נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ובכירי צה"ל – כולם הגיעו לבסיס חיל הים בחיפה כדי לקבל את פניה של הצוללת החמישית של חיל הים, אח"י רהב, כשזו הגיעה לחופי ישראל בתחילת החודש בטקס חגיגי במיוחד. הצוללת, שנרכשה מגרמניה בסכום של 1.6 מיליארד שקלים ונחשבת לכלי המלחמה היקר ביותר של צה"ל, התקבלה בהוד והדר. רגע אחרי ששיירות הבכירים עזבו את הבסיס כשהם משאירים מאחור את הסרטים הגזורים, הגענו אנחנו לבסיס. זה היה הרגע בו העלו את המפלצת הזו ששוקלת 2,000 טון אל מחוץ למים והתחילה העבודה השחורה: זו שתגרום לה לקיים את מה שהובטח במהלך הטקס.
במהלך סיור בבסיס, למדתי שמאות בני אדם כבר החלו לעבוד על הצוללת החדשה, וגם זה אחרי שאלפי בני אדם התכוננו לבואה בארץ ובעולם, חודשים ארוכים של עבודה קשה מסביב לשעון על שורה של המצאות ופיתוחים כחול-לבן. המראה של צוללת ענקית כשהיא מחוץ למים, מראה שמזכיר קצת לוויתן שעלה על החוף, הוא לא פחות ממרהיב. אחרי שהתפעלתי מהמראה, שוחחתי עם האנשים ולמדתי מה קורה שם בלב החשאיות הישראלית, עמוק מאחורי הקלעים.
בין גלי הים החורפיים והסוערים, על הרציף ובתוך האנגר ענק, האנשים האלה ממש מפשיטים את הצוללת מעשרות אלפי החלקים שמרכיבים אותה ועושים דברים שאפילו הגרמנים שייצרו את הצוללת לא חשבו עליהם. לא פעם, הם אפילו מייצרים בעצמם חלקים שממש עולים על המקור. זו הצצה נדירה לאחת מהיחידות של האנשים הכי חכמים בחיל הים, אולי בצה"ל כולו, שמתעסקים בטכנולוגיה מדהימה שמשולבת בציונות.
איך מרימים את המפלצת מחוץ למים
אני מגיע לבסיס חיל הים בחיפה ביום חורפי במיוחד. כבר בהתחלה אני יוצא לסיור במספנה עם סא"ל יוסי כהן, שתפקידו הרשמי הוא מפל"ג הנדסה וסגן מפקד המספנה, אבל הכינוי הלא רשמי שהענקתי לו זה ראש צוות קוסמים. הוא לוקח אותי למקום אליו מגיעות כל הצוללות החדשות וגם אלה שמגיעות לטיפול תקופתי, מעין מעלית מיוחדת עליה הצוללת מתיישבת ועולה ליבשה.
צוללת אחת כבר נמצאת למעלה ואחת נוספת מטופלת בתוך האנגר ענק כשהקרביים שלה בחוץ. מה שמדהים בכל הסיפור הזה, זה השקט. עבודה של הרבה אנשים, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע - ואין רעשים. "זה המקום הכי חשוב בחיל הים", אומר לי כהן. "כל הכלים שקיימים בחיל מגיעים לפה לפי משטר לטיפול. מפרקים אותם לגורמים, בודקים, בוחנים ומוסרים אותם בחזרה ליחידות". מבחינתם, ההכנות לקבלת הצוללות החדשות החלו עוד ביום בו חתמו על חוזה המכירה שלהן לישראל. "צריך להבין שאתה מקבל כלי גדול עם המון מכלולים שכלל לא קיימים פה, אין תשתיות, אין כוח אדם, כלום. אומר לעצמך, עוד ארבע שנים יהיה לי פה כלי שלא הכרתי מעולם. מה עושים?".
הפתרון היה תכנון מפורט, במסגרתו הבינו שגם צריך לגייס את המוח היהודי כדי שימציא כמה פטנטים, יש מאין. "יש עומס אדיר שהמעלית שמרימה ומורידה את הצוללות למים צריכה לשאת", הוא מדגים. רק לסבר את האוזן, הצוללות החדשות שוקלות 2,000 טון, שזה 700 טון יותר מהישנות, לכן הם היו צריכים לבנות מערכת הרמה ובקרה חדשה. "השקענו המון אנרגיה וכסף כדי שזה יצליח להרים את הצוללת, וזה רק במעלית. להרים צוללת יודעים לעשות בכל העולם, אבל בגלל שהצוללות החדשות יותר גדולות והקרקע פה נמוכה וסלעית, למעלית לא הייתה יכולת לרדת מספיק נמוך כדי שהצוללת תתיישב עליה".
אז הם גרדו את הראש והמציאו משהו חדש, פשוט אך גאוני: "העגלה שעליה הצוללת יושבת היא הידראולית, ויש לה תומכות שעולות ויורדות הידראולי - כך חסכנו את המטרים שהיא לא יכולה לרדת. זה פיתוח ומחשבה ישראלי שלנו, בתוך חיל הים".
זה היה חייב לעבוד בלי שום טעויות: היום אנחנו יכולים לספר שלפני קצת יותר מ-20 שנה, כשאחת מצוללות הדולפין של חיל הים הגיעה לבסיס ועלתה על המעלית הקודמת, היא לא עמדה בעומס והצוללת נפלה ונשברה. חוץ מהפדיחות, זה גם עלה בתקופת שיקום מאוד ארוכה, כאמור, זמן שבו היא לא הייתה זמינה למשימות. האמת, לשמוע סיפור כזה ולעמוד ליד צוללת שנמצאת באוויר גרם לי לקחת כמה צעדים לאחור. אני סומך עליהם, אבל בכל זאת, הרגיש פתאום לא נעים לעמוד מתחת למפלצת הפלדה הזו. במהלך הסיור, אני מגלה שהצוותים ממש חיים בצוללת עצמה - אני רואה חיילים וקצינים עולים ונכנסים פנימה, ואפילו יש שם זקיף. ניסיתי להבין למה צריך צוות לצוללת שדי ברור שלא תפליג לשום מקום. "זה שלהם. הם אחראים עליה, וזה ממש לא משנה אם היא במים או בהאנגר", מסבירים לי.
בטח כבר הבנתם שלהרים צוללת מחוץ לים זה סיפור לא פשוט, אפילו די מסובך, שנמשך חצי יום. "תהליך מאוד מסוכן, נוהל קרב של ממש פה במספנה. הכלי נכנס למעלית בזמן שלמטה יש צוללנים שמאשרים שהוא יושב כמו שצריך. אז, מרימים אותה לאט לאט, כשאתה רואה את העומס עולה כל הזמן: 300 טון, 400 טון, 2000 טון. אז אתה אומר וואלה, אני מרים אותה, הכל בסדר. לראות דבר כזה, זה חוויה. הייתה לי הזכות לקחת חלק בתכנון ובבנייה של המערכת, אז עבורי זה סגירת מעגל. כשאתה רואה את כל העוצמה הזו יושבת בחוץ אחרי שנים של עבודה, אתה אומר ניצחנו".
כדי להבין לאיזה רזולוציה הם יורדים, נספר שהם אפילו המציאו צבעים חדשים לצוללות, ואנחנו לא מדברים על הסיד שיש לכולנו בבית. צוללת צבועה בשבעה צבעים שונים, ולכל אחד מהם יש תפקיד - צבע שיכשל בתפקידו יביא לפגיעה בגוף, ופגיעה בגוף של צוללת בעומק הים, זה לא פחות מאסון. "פיתחנו את יכולות הצביעה פה אצלנו. פשוט מרססים את זה על הצוללת ונותנים לכלי אפשרות להיות יותר זמן במים מבלי שהים 'אוכל אותו'". אבל את הצבע הישן והלכלוך שהיא אוספת בים, ומי כמונו הישראלים יודע שיש הרבה לכלוך, צריך להוריד. אל תדאגו, גם לזה הם פתחו מערכת מיוחדת: "זה חול גס שמזרימים לו אוויר, ופשוט יורים אותו על הצוללת או כל כלי שיט".
המוח היהודי
סא"ל א' משרת בצוללות כבר למעלה מ-20 שנה: הוא הספיק להיות על הצוללות מסדרת גל וכיום הוא מפקד צוות אחזקת צוללות, הגוף שממונה על האחזקות, ההתקנות וכל מה שקשור לצוללות במספנה של חיל הים. ממנו אני לומד שאמנם הגרמנים בנו את הצוללת, אבל הישראלים הפכו אותה למשהו מיוחד: "קודם כל, הכחול לבן מתחיל עוד בגרמניה", הוא מספר. "יש שם צוות שלנו, קציני פרויקט, והצוות שמפליג עליה נוסע לגרמניה ומלווה את שלב הייצור". הוא עצמו היה קצין פרויקט כזה, ולמעשה העביר שבע שנים מהשירות שלו בגרמניה. אם הבנתי את סא"ל א' נכון, אז הגרמנים התחילו לייצר את הצוללת, והישראלים פשוט התחילו "לשגע אותם": דברים כמו את זה אני רוצה שם, ופה אני רוצה שתעשו משהו כזה או אחר.
"זה משהו שהתחיל עוד בשלב החתימה על החוזה והמשיך לשלב הייצור", הוא ממשיך. "מי שקבע מה יהיה זה אנחנו, ואפשר להגיד שלא מדובר בצוללת גרמנית, זו צוללת ישראלית שיוצרה בגרמניה. עוד בשלב הייצור, שמנו מערכת תקשורת של רפאל, מערכת כיבוי אש של ספקטרוניקס (חברה ישראלית שמפתחת מערכות לגילוי אש) ומערכות נוספות שמאוד השפיעו על העיצוב". מה שמפתיע בכל הסיפור הזה, זה שלמרות שהגרמנים ידועים בצוללות האיכותיות שלהם עוד מימי מלחמת העולם השנייה, הרכש הישראלי עשה אותם טובים אפילו יותר, לדברי סא"ל א'. "הם אימצו חלק מאוד גדול מהדברים שלנו. למעשה, אחרי שהם בנו לנו את צוללות הדולפין מהדור הראשון, הצוללות שלהם הפכו לטובות ומתקדמות יותר".
תחום הצוללות שומר על סודיות בקיצוניות, על גבול הפנטיות. בסיור שלי לדוגמה, הייתי צריך לקבל כמות גדולה מאוד של אישורים רק כדי לעלות על סיפון הצוללת, שזה משהו שפורסם בערך בכל מקום. פה מספרים לי שרוב מערכות הלחימה המתקדמות ביותר הותקנו למעשה בגרמניה, שאף אימצה חלק מהדברים וכנראה שגם מכרה אותן לעוד כמה מדינות, משהו מעניין במיוחד לאור מדיניות החשאיות הקשוחה.
"החשש קיים, אנחנו לא באמת יודעים מי חשוף ומי לא. אנחנו מתייחסים לצוללת כמשהו מאוד סודי, אבל מה שבאמת סודי זה מה שאתה עושה איתה ולא הצוללת עצמה. צוללת זה צוללת, זו לא טכנולוגיה שלא מכירים וכל אחד יודע מה יש בפנים פחות או יותר, זה משהו שנמצא בכל העולם". כשאני אומר לו שלפי מה שאני מבין, רק אנחנו, הישראלים, הפכנו את זה למשהו מוגזם, הוא חייך וסירב להגיב. "יש לנו פילוסופיה אחרת. אצלנו הכל סודי למעט מה שלא, שם הכל לא סודי למעט מה שכן", הוא מסכם.
ובכל זאת, יש דברים שמעדיפים להתקין אותם רק בארץ, וגם זה חלק מהסיבה לעלייה שלה ליבשה. "אנחנו מטפלים בכל התקלות, אם יש, ומוודאים שהכל בסדר", הוא מספר, ושוב אני מגלה את מגע הקסם של האנשים אלה. התקנה כזו כוללת חיתוך של גוף הצוללת, וכל שינוי כזה מחייב משוואות מאוד מדויקות. "כדי להתקין את המערכות האלה אני ממש עושה חור בצוללת, מעביר כבלים ומרתך, זו עבודה ברמה של בניית צוללת, והכל כמובן מבלי לפגוע בביצועים שלה. בגלל זה, האנשים שלנו עושים הסמכות והכשרות מאוד מיוחדות, גם פה וגם בחו"ל. רתכים למשל, ויש לנו רק שניים כאלה, עברו הכשרה מאוד ארוכה בגרמניה עם מומחים מכל העולם". חלק מהבדיקות שהם עושים לצוללת אחרי התקנות של אמצעים כאלה ואחרים, נעשים אפילו בשיתוף פעולה עם נסא"א. "בצלילות הראשונות, אנחנו מחברים מערכת חיישנים של נסא"א כדי לוודא שלא פגענו בתכונות של גוף הצוללת".
עושים הכל בכוחות עצמם
יש כמה עשרות אנשי צוות שמפעילים את הצוללת ועוד כמה מאות שעובדים עליה במספנה שבחיפה, אבל סביבם יש אופרציה שלמה של עוד אלפי בני אדם ועשרות חברות בארץ ובעולם. "זה כלי שדורש הרבה מאוד השקעה, כשהפילוסופיה שלנו אומרת למנוע את השבר. אחוזי השמישות שלנו מהגבוהים בעולם: למעלה מ-95 אחוז". אז איך עושים את זה? בעיקר בזכות היכולת לעשות את הכל לבד. רוב ציי העולם, כולל הגרמנים, נוהגים לפרק את הצוללת כשמגיע זמן הטיפול ושולחים אותה למפעל. לנו הישראלים, אין כמובן את הזמן הזה, ובואו נגיד את האמת, גם לא את הגאווה של לשלוח לגרמנים כדי שיסדרו לנו. אנחנו עושים הכל לבד, וככה חוסכים הרבה מאוד זמן וגם כסף, שזה תמיד טוב.
לא רק בנמל הם רשמו פיתוחים והמצאות - גם על הצוללת עצמה שמו כמה פטנטים, עם כל הכבוד לגרמנים שבנו אותה. סא"ל כהן מספר לי שהם שדרגו אפילו את תאי הדלק של הצוללת, וזה אומר יותר זמן מתחת למים. "פיתחנו יכולת לטפל בתאי המימן והחמצן של הצוללת: פירוק, שיפוץ והרכבה, כאשר עוד שבועיים נעשה את זה בפעם הראשונה בארץ, וזה משהו שפעם היינו צריכים לשלוח לגרמנים. היום אנחנו יכולים לטפל בצוללת מקצה לקצה".
הם גם למדו לשפץ לבד ואף לייצר חלקים, מה שאומר חיסכון בכסף ויותר חשוב, מקצר את הזמן של הצוללת על היבשה. "בעולם כשחלק פג תוקף זורקים אותו. פה ברור לנו שאם לא נמציא יכולת, לא נשרוד, כי אם מכלול אחד עולה 200 אלף דולר ואני משפץ אותו ב-50 אלף, אז חסכתי הרבה מאוד כסף", מסביר כהן. "לא פחות חשוב זה שאני משמר את הידע לטפל בצוללות אצלנו. בסוף, זה לא חוכמה לקנות כלי בגרמניה ולבקש תמיכה כל הזמן, אנחנו בין המספנות הבודדות בעולם שמחזיקות ידע כל כך נרחב. זה לא חוכמה לבנות כלי שיט. לוקחים שרטוט, מרתכים וחותכים. הבעיה מגיעה אחרי שהכלי נמצא כבר שלוש שנים במים, כשהמלח אוכל אותו. אנחנו בין הטובים בעולם בתחום הזה".
תחשבו למשל על החלב שלכם: יש לו תוקף לעוד שבועיים, אבל אז באים הגאונים ואומרים לכם - קבלו את אותו המוצר עם תוקף לעוד שנה. כדאי מאוד שזה יעבוד, כי מה שלא פועל 200 מטר מתחת לפני הים, מסתיים ביום רע מאוד. זה הגיע למצב שהם ייצרו חלקים שעובדים טוב יותר מהמקור הגרמני ועוד כמה מוצרים שלצערי, רמת הסיווג שלה גבוהה מדי לפרסום.
סא"ל א' מסביר לי שלכל צוללת יש מעגל חיים של מספר שנים, שבסופו של כל מעגל כזה היא צריכה לעבור שיפוץ "עמוק", שכולל בעצם הוצאה של כל מה שיש בצוללת, כולל ברגים, חוטים ואפילו צבעים. כדי להבין על מה הוא מדבר, הוא מראה לי תמונה של צוללת שכל מה שנשאר ממנה זה רק הגוף, כמו חיה שהוציאו לה את הקרביים, כולל הוורידים והעצמות. המראה האמת, לא מדהים. אני לא ממליץ למי שמשרת על צוללות לראות אותן במצב הזה, כי אתה לא מאמין שהדבר הזה עוד יחזור לצלול בים. אבל זה חוזר, כאשר הטיפולים המורכבים יותר נמשכים יותר משנה ואף הרבה מעבר לכך. גם במהלך מעגל החיים, שאסור לנו כמובן לכתוב את משכו, ישנם עוד טיפולים קטנים יותר – ושהמילה קטנים לא תטעה אתכם, זה אפילו לא קרוב לבדיקה של רכב במוסך.
גם סא"ל כהן מסביר לי מה יקרה לצוללת החדשה בקרוב, איזה טיפול היא עתידה לעבור ועוד. אני עוצר לרגע ותוהה – זו צוללת שהגיעה עם ריח של חדש מהמפעל, למה היא צריכה לעבור איך שהיא מגיעה טיפול מקיף מחוץ למים? אבל אז אני מבין שצוללת זה לא רכב. "לכל צוללת וכלי שיט יש מה שנקרא מדיניות אחזקה", מסביר לי כהן. "מהרגע שכלי שיט נושק למים הזמן נספר, ומה שמכתיב את הזמן זה הגוף. הצוללת ירדה למים בגרמניה, נבנתה על המים, עשתה ניסויים ומהרגע הזה, הים התחיל לאכול את הגוף. אז היא מגיעה לפה, טקסים, נאומים וסרטים, ואז כולם הולכים ואנחנו במספנה נכנסים לעבודה, העבודה השחורה".
"צוללת עבורי זה פרויקט חיים"
יש רגע אחד בחיים שאף אחד לא יכול לקחת מהם, וזה רגע ההחזרה של הצוללת למים אחרי שעבדו עליה חודשים ולפעמים גם שנים. "לפני הירידה למים, כל האנשים שעבדו על הצוללת מצטלמים איתה לתמונה מסורתית. זה אירוע מרגש. אני יכול לספר שהייתה צוללת שעברה פה שיפוץ מאוד מקיף וארוך, משהו שהתחיל אצל קודמי בתפקיד ואני ליוויתי את זה בחודשים האחרונים. כשקיבלתי את ההודעה שהיא צללה לעומק, הרגשתי סיפוק אדיר". אין ספק, הזמן שהוא משקיע שם, מגיע על חשבון המשפחה שלו. "את מה שאני לא יעשה, אף אחד אחר לא יעשה. הכל כדי שברגע האמת, במלחמה, הזרוע תהיה מוכנה, כשמספנת חיל הים דואגת שמקסימום כלי שיט יהיו מוכנים למלחמה".
למעלה מאלף בני אדם משרתים במספנה של חיל הים: טכנאים, הנדסאים ועוד לא מעט בעלי תפקידים. כמה מאות מהם עובדים באופן ישיר על הצוללות, ותהיו בטוחים שאנשים שם מקריבים הרבה מאוד שעות עם המשפחה כדי שזה יעבוד.
סא"ל א', שמשרת כבר יותר מ-23 שנים על צוללות הוסיף שעבורו, זה פרויקט חיים. "התחלתי על צוללות מסוג גל שכבר נמצאות במוזיאון, מה זה אומר עלי", הוא צוחק. "השתתפתי בשני פרויקטים של צוללות, אחת הבאתי כאיש צוות ואחרת כקצין פרויקט. כשאתה רואה צוללת שיורדת למים אחרי שנה וחצי של עבודה זה סיפוק אדיר".
כשעזבתי בסיומו של היום החורפי, ראיתי את הצוללות שמחוץ למים שוכבות תחת העננים האפורים, כאילו רק מחכות כבר לחזור למים. מעניין לאן הן יגיעו מפה. לפחות על פי פרסומים זרים, הן מגיעות מאוד רחוק. אם יש דבר אחד בטוח שאני יוצא איתו מהסיור הזה, זה שיש דברים שכסף לא יכול לקנות: כמו למשל האנשים הנדירים שפגשתי, אנשים שבקלות היו יכולים לעשות חיל באזרחות, אבל בחרו בציונות.