הטייס ישי קצירי, נפגע כבר בשעות הראשונות של מלחמת יום כיפור. הוא צנח לקרקע כשהוא פצוע אבל חי. קצין וחייל מהשריון העבירו לפיקוד את הנ"צ של הטייס הנוטש, כוח של סיירת מטכ"ל יצא לחלץ אותו ואף ספג הרוג בדרך, אבל לקצירי זה לא עזר. הוא כבר נפל בשבי. ביום השלישי ללחימה נפגע מטוס סקייהוק של הטייס רס"ן שמעון אש. אש נטש עשרה ק"מ מזרחית לתעלת סואץ, הגיע לקרקע בשלום ואף דיווח לאחור על המיקום שלו, אך איש לא הגיע להציל אותו וגורלו לא נודע עד היום. זה היה המקרה גם של סא"ל אבי לניר, מפקד טיסת מיראז', שנטש את מטוסו הפגוע ונפל בשבי הסורי, שם עבר עינויי תופת וגופתו הוחזרה אחרי המלחמה.
מלחמת יום כיפור נחשבת עד היום לפצע מדמם בחברה הישראלית. לא מעט כישלונות היו במלחמה היא, כישלונות שהולידו עשרות רבות של תחקירים נוקבים. במהלך המלחמה איבד חיל האוויר 114 מטוסים והצליח לחלץ 43 טייסים. הבעיה היותר גדולה שנחשפה, היא שסיכויי החילוץ של מי שנטש מעבר לקווי האויב היה נמוך במיוחד. פחות מ-30 אחוז מהם חולצו.
הכישלונות והתחקירים הביאו את חיל האוויר למסקנה שצריך להקים גוף מקצועי שיתמחה בחילוץ של טייסים נוטשים. שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים מוקמת 669, יחידת החילוץ והפינוי בהיטס שבזכותה ניצלו חייהם של אלפי בני אדם. 40 שנים עברו מאז ואף לא ספר אחד נכתב על היחידה וההיסטוריה שלה. זה השתנה החודש אחרי שאיתי אילנאי, בנו של אחד ממקימי היחידה ומפקדה השלישי אבנר אילנאי, יצא לתחקיר של ארבע שנים שבסופו נולד הספר "669", בהוצאה של כנרת זמורה ביתן.
"בהתחלה אף אחד לא רצה להגיע לשם"
669 של היום היא לא פחות ממותג, אולם בשנים הראשונות היא הייתה עוף מוזר בחיל האוויר. כזה שאף אחד לא רצה להיות חלק ממנו. "היום זה רצף ספרות שכולם מכירים", מספר אילנאי. "אבל לא יודעים הכול על הפעילות של היחידה הזו ועוד יותר לא יודעים איך הכל התחיל. 669 של היום נחשבת לאחת מארבעת היחידות המיוחדות של צה"ל ויש לה הילה וגיבוש שם בוחרים את האנשים בפינצטה. אבל לפני ארבעים שנה אף אחד לא רצה להגיע לשם".
באחד הפרקים הראשונים בספר של אילנאי, הוא מסביר שארבעת המפקדים הראשונים של היחידה הוצנחו לשם בניגוד לרצונם, פשוט כי לא מצאו מישהו יותר טוב. "אבא שלי למשל היה בן 26 כשמונה למפקד היחידה. הוא אמר להם אני צעיר מדי ואין לי ניסיון, אבל הם אמרו לו אתה תהיה המפקד בכל מקרה. גם אפרים סנה שהחליף אותו אמר ש-669 לא היו בתכניות שלו. אבל רצו מישהו שיודע להילחם וגם רופא אז לקחו אותו. גם החיילים הראשונים נאספו מן היקב והגורן. כל מני טרבל מייקרים כאלה שאף אחד לא רצה אותם ביחידה שלהם התגלגלו ל-669 או כאלה שנשרו מכל מני קורסים ויחידות אחרות".
אילנאי מספר שבשנים הראשונות היחידה לימדה את עצמה כשלא היה להם שום דבר להתבסס עליו, בטח שלא ניסיון. מפקדה הראשון של היחידה היה יורם שחר, שהיה בכלל טייס תובלה. כפי שציין אילנאי, הקשר היחיד שלו לחילוץ והצלה היה "כשהטיס פצועים". הוא מקבל משרד קטן בבסיס תל נוף ופקוד אחד, אבנר אילנאי, שגם הוא טייס תובלה בהכשרתו.
השניים מחליטים ללכת וללמוד מהדוד סם. אילנאי מצטרף לקורס חילוץ ימי של הצי האמריקאי, שם הוא "מופל שוב ושוב למים של מפרץ ניו מקסיקו". לאחר מכן הם הולכים ללמוד מה-PJ, הפארא רסקיו או בקיצור המקבילה האמריקאית ל-669 שלנו. מהם הם לומדים על החילוץ המוסק ובנוסף בונים תשתית שתתאים לישראלים. לא כל מה שהיה נכון ל-PJs התאים לחיל האוויר. הם עוברים עוד הכשרות וסדנאות בארה"ב, שבסופן הם שבים לארץ ומתחילים בעבודה הקשה.
"הם לומדים תוך כדי תנועה", מסביר אילנאי. "יוצאים לסנפלינג במדבר יהודה כשבכל שנה הם לומדים עוד ועוד דברים". כל היחידה באותם ימים מנתה 12 לוחמים וקצינים וזה כולל גם את הפקידה. כאשר מחזור א' סיים את המסלול שלו עם הסמל הראשון שנבחר, חצי כנף, היא צומחת ל-20 לוחמים. בינואר 1975 היחידה הופכת מבצעית ומתחילה לתפוס כוננות. מאז, כמו שנהוג לומר, הכול זה היסטוריה.
החילוץ הראשון והוויכוח מי ישלם עליו
כיום נמשך מסלול ההכשרה של 669 שנה וחצי. בתחילת הדרך משך הקורס עמד על תשעה חודשים. זה היה בנוי מקורס צניחה שנמשך שלושה שבועות לאחריו המשיכו לקורס חובשים שנמשך גם כן שלושה שבועות. משם המשיכו הלוחמים לקורס צלילה, שבוע חילוץ בים ושבוע גלישה ממצוקים. כפי שניתן לראות מהתמונות של אותן שנים משמעת לא הייתה הצד החזק של היחידה. הם נראים יותר כחבורה של פורעי חוק עטופים בגלביות ומכנסיים קצרים, בטח שלא לוחמי יחידת עלית.
בהמשך ההכשרה הם עוברים סדנת כושר גופני, אימוני ניווט, הגנה על מסוק, קורס אקדח ותרגילים מסכמים. אחרי תשעה חודשים עונדים להם חצי כנף ותעודת לוחם חילוץ. לא מעט טענות עלו על חצי הכנף, וזו הושלמה לכנף מלאה רק בשנות ה-80.
שחר סיים את תפקידו בשנת 75 ומי שהחליף אותו בתפקיד היה חנוך פטישי, בכלל טייס קרב בהכשרתו. אומנם לא היה לו מושג בחילוץ אבל יכולת הניהול שלו הייתה גבוה. פטישי היה זה שהסדיר את תכנית האימונים של היחידה ובכך תרם את המסמר שלו להפיכת 669 למכונה משומנת. בנוסף פטישי פיתח את תורת החילוץ המוסק של היחידה כשהוא מגדיל את נפח האימונים המוסקים באופן משמעותי.
החילוץ הראשון של היחידה היה אמור להיות כבר בשנת ההקמה. רק שחנה הפקידה, "שלא הייתה רגילה להזנקות", ענתה לטלפון הבהול ואמרה "החיילים עסוקים באימון, לכן אינם זמינים". יש מספר גרסאות לתשובת הפקידה ואחת מהן אמרה "הם בחדר האוכל, לכן אינם זמינים". איך שלא יהיה, זה עלה להם בשנה עקרה מחילוצים.
זה הגיע בסופו של דבר בסוף 1975. קבוצה של תיירים מגמניה טיילה בנחל דרגות ואחד מהם הלך לאיבוד. 669 קיבלה את הדיווח ויצאה לרשום היסטוריה. חמישה לוחמים ורופא הוזנקו על מסוק בל 205 תחת פיקודו של שמעון קמינסקי, בוגר המחזור הראשון. הם מצאו את התייר תקוע על מדף סלע בגובה של מאה מטרים. הם גלשו אליו וקמינסקי בדק לו דופק, ודיווח שיש לו 200. "כנראה שהוא התרגש. אין כזה דבר דופק 200 אבל אנחנו למעלה אמרנו, שיהיה", מספר המחלץ איציק הרני בספרו של אילנאי. בסופו של דבר הם מצליחים לחלץ את התייר. ומה המשפט ההיסטורי של המחולץ הראשון למחלץ הראשון? "שמבחינתו ישאירו אותו על מדף הסלע, כי אין בכוונתו לשלם על החילוץ".
"גוש דמעות בגרון"
עם כל שנה שעוברת 669 ממשיכה לגדול ולהוסיף לעצמה יכולות ומשימות. האמת שאין סיכוי לספר על כל מבצעי החילוץ של היחידה לאורך 40 שנות קיומה. בשביל זה צריך לקרוא את הספר של אילנאי. אני מבקש ממנו לשמוע על חילוץ אחד עליו שמע במהלך התחקיר שלו, זה שהדהים או ריגש אותו. אילנאי באופן מפתיע בוחר דווקא בחילוץ אזרחי שביצעה היחידה, חילוץ שהתרחש בשנת 1977, "יוצא דופן וראשון מסוגו".
על החילוץ הוא שמע מהלוחמים עצמם שהשתתפו בו. "זה חילוץ שאינו קרבי בכלל. חילצו נער בשטחנו אבל זה מראה משהו על 669. קבוצה של הצופים יצאו לטייל באזור מעין עין תמיר. המעין הזה בנוי בצורה כזו שיש מנהרה מלאה במים כאשר כל כמה מטרים יש חלל שבו אפשר להוציא את הראש לקחת אוויר ולהמשיך פנימה".
שלושה נערים החליטו להיות אמיצים ולצלול במנהרה. אחרי זמן קצר שניים מהם החליטו לחזור והשלישי המשיך פנימה. כמה שעות אחרי שהנער השלישי לא חזר הבינו שמשהו לא בסדר ולמקום הזניקו את 669. "זה היה חילוץ מורכב כי הילדים השתחלו במנהרות בקלות אבל הלוחמים של 669 היו גדולים ועם ציוד. מה שהקשה את החילוץ. הלוחם שהשתתף בחילוץ סיפר לי שהוא מאוד פחד כי המנהרה חשוכה לגמרי. עד שהוא הוציא את הראש באחת המנהרות ושמע קול של ילד ששואל – יש פה מישהו? הרגע הזה של המפגש בעומק ההר ובחושך היה מאוד מרגש".
הם הצליחו להציל אותו, ומה שהפך את הסיפור הזה לטרגדי זה ש"הילד הזה, גל וייסברג, התגייס כמה שנים לאחר מכן לקורס טיס והוא נהרג במהלך טיסת אימון".
הופכים ליחידת קומנדו
בשנים הראשונות הייתה 669 יחידה לחילוץ טיסים נוטשים. אולם ככל שעברו השנים התרחבו ההכשרות וגם המשימות. 669 הפכה ליחידת קומנדו של חיל האוויר. זה החל כשסנה החליף את אילנאי בתפקיד מפקד היחידה. "הוא מצא יחידת חילוץ מעולה אך יחידת קומנדו שנמצאת בחיתוליה", כתב אילנאי. אחרי שסנה משנה את התו"ל ומרחיב את החוליה הבסיסת משלושה לוחמים לשישה בהם רופא, הוא מוסיף להכשרה ולאימונים את מרכיב הקומנדו.
היחידה מתחילה לבצע משימות שאותן עוד אסור לפרסם ובנוסף אבטחת טיסות של אנשי מוסד ומארבים בלבנון. בחיל האוויר לא אהבו בהתחלה את הרעיון שיש להם אנשי חי"ר שמסתובבים על הקרקע, אבל סנה הבין שזו הדרך להכניס את היחידה למועדון היוקרתי של המיוחדות.
המבצע הראשון של 669 בלבנון היה משותף עם האחות מהכחולים, שלדג. לוחמי 669 היו בטוחים שהם הולכים להיתקל במחבלים. לכוח היו שתי משימות, אחת קרובה והשנייה רחוקה. 669 זכו לקבל את העמוקה יותר וסנה היה מרוצה "כי ראיתי שהמשימה מורכבת יותר", כפי שסיפר לאילנאי. רק רצה הגורל ודווקא הלוחמים של שלדג היו אלה שנתקלו במחבלים. "זה לא משנה", אמר סנה. "מה שחשוב זה ששמנו את עצמנו באותו קו איתם". ואכן מאז כל מבצע מיוחד של צה"ל כולל גם את 669, כל מארב, משימת מודיעין וגיחות אוויר סודיות שמתרחשות בתדירות שרובנו לא נודעים לה. את זה הם עושים כשבמקביל הם ממשיכים להציל חיים של אזרחים בתחומי המדינה.
במלחמת לבנון הראשונה 669 כבר מזכירה את המותג שהיא היום. כבר יש פלוגת מילואים שמגוייסת והלוחמים מגיעים עד לביירות. היחידה מתחלקת לשני כוחות, אחד אחראי על מזרח לבנון ושני על מערבף והם מחלצים חיילים פצועים תחת אש ומסייעים ליחידות המיוחדות, גם מבצעים משימות משלהם. במלחמה ההיא 669 סופגת את האבידות הראשונות שלה כשמסוק חילוץ מופל על ידי חולית מחבלים סמוך לנבטיה. חילוצים אגב כמעט שלא היו שם. חיל האוויר איבד מטוסים בודדים ולצערה של היחידה היא לא הגיעה אליהם.
חילוץ מ"מ הצנחנים תחת אש
אחרי המלחמה צה"ל נשאר בדרום לבנון ו-669 מחלצת חיילים שנפגעו בפעולות שונות. לא פעם תחת אש. אחד מאותם מקרים התרחש בשנת 1999, אז יצא כוח צנחנים של גדוד 101 למארב באזור שנקרא נבי אבו רקב. הכוח שהיה כבד התעכב בתנועה והגיע לעמדות שלו בלילה שאחרי הלילה המקורי. מה שהם לא ידעו זה שחוליית מחבלים חיכתה להם במארב משלהם.
כאשר הצנחנים התפצלו וניגשו לבדוק את עמדות המארב המחבלים פתחו באש ורק בנס הם פגעו רק במ"מ, סגן ערן נדיב, אשר נפגע מקליע בבטנו. הבעיה הייתה שמבנה האזור לא איפשר תנועה עם פצוע, ולמקום הוזנק מסוק ינשוף עליו צוות לוחמים של 669.
בשלב הזה אנשי חיזבאללה פתחו באש מרגמות, טילים ורקטות על כוח הצנחנים, וכן ירו על מסוק החילוץ אש מקלעים כבדה מכיוון ג'בל צאפי. למרות האש הלוחמים של 669 ירדו על הכבל כשהם חשופים לגמרי, העלו אותו במהירות והטיסו אותו לבית החולים כשבבטן המסוק הם מעניקים לו טיפול ראשוני. נדיב חזר לתפקוד מלא והכוח של 101 הצליח לחסל ארבעה מהמחבלים.
החתול השחור בעל העיניים הירוקות שהפך למותג ישראלי
אחד האירועים הכי זכורים בהקשר של 669 התרחש בלילה שבין ה-4 ל-5 בספטמבר 1997, אז יצאו לוחמי שייטת 13 לפשיטה באזור העיירה הלבנונית אנצריה. הכוח עלה על מספר מטענים ולאחר מכן ספג אש כבדה ממספר גדול של חוליות מחבלים. מלבד לוחם אחד כל הכוח נפגע, 12 נהרגו וארבעה נפצעו, מה שקיבל את השם המצמרר "אסון השייטת".
מי שהגיעו לחלץ אותם היו צוותים של יחידת 669, אותם הוביל סגן דניאל. בחושך מוחלט כשהם תחת אש כבדה הלוחמים של 669 מפנים את גופות ההרוגים, מעניקים טיפול ראשוני לפצועים ומעלים אותם על מסוקי הפינוי. "בחלום הכי גרוע לא חושבים על אירוע כזה", אמר סגן דניאל אחרי המבצע עליו קיבל צל"ש. "זה משהו שאי אפשר להתכונן אליו. החבר'ה שהיו איתי עשו עבודה לא פחות חשובה ממני, והצל"ש שלי הוא גם שלהם". המסוק שהה על אדמת לבנון זמן חריג של 25 דקות, ממתין ללוחמי היחידה (ואיתם צוות חילוץ של השייטת) עד שחזרו בסופו של דבר ל"יסעור" עם הפצועים וההרוגים של אותו ערב, מלבד אחד, רס"ל איתמר אליה ז"ל. גופתו הוחזרה לישראל ביוני 1998.
בכל שנה, בכל מבצע ובכל משימה 669 נבנתה והתגבשה עד שהפכה למה שהיא היום. הם מגיעים לכל מקום ומחלצים כמעט מכל מקום. הם היו שם בשנת 97' עבור אנשי השייטת ובלבנון השנייה עבור המכונאית המוטסת, קרן טנדלר. הם חילצו אזרחים ממקומות מסוכנים במיוחד, כמו החילוץ מהארובה של חברת החשמל. ובנוסף ראינו אתם בסופה הגדולה של שנה שעברה. כשאנחנו צללנו לפוך הם עלו על מסוקים והשתלשלו מכבלים בזמן שסביבם סערו רוחות השמיים.
היום יש לא מעט בני נוער שחולמים להפוך למחלצים של היחידה ולא מעט שמסתובבים עם תחושת החמצה על שלא הגיעו לשם. בהם אגב גם איתי אילנאי, בנו של אבנר, שבסוף היה ללוחם במגלן. בדבר אחד אין ספק – אלפים רבים של ישראלים, חיילים ואזרחים, נמצאים היום בין החיים רק בזכות החתולים השחורים עם העיניים הירוקות.