"ברגע אחד הכל מתבהר: אנחנו עומדים באמצע בית קברות"

שבת, 25.4: לא מדובר בעוד תרגיל

שבת בבוקר. קיצי ויפה בחוץ. אנחנו מתארגנים לצאת לחברים. אני מקבל הודעה מקודמי בתפקיד שמספר שלפני כמה דקות היה רעש אדמה בעצמה של 7.8 בנפאל. דקה לאחר מכן גם האפליקציה שלי מצפצפת. כשזה מצפצף אצלי זה מצפצף אצל כל המפקדים ביחידה. לפי הנוהל, חייבים להתייחס לכל דיווח על רעידת אדמה משמעותית כאירוע אמת, אז אנחנו מתחילים לעמול על בניית תמונת מצב מהימנה. ברוב המקרים, המאמצים מסתיימים בלא כלום וההתייחסות אליהם היא בעיקר כעוד אימון לקראת הדבר האמיתי. הפעם היה ברור למדי שמדובר במשהו אחר. לאחר הערכת המצב הראשונית אני מתחיל להאמין שעוצמת הרעש, העובדה שמדובר במדינה ידידותית ועצם כך שיש בה ריכוז גדול של צעירים ישראלים מטיילים, יובילו כנראה להוצאת משלחת. ואכן, ב-18:00 מתקבלת סופית ההחלטה ע"י רוה"מ ושרי הביטחון והחוץ. יש משלחת.

מאותו רגע, השבת הזאת הופכת עבורי ל"שבת הטעינות". הטלפון לא מש מאוזני לרגע, ואני מטעין אותו כחמש פעמים. אמנם מדובר בשיא שולי ולא נחשב, אבל כזה שיכול לבטא את היקף העשייה. הרגע הזה הוא מהרגעים להם היחצ"א מתכוננת ונערכת כל ימות השנה. חבורה מופלאה של מפקדים וחיילים שקורצו מחומר אחר.

היחצ״א (יחידת חילוץ והצלה ארצית) הוקמה לפני 28 שנה כלקח מאסונות צור הראשון והשני בהם נהרגו עשרות אנשים כתוצאה מקריסת מבני הממשל הישראליים בפיגוע. אז, עלה הצורך ביחידת עילית בתחום החילוץ שתוכל לתת מענה לאירועים מורכבים בעתות שגרה ובעת לחימה, בצורה מידית. בשנים מאז הוקמה, חילצה והצילה היחידה כ-75 אנשים ב-25 אירועי הרס מורכבים, בארץ ובחו״ל. יש ביחידה כבוד עצום לבעלי מלאכה שלעיסוקם האזרחי נושק לפעילות היחידה. חרשי מתכת ועץ, שיפוצניקים ואנשי תעשייה מומחים נשמרים כאן כאתרוגים. ביום פקודה הם ידעו בדיוק כיצד לתמוך אלמנט, להניף או להבקיע. את הפיקוד על היחידה קיבלתי אני בצירוף מקרים אירוני ביום בו התחיל מבצע "צוק איתן". הפעילות האינטנסיבית אז גרמה לי להבין שהיחידה מתנהלת שונה ולפי קודים מחמירים של חתירה למגע ויוזמה. מי שלא יצירתי, יוזם תדיר וחושב מחוץ לקופסא, עשוי להתקשות להדביק את הקצב. אני חש בר מזל על הזכות לפקד על היחידה הזאת.

סמי הוא מפקד כוח החלוץ של היחידה. תפקידו לטוס עם צוותו למדינת היעד סמוך ככל שניתן למועד קבלת ההחלטה על הוצאת משלחת. הוא עושה את החיבור הראשוני לשלטונות, בונה תמונת מצב ברורה לגבי היקף הנזק ואופיו, בוחר מקום משכן למשלחת ומכין את הקרקע לקליטת הכוחות. הוא עושה זאת ברצף כבר משנת 2004 והאחריות המוטלת על כתפיו גדולה מאוד. אני מעיף מבט על פניו ורואה אדם חדור מטרה. אני מעריך את זה. באותה שבת תדרכתי אותו פעם אחרונה לגבי התוצרים הנחוצים והוא הנהן בראשו בחוסר סבלנות כאומר: הכל ברור, תן כבר לעוף מפה.

ראשון, 26.4, נתב"ג: 30 שעות ללא שינה

כוחות החילוץ והרפואה על כמאה טונות הציוד הייעודי מתחלקים בין חמשת המטוסים שייקחו אותנו לנפאל. מפגן הנוכחות של הכוחות בשדה בנתב״ג מחמם את לבי. מדינה קטנה עם שק של צרות משל עצמה, נרתמת לסייע למדינה מוכת אסון מרחק אלפי קילומטרים ממנה. אני יודע בתוכי שכלום ממה שקורה עכשיו לא מובן מאליו וחש מלא גאווה על מה שאנחנו.

כשאני נכנס ל״ראם״, מטוס המטען של חיל האוויר, אני כבר פחות או יותר אחרי 30 שעות של עבודה רציפה ללא שינה. לא דרך טובה במיוחד להתחיל עבודה מפרכת במדינה מוכת אסון, אני חושב לעצמי. שלושת מטוסי היחצ״א ממריאים פחות או יותר באותו זמן. אני מכוון את השעון לזמן נפאל ונערך לטיסה הארוכה. אחד מאנשי צוות המטוס פורס עבורי מזרן צבאי בירכתי המטוס וכך אני זוכה לשלוש שעות שינה רצופות, שבהמשך אבין כמה היו נחוצות. שאר היחידה טסה במטוס שמשון, גרסה ארוכה ומשופרת של ה"הרקולס". טיסה איטית שנמשכה כ-18 שעות מרעישות.

שלישי, 28.4, קטמנדו: יוצאים למשימה הראשונה

משדה התעופה בקטמנדו לא ניתן היה להתרשם מהיקף הנזק העצום. את השעות הראשונות מרגע הנחיתה ניצלנו לטובת ארגון הכוחות ופריקת הציוד מהמטוסים. סמי שכר מלגזה מחברת התעופה הנפאלית, כלי חיוני ביותר לפריקת משטחי הציוד מהמטוסים. את המלגזה הפעיל במיומנות מעוררת התפעלות אריק, נגד וותיק של מרכז הלוגיסטיקה שבשל ממדי גופו העצומים כולם קוראים לו "שרק". הזריזות בה הוא מתמרן את דרכו בין המטוסים לערימות הציוד גורמת לכל הסובבים להתבונן בו במבטי הערצה.

אני מכנס את מטה היחידה להערכת מצב בפינה בשדה. אני חוזר על שתי משימותינו העיקריות כפי שהדגיש מפקד פיקוד העורף, האלוף יואל סטריק, בשיחה טלפונית שניהלתי איתו לפני כמה דקות: להציל חיים בקרב האוכלוסייה המקומית ולסייע באיתור והשבה של כל הישראלים הנעדרים, כשהכוונה היא בעיקר לתרמילאים המטיילים בנפאל.

מתמונת המצב אשר נבנית אנו למדים כי בקטמנדו הנזק מועט יחסית. מקדשים עתיקים ומבנים רעועים קרסו, אולם עיקר הנזק הוא בצפון ומערב המדינה. ההערכות הראשונות לגבי היקף הפצועים וההרוגים גורמות לנו להרים גבה. הרעש בהאיטי ב-2010 בדרגה 7.0 גבה 250,000 קורבנות - ואילו כאן, ברעש בדרגה 7.8 שהוא חזק בערך פי 80, ההערכות מדברות על כ-7,000 הרוגים. בהחלט התמזל מזלה של נפאל. מוערך כי בנפאל יש כ-1,500 מטיילים ישראלים, מתוכם כ-300-400 נמצאים באזורים שנפגעו או בסמיכות להם.

טרם צאתנו חילקתי את הכוח לשלושה צוותים בני עשרים איש כל אחד. בכל צוות מפקד, סגן, מהנדס, רופא, קצין מודיעין אוכלוסייה, קציני חילוץ ומחלצים מיומנים. לכוח הצטרפו גם כלבי איתור של יחידת הכלבנים "עוקץ" ומפעיליהם. מפקדי הצוותים הם סא"ל גולן, מפקד מחלקת ההדרכה של היחידה, סא"ל לירון, מ"פ ביחידה, ורס"ן יאיר, קצין מוכשר בסדיר המיועד להיכנס לתפקיד מג"ד בחודשים הקרובים. הצוותים מצוידים מכף רגל ועד ראש בציוד החילוץ המתקדם בעולם. כל לכוד חי מתחת להרס רוצה שאחד הצוותים האלה יעמול על איתורו וחילוצו.

את מטה המשלחת בפיקוד אל"ם יורם לרדו ואת בית חולים השדה של מפקדת קצין רפואה ראשי מיקמנו בסמוך לבית החולים הצבאי בשכונת צ'אוני במערב העיר. כר דשא רחב ידיים ופסטורלי המוקף רצף אורבאני צפוף. את פנינו קיבל גשם צונן שלחלח את הקרקע ואת הציוד והקשה על ההתארגנות והקמת המחנה. מיד עם ההגעה התקבל דיווח על בניין שקרס חלקית הממוקם לא רחוק מאיתנו ובתוכו ילד לכוד. אנחנו 70 שעות מהרעש ולילדים יש יכולת שרידות גבוהה תחת הרס, ואני יודע שירומם את הרוח להתחיל את שהותנו כאן בהצלת חיים. צוות גולן קיבל את המשימה ועוד לפני שהספיק להתארגן בבסיס, כבר היה שוב על המיניבוס השכור בדרך לאתר ההרס. עם הגעת הצוות התברר כי הבניין תלוי על בלימה וקריסתו הסופית היא רק שאלה של זמן. במטרה להימנע מסיכון מיותר של המחלצים הוחלט לשלוח כלב איתור כשמצלמת גו-פרו רתומה לגבו. הכלב סרק את הבניין במשך מספר דקות ולבסוף נשללה האפשרות שימצאו בו חיים. אם הכלב היה מזהה לכוד חי, כל חייל ביחידה היה מתעקש על הזכות לחלצו על אף סיכון החיים. חוזרים לבסיס. ריכוז מאמץ גדול לתוך הלילה בבניית המחנה ובית החולים. לאחר הערכות מצב רציפות, ארגון הציוד ותדרוך הכוחות, רובנו הגענו לבוקרו של היום הבא ללא שינה בכלל.

יום רביעי, 29.4: מציאות שהיא כמו ארמגדון

הצוותים יוצאים לקטמנדו ולפרבריה למשימות סריקה וחילוץ. אל"ם (מיל') גילי שנהר, קצין התיאום הבינלאומי של המשלחת, גולן ואני נוסעים למפקדת תיאום פעולות החילוץ של האו"ם השוכנת בחלקו המזרחי של שדה התעופה. נמצאות שם יחידות מכל העולם, שלל מדים וסגנונות, מעין מועדון אקסקלוסיבי של יחידות החילוץ המובילות. דגל ישראל המתנוסס על מדינו מושך מבטי הערכה. כאן אין פוליטיקה, השיקולים מקצועיים נטו. הסובבים מכירים את היחידה ויכולותיה מאסונות קודמים וממילא הידיעה על הגעת משלחת ישראלית פשטה די מהר.

קצין המבצעים המשופם של המשלחת ההולנדית מנהל את העניינים ביד רמה. להפתעתי אני רואה כי המפה הפרוסה על דופן האוהל שלו היא מפת העיר קטמנדו ולא מפת נפאל כולה. העיר חולקה לארבעה עשר רובעים, לכל רובע שובצה יחידה אחרת. ההכרה בכך שבפריפריה יש נזק עצום ביחס לקטמנדו ושיש כפרים מחוצים שלמים שכף רגל של מחלץ לא דרכה בהם מרגע הרעש, גורמת לי לחוש חוסר נוחות. אני מסמן לגילי שבשלב זה איני מעוניין לפעול בחסות האו"ם ושבכוונתי לחפש אכסניה חדשה לפעילותנו. אני מעוניין להוציא את היחידה מקטמנדו לאזורים קרובים ככל שניתן למוקד הרעש. בניסיון לאתר משימות איכות מרוחקות, שמנו פעמינו למטה צבא נפאל.

במקביל, נמשך בחמ"ל הצבאי מאמץ בניית תמונת המצב לגבי מיקומם של הישראלים ומצבם. נציגי משרד החוץ בראשות דרור, קצין המנהלה לאזור אסיה, נרתמו למאמץ והמידע אשר הצטבר בחדר המצב של משרד החוץ עד אותה נקודת זמן, צורף לזה שלוקט. זאביק וצביקי, נספח צה"ל בהודו וסגנו, שהיו עמנו כל משך שהותנו, השכילו לרתום גם את נציגי חברות הביטוח אשר שהו בקטמנדו וניהלו מאמץ משלהם לאיתור הישראלים. כך, תוך שילוב ידיים מופתי, כשכל אחד תורם את הידע אשר מצוי ברשותו, אנו מצליחים בתוך כ-24 שעות להגיע לכל 188 הישראלים מנותקי הקשר, לרבות המיקום של כל אחד ואחד, סיפור הטיול שלו, פרטי המשפחה בארץ וכו'. בנקודה זאת, מתחיל מבצע משולב לפינוי הישראלים מרחבי נפאל לנקודות ריכוז ומשם לקטמנדו, מי במסוק ומי ברכב. אנשים שתחקרנו אודות הדברים שעברו עליהם על ההר בזמן הרעש, השתמשו בביטויים כגון "ארמגדון" ו"חשבנו שסוף העולם הגיע". התיאורים על מפולות האימים וחלקי ההר שניתקו בזמן הרעש ונפלו מאות מטרים כשהם רומסים כל, נותנים לנו לראשונה מושג על החוויה הלא פשוטה שחוו מי שהיו שם.

על מנת לחסוך בדלק, פינו המסוקים את הישראלים לכפר טריסולי בצפון נפאל, כמאה ק"מ מקטמנדו. סרן גיא, מ"מ ביחידה, קיבל המשימה לחבור לישראלים שם ולהביאם לקטמנדו. בכוח של גיא קומץ מחלצים ומכיוון שלא ידענו מה מצבם הרפואי של הטיילים, תוגבר הכוח בשני אנשי רפואה. כשהוא עובר ליד המרפאה המקומית בטריסולי, מבחין הצוות בילדה פצועה ומסביבה התקהלות. טמאנג בת ה-12 נפגעה קשה בראשה בזמן הרעש ולדברי הסובבים היא נמצאה אחרי ארבעה ימים ביער הסמוך. ד"ר דני, רופא הצוות, בדק אותה ופסק כי היא בסכנת חיים ממשית. ביודעם כי בבית חולים של המשלחת בקטמנדו תזכה הילדה לטיפול הטוב ביותר, העלו אנשי הצוות את טמאנג על אמבולנס מקומי שאיתרו ושילמו לו את עלות הנסיעה הארוכה. בזכות הטיפול המסור שקיבלה בבית החולים הישראלי היא יצאה מסכנת חיים.

יום חמישי, 30.4: משחזרים את צעדיו של אור

מחנה המשלחת הופך לאבן שואבת למטיילים הישראלים. מראה הצעירים ארוכי השיער היושבים לצד לובשי המדים יוצר פרספקטיבה ייחודית על חוויה ישראלית יוצאת דופן, וערבות הדדית שזר לא יבין. בשלב מסוים החליטו במשרד החוץ לאפשר למי שחפץ בכך לחזור לארץ במטוסי המשלחת ללא כל עלות. כמה עשרות ניצלו ההזדמנות, בעיקר אלה שתשעים השניות בהם רעמה האדמה מתחת לרגליהם לא הטיבו עימם.

הפרסומים בארץ על היעדרותו של אור אסרף ותמונת המצב העמומה יחסית בעניינו מבהירים די מהר שסיפורו שונה משל שאר הישראלים. גם כשהצטמצמה רשימת מנותקי הקשר לכתשעה בלבד, לפרטים הרבים שאספנו אודות אור התקשינו להוסיף מידע פורץ דרך שיסייע לנו להבין מה עלה בגורלו. בניסיון להתחקות אחר מצבו ומיקומו, שחזרנו צעד אחר צעד את מסלולו בבוקרו של יום שבת. ידענו שאור יצא לטרק הלאנגטאנג ברכס ההימלאיה בצפון נפאל בשעה מוקדמת, והמידע על השיחות שהוא ניהל עם האנשים שפגש, נתן לנו מושג לגבי יעדו, פריטי הלבוש שלו ועוד. משידענו את קצב הליכתו, הערכנו שהוא נמצא מרחק של 2-3 ק"מ מהמקום בו הוא נראה לאחרונה. אולי הספיק להגיע לגסט האוס הקרוב והוא לכוד במבנה שניזוק במפולת האדירה? אולי נמצא בצד הדרך? אולי הספיק למלט עצמו לנתיב אחר? הבנתי שהדבר הנכון לעשותו הוא לעלות לרכס ההימלאיה על מנת לסרוק רגלית את הנתיב המשוער במטרה לאתרו.

העלייה להר אפשרית רק באמצעות מסוק ומכיוון שכלל המסוקים האזרחיים במדינה הולאמו ע"י הצבא, אנו צריכים למצוא דרך לרתום את צבא נפאל לתכניתנו. אנו מעריכים כי בתנאים הקיימים של עשרות אלפי מחוסרי בית ואלפי נעדרים נתקשה למצוא קשב למאמץ איתורו של אדם בודד. בפגישה עם קצין בכיר באגף המבצעים אנשינו מציעים לבצע תמרון סריקה בהימלאיה שתכליתו הצלת חיי זרים ומקומיים שנפגעו ברעש. הנפאלים שהשתוממו בתחילה על היחידה הזרה שמנדבת עצמה למשימה כזו, אך לאחר לבטים נענו. נושמים לרווחה. יש משימה, יש מסוק.

יש לנו פחות מ-12 שעות להתארגן: לבחור את האנשים, להיערך לוגיסטית, להצטייד במפות ועזרים ועוד משימות רבות. הצוות מונה 13 איש. קציני חילוץ ומחלצים מיומנים, אנשי הטיפוס והגלישה בחבלים למקרה שההר יאתגר אותנו, רופא חילוץ, כלבן של יחידת "עוקץ". ש', מילואימניק של יחידה מובחרת שהתלווה למשלחת, צורף למשימה לאחר ששכנע שהוא ניחן ביכולת לסחוב על גבו משקל בלתי מוגבל. אני מפקד על המשימה, זהר סגני וגולן מפקד כוח החילוץ. צורפו גם שני אנשי יחידת החילוץ של חברת כלל בהם ראינו שותפים למאמץ. כדי להיות ערוכים לכל תרחיש מבצעי ומתוך הנחה ששיבוש אשר יותיר אותנו ימים על ההר הוא לא תרחיש בלתי אפשרי, אנחנו יוצאים עם ציוד במשקל טון.

בסביבות אחת בלילה מודיעה לי הדס כי פטריק, אבא של אור אסרף, בדרכו לכאן היישר משדה התעופה. האב גמע 8,000 ק"מ בעקבות בנו. אני רוחש לו כבוד עוד לפני שפגשתי אותו. אנו משתפים אותו בכל הידוע לנו. איש מרשים פטריק, גבוה ומעורר יראה. במבט ראשון ניסיתי לדמיין דרך מראהו את דמותו של אור שאיני מכיר. נראה היה לי כי מראה המחנה הצבאי הישראלי בלב קטמנדו מעודד במשהו את האב מוטרף הדאגה.

יום שישי, 1.5: להרדים את הפקודים שלך

עם אור ראשון הגענו למנחת המסוקים בשדה התעופה בקטמנדו. אני חובר למפקד הכוח הנפאלי לתיאומים אחרונים. הטייס, קפטן בן 28 מודיע לי שהמנחת בו ביקשתי לנחות לא קיים יותר, מפולות הסלעים האדירות החליפו את הנוף המוכר. גם שני המנחתים החלופיים הם כבר לא אופציה. על פניו, המנחתים המכוסחים הם עילה מוצדקת לבטל את המשימה כבר עתה, אבל מבטו של פטריק חולף בראשי. "היכן הנקודה הקרובה ביותר בה תוכל להנחית אותנו?" אני שואל את הטייס. הקפטן מצביע על נקודה בשם "גודה טאבלה", הרחוקה כשישה ק"מ במעלה טרק הלאנגטאנג בגובה 3,000 מ'. הנחיתה בנקודה כה מרוחקת משנה הכל, אבל אני מחליט בכל זאת להמשיך במשימה ולקבל החלטות אחרי שהמסוק יתרחק ונוכחותנו על ההר תהיה עובד קיימת.

מחלון המסוק אנו מבחינים במפולות הסלעים השוטפות את המדרונות, עדות לכך שההר טרם נרגע. כל סלע בגודל של מאזדה, אומר מישהו. מלמעלה, הצליח הנוף המהמם לעמעם את האסון שהתחולל. אנחנו נוחתים. פורקים את הציוד בזריזות והמסוק מתרחק. כל השטח הנראה לעין זרוע סלעים שנשרו מגובה של קילומטר וכל העצים עד קצה האופק נשברו באלימות וצמרותיהם מוטלות לצידם. בתי הכפריים והגסט האוסים הנאים קבורים תחת שפוכת סלעים. אזור אסון.

לאחר הסתגלות קצרה לגובה מעמיסים את התיקים הכבדים על הגב ומתחילים בצעידה במורד הטרק. קפטן מון הנפאלי וארבעת חייליו מתמסרים מיידית להובלה הישראלית. "אני כאן כדי לסייע" ,הוא אומר לי, ובנימוס אני משיב לו כי אנחנו כאן כדי לסייע לבני עמו. הוא נבוך. לאחר מספר קילומטרים של הליכה שקטה ונחושה במורד הלאנגטאנג עצרה אותנו לפתע תהום עמוקה. הרעש הוריד בנקודה הזאת נתח עצום מההר ולקח עמו את תוואי השביל לתחתית הוואדי. המחזה הזכיר לי מכשול מסרט של אינדיאנה ג'ונס. בעת העצירה הכפויה במקום זיהינו ציוד מטיילים הפזור בשטח, תיק, מקלות הליכה, שכמיות ועוד. חיפוש בתיק מעלה שהוא שייך למדריך הנפאלי של קבוצה אירופאית שהייתה כאן. כמה עשרות מטרים מתחתנו אנו מזהים גופה הקבורה חלקית בתוך השפוכת הפזורה על מדרון המצוק. ברגע הכל מתבהר, אנו עומדים באמצע בית קברות. יד הגורל ניתבה את קבוצת התיירים למקום הכי לא נכון בעולם להיות בו בתזמון אומלל. אני חושב על אור אסרף שלהערכתנו נמצא כארבעה קילומטרים מכאן. מהתחקיר עלה שהוא חזק פיזית ומנטאלית, מהיר תנועה ואינדיבידואליסט. אני מתפלל שהצליח למלט עצמו מהתופת. אם מישהו מסוגל לאתגר הזה - זה הוא.

בשל השעה אני מחליט לחזור לגסט האוס ב"גודה טאבלה", להתארגן לשינה ולצאת שוב באור ראשון ברגל או בדילוג מוסק. בית האירוח נפגע קשות ונפרץ מכל צדדיו. זהר מנחה את האנשים לשקם את המבנה ותוך דקות נראה מחזה שכאילו נלקח מסרט. מהמנשאים נשלפו כלי העבודה, מקדחים, מסורי שרשרת, פטישים ומסמרים. תוך כשעתיים שוקם גג המבנה, החלונות, הקירות ואף הקמין שארובתו נבנתה מחדש מחלקים שהוצאו מהרס המבנים בסביבה. ערב שבת ואמנון, מהנדס הצוות, עורך קידוש כהלכה ובשקט החשוך אנו סועדים ממנות הקרב את ארוחתנו הראשונה על ההר. זה היום השישי לרעש והיום הרביעי מאז הגענו לנפאל. מזה חמישה ימים איש מאיתנו לא התקלח ולא זכה ליותר משעתיים שינה. באופן פרדוקסאלי, דווקא כאן על ההר נזכה סופסוף למנת שינה הגונה לראשונה מאז הגענו.

"למי יש בנים?", אני שואל בחושך ומתוך שקי השינה חלק מרים יד. במטרה להפיג במעט את המתח אני חושף את תחביבי לז'אנר מוזיקלי שהמצאתי. מתוך האייפון התחלתי להשמיע בזה אחר זה את מה שאני קורא לו שירי "אבא-בן". "כל עוד" של יוני רכטר, "אבא סיפור" של גבריאלוב, "אל תפחד" של בנאי, "אבל כולם" של אושיק לוי, "17" ו"ארץ חדשה" של ארצי. אחרי "ילד של אבא" כבר איש בבקתה לא נותר ער. 

שבת, 2.5: איזה עולם קטן, איזה גורל

ההר שומם. חוץ מאיתנו ומקומץ מקומיים ששומרים על עיי החורבות שהיה מטה לחמם עד לפני מספר ימים, אין נפש חיה. טרק הלאנגטאנג ייסגר לשנים רבות עד שישוקם שוב ויוכשר כנתיב בטוח. מדי פעם מופר השקט ע"י מסוק שעובר מעל. הפעם מנמיך המסוק האזרחי בחדות ופונה לנחות. מהמסוק יוצאים חמישה ישראלים - כוח המורכב מאנשי יחידות חילוץ אזרחיות בארץ שהגיע לנפאל מטעם ארגון "פירסט". עמית, סגן מפקד יחידת חילוץ אילת, הוא מפקד הכוח. שלומי סגנו. בכוח שלו נמצאים גם חברים של אור לצוות ב"אגוז". למן הרגע הראשון אהבתי את גישתו של עמית. בפרק הזמן הקצר שהיה איתנו, הוא הצטרף לתחקור שלושה אירופאים שסיימו לתעד את הנתיב ההרוס ובמקביל לארגון צוותו, השלים חלקים חשובים בפאזל המידע. ב-15:00 לערך נפרדו מאיתנו עמית וצוותו והחלו לרדת במורד הטרק בדרכם למקום בו שיערנו כי אור נמצא. לאחר הליכה ממושכת הגיע הצוות לאכסניית לאמה הוטל ונשאר ללון, ועם אור ראשון החל בסריקת הטרק. לאחר מספר שעות מצא את גופתו של אור במקום בו שיערנו שתהיה. בצד הכאב על האובדן, הדיווח על מציאתו הוריד אצל כולנו אבן גדולה מהלב. נמצא הנעדר הישראלי האחרון. כשפגשתי את פטריק במחנה בקטמנדו, היה זה דקות לאחר שקיבל את הבשורה על מציאת גופת בנו. הכאב בו היה שרוי היה גדול מאוד, ויחד עם זה נחרט בראשי משפט שהוא אמר לי: ״הבטחתי לאורית אשתי שאחזיר אותו הביתה. אני עומד במשימתי״.

במטוס חזרה אני עורך מאזן תפוקות. בשלושת השבועות בהם פעלה היחידה בנפאל סרקו צוותיה מעל 100 אתרי הרס ובדקו כ-500 מבנים שניזוקו ברעש, פקדו עשרות כפרים מרוחקים וסייעו במאמץ השבת הישראלים הנעדרים. הצלנו חיים ובעיקר הבאנו תקווה לאלפים. עם החזרה ארצה נסעתי עם רעייתי לנחם את משפחת אסרף בביתם ביישוב להבים. התברר שאורית, אמא של אור, ואנוכי, מכרים מימים עברו. איזה עולם קטן. איזה גורל. לפטריק אני נותן את החיבוק שכל כך רציתי. אני חושב לעצמי שיש משהו מרומם ביכולת להעניק עזרה, הרי בכל רגע נתון גם אנחנו עלולים להפוך קורבן של איתני הטבע. אני מתפלל שלעולם נהיה בצד שנותן, ובינתיים זוכר כל הזמן שהתיק תמיד מוכן אצלי בתא המטען.