נובמבר, 1954. מטוסי המוסקיטו של חיל האוויר ממריאים לטיסת אימונים בלילה גשום וסוער, וכשהם מתקרבים לנחיתה נפגעת מערכת החשמל של הבסיס ותאורת המסלולים נכבית. אחד הטייסים, רס"ן יעקב שלמון, והנווט, שלמה הרצמן, מחליטים לנחות בכל זאת על המסלול החשוך. הם מנסים להתיישר על המסלול אולם מחטיאים, המטוס מתרסק ומתחיל לבעור.
אסתר ארדיטי-בורנשטיין הייתה בת 17 בלבד והוסמכה כחובשת בחיל האוויר רק מספר שבועות קודם לכן. היא לא חשבה פעמיים ונסעה יחד עם צוותי החרום לזירת ההתרסקות, כאשר היא נוהגת באמבולנס של הבסיס למרות שלא היה לה רישיון. כתוצאה מהשריפה שפרצה החלה התחמושת להתפוצץ, אבל החובשת נכנסה למטוס וחילצה ממנו את הנווט הרצמן. אחרי שהרחיקה אותו מהמטוס חזרה שוב וחילצה את הטייס שלמון גם כן למקום בטוח. שניות ספורות לאחר מכן המטוס התפוצץ.
כמעט 60 שנה עברו מאז אירוע הגבורה של החובשת אסתר, שלמרות הממדים הצנומים שלה, 1.5 מטר גובה ו-40 ק"ג משקלה, חילצה שני טייסים חסונים ממטוס בוער. היא בין הנשים המעטות בצה"ל שזכו לעיטור המופת, ולסיפור הזה חזרנו משום שבימים אלה ממש מתקיים בצה"ל קורס החובשות הקרביות הראשון. אומנם ניתן לראות חיילות שכבר השתלבו בקורס חובשים קרביים אבל בצה"ל הבינו את הפוטנציאל האדיר של הלוחמות. יחד עם הגידול המשמעותי ביחידות של נשים לוחמות, קרקל, איסוף קרבי, גדודי פיקוד העורף ונוספים החליטו בחיל הרפואה להקים מסלול שיענה על הדרישות.
בלי שום הנחות מגדריות
הקורס שמתנהל בימים אלה בבה"ד 10 שבצריפין זהה לחלוטין לקורס חובשים קרביים שעוברים לוחמי החי"ר. ההבדל היחיד כאמור זה שהוא מורכב כולו מלוחמות ולצדן עוד מספר בנות אשר מיועדות להדרכה. התרגיל המושקע אליו הצטרפנו הראה לנו שמדובר במורעלות של ממש, שמתאמנות קשה ורוצות לחזור ליחידה כדי לטפל בחברים.
סגל המחלקה מתחיל את האימון בריצה של הלוחמות עם ציוד מלא כמובן. את המחלקה פיצלו לשתי קבוצות שמתחרות בניהן ורצות שוב ושוב. כדי לעייף את הגוף הן גם זוחלות כאשר כל מקצה כזה מסתיים בשאלה מקצועית. "קדימה יותר מהר", צועקת אחת המדריכות. "אל תוותרו לעצמכן!", היא מוסיפה. אחרי שהקבוצות הגיעו הן נעמדות ב-ח'. "איך מזהים נפגע משאיפה עשן?" היא שואלת את הבנות. בקול מתנשף עונה אחת הלוחמות: "שלפוחיות, צרידות, יהיה לו קשה לדבר ולנשום, שיערות שרופות בחזה ובפנים וחרחורים". המדריכה עונה לה "יופי" ומזכה את המחלקה בעוד ריצות וזחילות שבסופן שאלות מקצועיות.
עוד נחזור לתרגיל אבל לפני זה התיישבנו לדבר עם סרן עזיז איברהים, מפקד הפלוגה. לצבא התגייס כעתודאי שלמד בהדסה עין כרם וכיום הוא אחראי על שבע מחלקות בהן קורס חובשים קרבי רגיל, חובשי סיירות, 669 וכמובן שהקורס של החובשות הקרביות שהיה יוזמה שהוא הוביל. "זה קורס מיוחד שמתכנס במתכונת הזו בפעם הראשונה בגלל הצורך שעלה מהשטח וגם אנחנו עוד לומדים אותו", אומר סרן איברהים.
איברהים מדגיש שהתוכן של הקורס זהה לזה של קורס חובשים קרביים רגיל, "ואין שום הנחות. הכוונה שלנו היא להמשיך את הקורסים האלה במתכונת קבועה. כבר עכשיו אנחנו רואים שמדובר בהצלחה ובסופו של דבר אתה כמפקד מסתכל על מבחן התוצאה. אני רואה את המקצועיות והגיבוש שיש בקורס הזה ובסופו של דבר מה שמעניין אותי כמ"פ זה שהחיילות האלה ידעו ויצליחו להציל חיים".
סרן עזיז שירת שנים רבות בחטיבות המרחביות שבאיו"ש. הוא יודע עם מה הן הולכות להתמודד ובין השאר הוא זה שהוביל את המהלך להעניק לאותם חובשים וחובשות תעודות לוחם. "אומנם הם לא בגדוד חי"ר אבל הם נמצאים בקו השני אחרי הלוחמים כאשר אם חס וחלילה מישהו נפצע החובש או החובשת מטפלים בו ומחלצים אותו. הם לא נמצאים בעורף המדינה".
תנאי קבלה: לא להתרגש מדם
נחזור לתרגיל ונספר לכם שמיד אחרי שסיימו לרוץ לזחול ולענות על שאלות, הלוחמות רצו לטפל בחברותיהן הפצועות המדומות. כפי שניתן לראות בתמונות הפצועות נראו כמו הדבר האמיתי וזה בזכות האיפור עליו מקפידים בחיל הרפואה. המטרה לדמות כמה שיותר את זירת הלחימה וראינו שם לוחמות בלי יד או רגל, עם רסיסים בראש והרבה מאוד דם. היכולות הווקאליות של הבנות דימו מציאות קטלנית למדי. "איייי" וגם "אמאאאאא אין לי יד" נשמעו באוויר ומי שנכנס למצב לא יכול היה שלא להצטמרר.
עם ציוד לחימה מלא ואחרי שהתעייפו מהריצות והזחילות החובשות טיפלו בפצועים מהירות וביעילות מרשימה. אחת החובשות טיפלה בחברתה קטועת היד שצרחה מכאב מדומה. בזריזות היא שמה לה חוסם עורקים ולאחר מכן פתחה לה וריד. במקום אחר טיפלו החובשות בפציעת ראש קשה שהאיפור גרם לה להראות קטלנית ובמקום אחר הן טיפלו בלוחמות שנפגעו מירי ורסיסי מטענים. הן לא רואות בעיניים, גוזרות את המדים ומעיפות ציוד באוויר. בדקות ספורות הן מסיימות להעניק טיפול ראשוני ואז מקבעות את הפצועים לאלונקה אותה הן מרימות באוויר ומעיפות לתאג"ד. "מהירות זה שם המשחק", ציינה אחת החובשות.
את כל זה הן עשו זאת תחת עינם הפקוחה והבוחנת של המדריכים שגם הוסיפו ללחץ בצעקות ובשאלות. על התרגיל פיקד סגן וורן הורוביץ, מפקד המחלקה. "זה הקורס השלישי שלי" סיפר. "לפני זה היו לי שני קורסים של חובשים קרביים, גם בנים וגם בנות, וזה הראשון שכולו בנות".
"המחלקה מחולקת לארבע כיתות שעל כל אחת מ"כית שהיא גם מדריכה וחובשת מנוסה", מסביר סגן הורוביץ. "זה קורס חובשי חי"ר לכל דבר כשחלק מהבנות התגייסו ישירות לקורס וחלק מהבנות יצאו לפה מהגדודים. לכן אנחנו מצפים מהבנות שיעמדו בכל התנאים, כולל הפיזיים, ושלא יהיו פטורים או דברים מהסוג הזה", מדגיש סגן הורוביץ.
הוא מציין שכחלק מהקליטה של הבנות בקורס סגן הורוביץ בודק שלבנות אין סלידה מדם וממראות קשים. "בשנייה הראשונה שהן יושבות מולי בשולחן הקליטה אני מציג להן מחט גדולה עם דם מדומה וגם חוברת של תמונות עם שברים ומראות קשים. ברגע שאני רואה שמישהי נרתעת אני מזהה שיש בעיה והיא לא יכולה להיכנס לקורס".
הקורס מחולק לחלק העיוני שכולל רפואת חירום ושגרה, "שזה גם חלק מעבודת החובש, הטיפול היום יומי בחברים למחלקה", תורת התרופות ומינונים, בריאות הנפש ושילוב עם קורסים של רופאים. "הן עוברות קורס שלם עם מדור טראומה שזה קורס בין לאומי ומעבר לתכנים העיוניים יש להם הרבה מאוד תכנים מעשיים, כאשר כמעט כל יום יש להן תרגול של בדיקה ומיון וטיפול בפצוע. אנחנו מתחילים בתכנים בסיסיים ולאט מעלים את הקצב. חשוב להגיד שהמעשי נעשה בצורה הרבה יותר מהירה ומקצועית. את זה הן עושות עם ציוד מלא ועם נשק כשהן מתרגלות גם סחיבות פצוע, קיבוע לאלונקה, פתיחות ורידים וחבירה לרופאים ופרמדיקים. חובש יכול להציל חיים אבל ברגע שהיא עם רופא ופרמדיק זה מעצים את התפקיד".
במהלך הקורס יעברו הלוחמות סדרות אמצע וסוף שזה יום שלם שמסכם את מה שלמדו במהלך הקורס. זה כולל הקמה של תאג"ד ופינוי הפצועים תוך שהן לומדות את תפקידן כחובשות מחלקתיות והעבודה מול החובש הפלוגתי "הרופאים והתאג"ד שאותו הן למדו לפרוס בין שתי נגמ"שים או תאג"ד קל שהן אלו שסוחבות את הציוד על הגב. כמובן הכל נעשה בצורה מבצעית כשאנחנו מאוד מקפידים על זה. בסופו של דבר הן קודם כל לוחמות אז יש הרבה ראבק בתרגול ושילוב של לוחמת חי"ר בעבודה של החובש".
הוותיקות חונכות את הצעירות
כפי שציינו הקורס מאוד מגוון וכולל בנות שהגיעו מהגדודים, קרקל, איסוף קרבי ופלח"ץ, ולצדן כאלה שרק התגייסו. "זה מאוד יפה לראות איך הוותיקות חונכות את החדשות. מלמדות אותן על מבצעיות ומסייעות להן לשפצר את הנשקים והציוד. זה הבסיס שלהן ומה שהן יזכרו ויפה לראות איך כולן עובדות יחד ומאוד מגובשות. הן כל היום ביחד ורואים שהקורס הזה מאוד מגובש. בדרך כלל בקורסים האלה יש כל מני קליקות, על פי חילות וחטיבות ועל פי פז"ם ופה אני לא רואה את זה".
סגן הורוביץ מציין שיש הבדל בין קורס מעורב לבין זה של בנות בלבד. לדבריו מלבד המוטיבציה הגבוהה והרצון להוכיח, "מאוד אכפת להן, הן מאוד אמוציונאליות והן באות עם הרגש. מבחינת חינוך אתה רואה איך כל הזמן הן רוצות להעביר שיעורי חינוך ותכנים של גיבוש. הן מאוד מעריכות את הקורס והסגל ואת מה שהן עושות פה". הוא מוסיף ומציין כי "מבין כל הקורסים שאני העברתי זה הכי טוב שהיה לי. כי יש פה קבוצה של 60 בנות שכולן עם מוטיבציה בשמיים, בנות שנלחמו להגיע לקורס הזה ולהיות חובשת קרבית. יש לי פה כמה בנות שעלו לבד לארץ רק כדי להתגייס ולהיות קרביות"".
אחת מאותן בנות שעלו לארץ כדי להתגייס היא טוראית ליאל רוס. "עליתי לארץ מארה"ב כדי להתגייס במסגרת גרעין צבר. ממש כיף לי ואני מאוד נהנית פה מהכל, גם מהזחילות והריצות. זה קשה אבל אחרי שמסיימים את נשארת עם הרגשה טובה. הבנות פה מאוד תומכות אחת בשנייה והקורס שלנו מאוד מגובש".
חברתה לקורס, רב"ט נועה מדרר, שהגיעה לקורס אחרי שנה בגדוד קרקל מוסיפה, "אני בקשתי לצאת לקורס הזה כי אין דבר יותר כיף וחשוב מאשר לטפל בחברים שלך. זה גם להיות לוחם וגם חובש ומבחינתי זה גם דרך להתקדם בתפקיד, כחופל"ת וחוג"דת שזה השאיפה שלי". היא מוסיפה בחיוך "כחי"רניק לא מלמדים אותך לחשוב אז אני צריכה להתאמץ הרבה יותר", וברגע של רצינות הוסיפה "אין הרבה שעות שינה ויש המון מד"סים ריצות וזחילות אבל הקורס מאוד כיפי וחשוב".
כל הלוחמות איתן שוחחתי הביעו הערכה רבה לסגל המחלקה שבנוי ברובו ממ"כיות שמביאות יכולות הדרכה גבוה וכמובן שגם ניסיון מהשטח. "אין מצב שהן נכנסות לשיעור מבלי לדעת הכל ובעל פה". לפני שהתמנו להיות מ"כיות הן היו חובשות בגדודים ובתאג"דים ובנוסף הן עוברות ימי מד"א, כלומר הן יוצאות ליום עבודה שלם במד"א. בנוסף מקפידים להעביר למדריכים (ולחניכות) תכנים על מקרים מהעבר תוך דגש על הפקת לקחים. בהקשר לזה ניתן להגיד שלמציאות יש מקום נכבד בקורס. "כמעט כל שיעור מתחיל בדוגמה מציאותית, חוזרים לעופרת יצוקה או לבנון השנייה שם היו הרבה פצועים".
סגן הורוביץ מספר שהוא וסגל המחלקה מקפידים, "עד כמה שניתן", להישאר בקשר גם אחרי הקורס. הוא מוסיף מהניסיון ש"במיוחד בשבועות הראשונים אנחנו נקבל טלפונים מהחובשים שיספרו לנו על טיפול שעשו בדיוק כמו שלמדו פה". עוד אמר "תפקיד החיל זה הדבר הכי חשוב מבחינתי. כי בסופו של דבר זה החיים של הלוחמים שלנו והבטיחות שלהם. תשאל כל לוחם או מפקד בצבא, לפני שהוא יוצא לקרב אם הוא רואה את הצוות הרפואי הוא יודע שיש מי שידאג לו. הכל חשוב בצבא אבל אי אפשר לעשות כלום בצבא בלי שיש צוות רפואי והחשיבות הזו של התפקיד מאוד חשובה ומשמעותית אצל הבנות".
