרבים מתושבי הערים נקברים ברחובות במקום שבו מתו. אחרים נקברים בפארקים ובכל פיסת אדמה שאין עליה מבנים.

4. אין תרופות ויורים בחולים

עד לפני ארבעה חודשים היה ד"ר עלי (שם בדוי) מנתח בבית חולים ממשלתי בחומס. הוא ברח מסוריה לירדן, ועדיין מפחד שסוכניו של אסד יאתרו אותו. "אנשים טובים הסכימו להעביר אותי את הגבול אחרי שהבן שלי נהרג כשנלחם עם הצבא של ריאד (קצין לשעבר בחיל האוויר הסורי שמפקד כיום על צבא סוריה החופשית – ש.ל)", הוא מספר. "היה לי מאוד קשה לעזוב את המולדת האהובה שלי. אני בן 60 וברחתי עם אשתי והילדים. כל המשפחה שלי עדיין בסוריה".

אחרי שהתחילו הקרבות אנשי המשטר גרשו מבתי החולים את כל המטופלים כדי לפנות מקום לחיילי הצבא שנפגעו בלחימה. "ראיתי בעיניים שלי אנשים מתים ממחלות למרות שאפשר היה לטפל בהם", מספר עלי. הרופאים הקימו מרפאות וחדרי ניתוח בדירות פרטיות, ועלי טיפל בלילה בפצועים בדירות מסתור. "המנהל שלי לקח אותי לבניין שכל החזית שלו הרוסה. היו שם חולים קשים והרבה פצועי ירי. את הציוד הרפואי מבריחים מטורקיה ועיראק אבל אין מספיק. אין סטריליות, הרבה פצועים מפתחים זיהום. עבדתי 20 שעות כל יום בלי הפסקה"

בבית החולים שבו עבד ד"ר עלי נתפסו מספר רופאים שטיפלו בפצועי ירי שלא שייכים לצבא או לכוחות הביטחון. "חמישה רופאים פשוט נעלמו ועד היום אני לא יודע מה באמת קרה איתם".

השלטון הסורי משתמש בשרותי הרפואה כאמצעי נגד המורדים. לאמבולנסים אסור להיכנס לשכונות של המורדים, גם אסור להכניס אספקה רפואית מכל סוג. המשטר מפעיל צלפים כנגד כל מי שמנסה לחלץ פצועים. "לפני חצי שנה עבדתי בבית החולים הציבורי ונכנסו אנשי שביחה במדים ונעלי ספורט. היה אתם פצוע שהיה לו פצע ירי ביד. הם הלכו למיטה שהיה בה חולה, ירו בו, זרקו אותו על הרצפה ושמו את החייל שלהם. כולם התנהגו כאילו לא ראו ולא שמעו. אחרי שחבשתי אותו הוא זרק עליי כסף והלך, כאילו כלום".

אבל מה שבאמת שבר אותו היו הילדים. "הגיעה ילדה בת 8, רסיס קטע לה את שתי הרגליים - אחת מעל לברך ואחת מתחת. היא הייתה ערה והרגישה הכל ואיבדה הרבה דם. ניסיתי לעזור לה עד כמה שאני יכול אבל בדירות אין ציוד טוב ואחרי שבוע היא מתה". הוא מספר. "לקחו אותה החוצה וקברו בגינה הציבורית. זהו נגמר, ככה בלי שם ובלי כלום". שלושה שבועות אחרי הוא ברח.

על פי הנתונים של האו"ם יש בסוריה למעלה ממיליון בני אדם שזקוקים לסיוע הומניטרי. כמה טונות של אספקה רפואית נשלחות על ידי הצלב האדום וארגונים נוספים, אולם רובה מוחרם על ידי המשטר.

5. חטיפות לכופר ברחובות

שוטרים ועובדי מדינה גם הם הפסיקו לעבוד, תחנות המשטרה נטושות ובכל תחומי המדינה נוצר רפיון קשה. יש מקומות שבהם השלטון ממש נעלם, מותיר את האזרחים להתמודד לא רק עם תקיפות המשטר, אלא גם עם תקיפות, מעשי רצח ועינויים של פושעים שמנצלים את המצב הקשה.

תופעת החטיפות תמורת כספי כופר הפכה נפוצה מאוד – גם החוטפים נואשים ורעבים ללחם. אישה שהולכת לתומה ברחוב נחטפת, החוטפים מתקשרים למשפחה ומבקשים  10 אלפים דולר. לאזרחים אין שום יכולת לשלם אז עושים קופה ציבורית – מתרימים את החברים והשכנים שיעזרו לאסוף את כספי הכופר. המשטרה אינה קיימת, כאמור, אז אין אפילו למי להתלונן.

על רקע האנרכיה המשתוללת במדינה מתברר שיש גם גילויים נאצלים של קהילתיות ועזרה הדדית: יש עדות וקהילות שחבריהן שומרים זה על זה, אוספים כסף לחברים בצרה, תורמים כספים אחד לשני, מארחים זה את זה ועוזרים באוכל למי שאין לו.

6. מותה של התרבות

אם הכלכלה הסורית באדמה, הרי שחיי התרבות והחברה קבורים כמה מטרים מתחתיה. הסלבס בסוריה, כמו הציבור הכללי, נחלקים לשניים: התומכים באסד והמתנגדים לו. פעמים רבות מה שקובע הוא מידת הקרבה ההיסטורית אל השלטון. כך למשל, הקומיקאי דורייד לחאם תמך במשטר לאורך חודשים ארוכים, וזאת לאחר שצמח תחת משטר הבעת', הכיר אישית את הנשיא האב חאפז אסד וקיבל חופש יצירה במשך עשרות שנים. אלא שהיום מי שתומך באסד מסתכן בהוקעה ציבורית, ולכן לחאם שותק חודשים ארוכים.

אמנים אחרים, בעיקר כוכבי בד מהדור הצעיר, יצאו נגד אסד. לא תמיד זה נגמר טוב: הזמר איברהים קאקוש, שביצע מעל בימה בעיר שיר מחאה נגד בשאר, נמצא מת כשגרונו משוסף. מאז פרוץ הקרבות, נמצאת היצירה הסורית בשפל, ובכלל זה תעשיית הטלוויזיה ותוכניות הדרמה. מתברר שקשה מאוד לעשות אמנות אסקפיסטית בימים כאלה, וכדי לעשות אמנות ריאליסטית אתה צריך לנקוט עמדה. וזה מסוכן.

7. מי מנצח במלחמה על התקשורת

העיתונות הסורית כפופה כמובן למשטר, אבל איש אינו צורך אותה, והטלוויזיה הרשמית משדרת לא מעט תוכניות "רגילות" ושידורים שמראים את הנשיא החזק, מלווה בשירים לאומניים. הדיווחים על האירועים מוצגים תמיד כפעולות טרור. המורדים מנסים לחסל את שידורי התעמולה, ובחלב, למשל, הם הצליחו להשתלט על בניין הטלוויזיה והרדיו ולהפסיק את השידורים, עד שחיל האוויר של אסד תקף את המקום.

עיתונות האינטרנט, לעומת זאת, חתרנית וביקורתית. הרשתות החברתיות פועלות ללא הפסקה, והמורדים מצליחים לשבור את מונופול המידע של הממשלה, ואת האיפול שהיא הטילה במשך שנים על דיווחי אמת. הם מפיצים פליירים, עיתונים משלהם ומשדרים ברדיו פירטי. גם רשתות קהילתיות שכונתיות משגשגות – כמו הכבלים הפיראטיים שהיו פעם בישראל. על רשתות מהסוג הזה השלטון כמעט לא יכול לפקח – אין לו זמן ולחלק גדול מהמקומות אנשי השלטון פשוט מפחדים להגיע, ולכן המידע נטול צנזורה.

למאמץ התקשורתי מצטרפים בלוגרים רבים שמתעדים את הנעשה בכתב או בווידיאו, ומעלים לרשת בתוך שעות. מלבד העובדה שאין חשמל והאינטרנט אינו זמין רוב שעות היום – המודיעין של המשטר עוקב אחרי התעבורה ברשת ולא מעט בלוגרים אמיצים נעלמו באמצע הלילה אחרי שנחטפו על ידי השביחה.

אמינה עבדאללה עארף, בלוגרית סורית שנחשפה בשנה שעברה, הייתה אחד הקולות המוכרים בהתנגדות למשטר ולסבית מוצהרת. ביוני 2011 נחטפה על ידי ביריוני השביחה לאור יום באחד מפרברי דמשק. בני משפחתה כתבו בבלוג שלה שהיא נחטפה בידי שלושה גברים חמושים בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם. "אחד הגברים הניח את ידו על פיה ואז דחפו אותה לתוך מכונית בצבע אדום". עד היום לא ידוע מה עלה בגורלה, וסביר להניח שהיא אינה בין החיים.

8. אונס ככלי בידי המשטר

מלבד חטיפות והוצאות שיטתיות להורג מצד אנשיו של אסד, כוחות הצבע מבצעים גם מעשי אונס מאורגנים של נשים וגם ילדות. האונס הפך לכלי בידי המשטר, ויש לא מעט דיווחים גם על גברים עצורים שנאנסו בבתי הכלא רק לשם ההשפלה והענישה.

9. הרוסים מושקעים כלכלית

רוסיה מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה ומתחילת המשבר הציבה את עצמה כמגינת המשטר הקיים. המהלך הרוסי נובע מהרצון להגן על ההשקעות שהשקיעה שנים רבות במשטרו של אסד הן מבחינה כלכלית והן מבחינה צבאית, ומחוסר הרצון לאבד שותף אסטרטגי במזרח התיכון. רוסיה הבהירה את עמדתה לנאט"ו ולארה"ב באשר להתנגדותה למעורבות בינלאומית במשבר, והיא מתואמת בעניין זה עם איראן. לצד האינטרסים המידיים שיש לרוסיה בהמשך משטרו של אסד, רוסיה גם חוששת מהשתלטות תנועת האחים המוסלמים וארגונים סלפיים (שהם מוסלמים קיצונים) על סוריה. כל אלה יכולים ליצור מגמה שעלולה להגיע עד לאזורים הנמצאים תחת שליטתה או השפעה המידית של רוסיה, ולהביא להתעוררות אסלאמית במזרח אירופה ובקווקז.

10. הלכה האמנות

במבחן התוצאה הסנקציות הבינלאומיות והכלכליות שבכל זאת הוטלו על סוריה, על אף התנגדות רוסיה וסין, התגלו כבלתי אפקטיביות. הקהילה הבינלאומית נמנעה מהדבר האמיתי: חרם על ייצוא דלקים ונפט לדמשק, שרק הוא היה מאפשר השבתה מלאה של המשק ואולי גם של מכונת המלחמה של אסד. התירוץ הרשמי של המערב להימנע מחרם כזה היה הרצון לא לפגוע בעם הסורי. לכן הסתפקה הקהילה הבינלאומית בסנקציות שכוונו בעיקר נגד האליטות הסוריות, כגון האיסור על מכירת חפצי אמנות לסוריה. אין ספק שאסמא אסד הרוסה.

11. מלחמה אזורית כוללת

עם כוחות האופוזיציה נמנות יותר מ-20 מיליציות לוחמות, וחלקן מורכבות מפעילי ג'יהאד שהשתלמו בעיראק ובאו לסוריה מסיבות אידיאולוגיות, כי הם רואים באסד כופר. מי שמעניק להם גיבוי בכסף ובנשק הם גורמים בעלי אינטרס כמו סעודיה וקטאר, לא סתם אזרחים תמימים שיקיריהם נטבחו. לכן ניתן להגדיר את המרד באסד כמאבק אזורי: אין זו מערכה לשחרור מדיכוי, אלא מלחמה בין סעודיה וקטאר לסוריה, שמטרתה לשחרר את סוריה מאסד. לסעודיה ולקטאר אין עניין אמיתי בכינון דמוקרטיה בסוריה: הן פשוט רוצות להכות חולייה חשובה בציר העלאווי-שיעי כדי להחלישו, מפני שהן חוששות מאיראן. זו המוטיבציה מאחורי המלחמה הזו. כאשר אסד אומר שהוא קורבן לטרור, הוא לא רחוק מהאמת. אכן סעודיה מנהלת נגדו מלחמת טרור באמצעות צבא שכיר שהיא מממנת.

12. הגבול בסכנת התלקחות

החשש בישראל הוא מפני לוחמים מוסלמים קיצוניים שחדרו לסוריה ממדינות כמו לוב, תימן ואפגניסטן, לוחמים הלמודים מלחמות בארצות הברית ובכוחות המערב. לוחמים ופעילי טרור אלה עלולים לנסות ולחמם את הגבול ולפגוע בחיילי צה"ל, בדומה לנעשה בגבול עם עזה ובגבול עם מצרים ואף גרוע מכך. ב-39 השנים האחרונות מאז תום מלחמת יום הכיפורים היה הגבול עם סוריה הגבול השקט ביותר, אבל בהיעדרו של שלטון מרכזי סורי, או במקרה שכוחות ג'יהאדיסטים קיצוניים ישתלטו על המדינה ועל צבאה, הוא עלול להתלקח.

13. מה יהיה הסוף

המורדים שולטים בכ-60 אחוז משטחי המדינה, בעיקר באזורי הספר – הגבול עם טורקיה, צפון מזרח המדינה דרך חלב ודרומה עד לפרברי דמשק, שם מתחוללים קרבות קשים כבר תקופה ארוכה. הם הצליחו להקים מובלעת גדולה בצפון-מזרח המדינה בגודל של 50 קמ"ר ונהנים שם משליטה כמעט חסרת תקדים מאז החלה הלחימה. דרך מובלעת זו בורחים רבים מחוץ לסוריה, לטורקיה, וזורמים פנימה נשק ומתנדבים רעננים שמסייעים למורדים.

צבאו של אסד מותש, ונשען בעיקר על חיל האוויר. אנשי מנגנוני הביטחון והשביחה מחזיקים מעמד בעיקר מפני שהם יודעים מה קורה למי שנופל בשבי. לא מעט מבכירי המשטר והצבא נהרגו בלחימה הארוכה. האבדה הכי קשה שספג אסד היא מותו של אחיו, מאהר אל-אסד, שפיקד על משמר הרפובליקה. בפיגוע בדמשק נהרג שר ההגנה, דאוד ראג'חה ואסף שווכאת, קרוב נוסף של אסד שניהל חלק ניכר מהלחימה. אחיו וקרובו של אסד היו אנשי סוד משמעותיים שקשה למצוא להם תחליף.

אבל גם חיל האוויר לא חסין. נשק הנ"מ שזורם לסוריה שוחק גם את הכוח האחרון שנותר לאסד, וההערכות הן שברגע שחיל האוויר יקרוס, הסיפור ייגמר.

סייעו בהכנת הכתבה: ד"ר בועז גנור, מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור, המרכז הבינתחומי הרצליה, ג'קי חוגי, הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל, ח"כ מגלי והבה (קדימה) מועמד לכנסת הבאה מטעם "התנועה" בראשות ציפי לבני, סגן שר החוץ לשעבר, הבלוגר הסורי ביג אל, ד"ר עלי.

>> לכל כתבות המגזין

• אסד
• מלחמת אזרחים
• סוריה