23 בספטמבר, השעה אחת בלילה. על חברון שוררת עלטה כבדה והרחובות ריקים מאדם. הלילה נראה כמו כל לילה, אבל משהו בשקט מתוח במיוחד. פלגה של הימ"מ מתגנבת בחשאיות גמורה לעבר בית תלת קומתי. המטרה שממתינה להם במבנה היא מרואן קוואסמה ועאמר אבו-עיישה, חוטפי ורוצחי הנערים נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח ז"ל. בתוך שניות הלוחמים פורצת לתוך הבית, מוציאים מתוכו את בני המשפחה המופתעים שהקשר ביניהם לבין האירוע שמתרחש כעת הוא מקרי.
לאותם רגעי האימה בסמטאות העיר מכניס אותנו סנ"צ סמי (שם בדוי), מפקד פלגה שפיקד על המבצע באותו הלילה. בראיון לפז"ם הוא מספר איך המבצע נראה שעה אחרי שעה, ואיך היו נראים השבועות קודם לכן.
"דאגנו להוציא מהבית אזרחים שלא קשורים למחבלים ולאירוע החטיפה והרצח, והתחלנו לחפש אחר המחבלים. ידענו שהם חמושים מכף רגל ועד ראש ברובים, אקדחים, סכינים, מטענים ורימונים. ידענו שאין להם מה להפסיד ושהם לא מתכוונים להיכנע", שיחזר. "זה מסוג המשימות שיש סיכוי שגם לא תחזור הביתה בשלום. אתה לוקח בחשבון שהבית עצמו ממולכד ושהם עלולים להפעיל מטענים ברגע שניכנס פנימה. בתוך הבית שרר שקט מוחלט. אתה לא יודע מאיפה הם עלולים להפתיע אותך ולירות לכיוון שלך. כל פלגה סוגרת על מקום אחר בבית כדי למנוע מהמחבלים את אלמנט ההפתעה. האנדרלין זורם חזק בדם. כולם דרוכים ומוכנים כמו קפיץ לכל תרחיש".
הדקות נוקפות קדימה. השעה היא כבר שתיים וחצי לפנות בוקר, הלוחמים מתחילים לכרוז בערבית לעבר המחבלים המסוכנים כדי שאלה ייכנעו. אין קול ואין עונה. דממה מוחלטת. "בגדול, המטרה שלנו הייתה ללכוד אותם חיים, אבל לפעמים המשימה משתנה בהתאם למציאות בשטח. אנחנו מבינים שתהיה התנגדות עזה של המחבלים, שהם לא ייכנעו. אין משא ומתן. הם לא מתייחסים לקריאות שלנו להיכנע".
עוברת עוד שעה וחצי. הכח נמצא בבית כבר שלוש שעות, מעביר מסרים קוליים למחבלים שהם יודעים שבתוכו וכאן עוברים כבר לשלב הבא. "בשעה ארבע לפנות בוקר, כלי הנדסה מתחיל לפורר את אחד מקירות חדרי הבית", סמי ממשיך לשחזר את אירועי אותו הלילה. "לפתע המחבלים יוצאים מהבור הקטן שבו הם הסתתרו בו במרתף הבית, בור שהתאים לכניסתם של שני אנשים, מתוך הנחה שנוצר להם חלון הזדמנויות לתקוף אותנו ומתחילים לירות מנשק אוטומטי, הם ירו ככל הנראה 15 כדורים. הכוח שלנו מגיב מהר ומחסל את קוואסמה במקום. אבו-עיישה, נפצע וחוזר לתוך הבור. אנחנו לא יודעים מה המצב שלו, הוא מתחיל לירות לכיוון שלנו, ירי לא תכליתי ואז השלכנו לכיוון שלו מטענים שהתפוצצו בקרבתו והוא נהרג".
המחבלים היו חמושים. הם ידעו שהם שם, הם התכוננו לבואם, השיבו אש כמי שאין לו מה להפסיד. הכח שהתמקם בבניין ממול, פתח אליו באש קטלנית ושם סוף לסאגה שהתחילה בליל החטיפה. בכל זאת, הם שניהם חוסלו והחשבון נסגר ללא כל נפגעים מכוחותינו. "זו תחושה טובה של סיפוק, סגירת מעגל", אומר סמי. "יש לי שלושה ילדים ואתה חושב על המשפחה של הנערים שנרצחו וזה גורם להתרוממות רוח, מבינים שזו שליחות, שהמחבלים חוסלו, שמי שהיה מעורב בחטיפה והרצח שילם את המחיר", הדגיש.
"לא עוד מעצר של מבוקש בשטחים"
אותו הלילה הגורלי בחברון חתם חמישים יום של מרדף יומיומי אחר שני המחבלים. לוחמי הימ"מ בילו בשטח לילות וימים, ימי חול וגם שבתות, אספו כל שביב מידע או רמז שיכול להביא אותם לקוואסמה ואבו-עיישה. "חמישים יום אף אחד לא היה בבית", אומר סמי. "המטרה הייתה לאתר את הנערים מתוך הנחה שהם בחיים ולחלץ אותם. המומחיות של היחידה היא בחילוץ בני ערובה. במקביל, המשימה הייתה לעצור את המחבלים שמעורבים בחטיפה", סיפר. "אנחנו עובדים בצמוד לשב"כ, מסונכרנים בהעברת וקבלת מידע על החוליה ומיקום המחבלים שלה. מאז שהוקפצנו למשימה לפני כשלושה חודשים, היה ברור שמדובר באירוע לא שגרתי, שיש לנו משימה חשובה מאוד. זה לא עוד מעצר של מבוקש בשטחים. זה הרבה יותר מורכב מזה מבחינה מבצעית".
כל מעצר של מבוקשים במהלך חמישים הימים שקדמו לחיסול של השניים, דיבוב סייענים ושהיית ראש החוליה, חוסאם קוואסמה בדירת מסתור במזרח ירושלים סייע בבניית הפאזל ובסופו של דבר בהבאת לוחמי הימ"מ אל יעד המבצע – החוטפים. רמז ועוד רמז, עדות ועוד עדות, הוכחה ועוד הוכחה ותעלומת היעלמות הנערים באישון לילה נחשפת לאיטה עד שמתקבלת התמונה השלמה.
"אנחנו מבינים מיום ליום שהמחבלים שוהים באזור חברון, שהם לא הצליחו לברוח מהעיר ושהם מקבלים סיוע של אוכל ואמצעי לחימה. במשך כל אותה התקופה אנחנו שוהים בישוב יהודי סמוך מאוד לחברון, זוכים ליחס מדהים שבחיים לא קיבלנו. התושבים דואגים לנו לאכול, נותנים לנו את המפתחות להתקלח אצלם בבתים, פשוט מרגש ומחמם את הלב", הוא נזכר.
מהרגע שנמצאו גופות הנערים והתברר שהם נרצחו על ידי חוטפיהם, בימ"מ מתגברים את הכוחות סביב העיר חברון ומחכים לשעת השין. "עצרנו את ראש החוליה שמימן את המחבלים, דובבנו סייענים וכל מי שאפשר היה לחלץ ממנו מידע כדי להגיע אליהם. גם במהלך מבצע צוק איתן, כאשר חלק מהכוח ירד דרומה כדי לתת מענה למקרה שמחבלים יחדרו לישובים וינסו לתפוס בני ערובה, המשכנו במצוד אחר רוצחי הנערים", הסביר.
כשהבשורה על חיסול הרוצחים, חנתה בפתח בתיהן של המשפחות שער, יפרח ופרנקל אשר הודו ללוחמים, נסגר המעגל. "זה מרגש. הרגשנו שהילדים שלהם זה כמו הילדים שלנו. עמדנו במשימה, המעגל נסגר, מי שחטף ורצח שילם", ציין בגאווה.
ממשיכים ליעדים הבאים
את מחיר המבצע הזה לא שילמו רק לוחמי היחידה, אלא גם בני המשפחות שלהם. עליהם, אומר סמי, נסמכת לא מעט מההצלחה. "אי אפשר לשרת בימ"מ בלי תמיכה וגיבוי של המשפחה", הוא אומר ומוסיף, "המשפחות שלנו הם העוגן, הם הגב שלנו, בלעדיהם אי אפשר לשרוד שירות ביחידת עילית כזו. הם תומכים בנו, מבינים את סוג העבודה שלנו, מתחשבים בזה שלפעמים בחגים, שבתות ואירועים משמחים אנחנו בשטח ולא איתם, מבצעים משימות חשאיות סמויות מהעין כדי לשמור על ביטחון מדינת ישראל. הן משלמות מחיר יקר".
ואחרי למעלה מחודש של מעצרים ליליים, של סכנה תמידית, של מבט אל האויב בלבן של העין, צריך גם להירגע, לפרוק מתחים. לטובת זה, מספר סמי, הלוחמים עוסקים בשעות הפנאי בקרב מגע ובריצות משותפות. "כל הלוחמים עוסקים בספורט מקצועי ובאקסטרים. זה מרגיע אותנו, אבל אנחנו תמיד עם יד על הדופק ומוכנים לכל משימה: מחילוץ בני ערובה ועד לכידת מבוקשים", סיכם.