שבת בלילה, דרום תל אביב. בעוד קצת פחות משעתיים, הבלשים של יחידת שחר־101 של מג"ב מרכז, יקבלו קריאה דחופה. "בחור אריתראי תוקף נהג מונית ליד התחנה המרכזית החדשה", ייאמר בקשר, בזמן שהנהג, סמ"ר אביעד, כבר ילחץ חזק על הגז וימהר למקום האירוע. אבל נכון לעכשיו, עדיין שקט. הדבר הכי דרמטי שקורה כאן הוא צלצול הפלאפון של מפקד הכוח שברכב, רס"ל הוד. הוא מושיט את ידו בזריזות אל עבר המכשיר המונח על תא הכפפות, בזמן שאביעד ממשיך להביט בדריכות על הכביש. מבעד לחלונות הכהים אפשר לראות את ספסלי הבטון של גן לוינסקי, עליהם יושבת חבורה של גברים סודנים צעירים. השדרן ברדיו מציין שהשעה כבר לקראת חצות, בזמן שפנסי התאורה של מגרש הכדורסל מאירים על מאות בני אדם שמסתובבים במתחם. תערובת מוזרה של פליטים אפריקאים, זונות, כמה נשים פיליפיניות מבוגרות עם ילדים, נרקומנים ובחורה צעירה בתסרוקת אפרו, שרוכבת על אופני וינטג' ורודים. "ברוכים הבאים לעולם שונה לגמרי", אומר סמ"ר יקיר, שיושב במושב האחורי. "אפילו הזמן עובד פה אחרת. כאן היום רק התחיל".
הטלפון הנייד של הוד ממשיך לצלצל, ועל הצג מופיעות שתי מילים, "גן עדן", הכינוי של החברה שלו. הוא עונה לה בזמן שהוא צופה בחסר בית מזוקן אוסף בקבוקי וודקה ריקים מהדשא. "מה קורה, מאמי?" הוא שואל, מחליף איתה כמה משפטים קצרים לפני שהיא הולכת לישון. הוא מנתק את השיחה, נוגע במסך שנייה ארוכה, ואז מביט שוב אל הלילה של העולם אחר.
סוגרים שבת בדרום תל אביב
בעוד שחיילים אחרים "סוגרים" שבת בגבול עזה, בשטחים או בגבול לבנון – יש לוחמי מג"ב ש"תופסים קו" באחד מארבעת המרחבים שמחלקים את תל אביב. מאחורי הלוחמים שמפטרלים לאורך גבול מצרים במטרה למנוע חדירת מסתננים לשטח ישראל, ניצבים לוחמים אחרים, במדי מג"ב, אלה שנשארים בשבת שלהם בתל אביב. לאחר שבשבועות האחרונים גברה המתיחות בין תושבי העיר לפליטים, עלתה ההצעה לתגבר את כוחות מג"ב בעיר, על מנת שירגיעו את האלימות משני הצדדים. מאחורי הכותרות הצבעוניות של העיתונים והדיונים בכנסת, נראה שהמציאות עימה מתמודדים השוטרים הצעירים מורכבת פי כמה.
על אף שיחידות הבילוש של מג"ב הוקמו כבר במהלך 1998, היחידה במתכונתה הנוכחית הוקמה רק בחודשיים האחרונים. מדובר בחלק מהשינוי הארגוני שעובר מג"ב כולו, במטרה לבנות את הזרוע מחדש בצורה מסודרת ונכונה יותר. במסגרת השינוי עברו כל פלגות הבילוש לתוך יחידות שחר־101, יחידות מג"ב שכפופות למחוזות השונים.
את השעות הקרובות עומדים להעביר שלושת הבלשים של מג"ב במרחב "יפתח", שגבולותיו מתחילים בסמטאות הקטנות של יפו ונגמרים עמוק בלב הבעיות של דרום תל אביב. "אנחנו מתמודדים עם כל סוג פשע שאפשר לחשוב עליו", אומר מפקד הצוות, רס"ב דוד. הצוות של דוד מורכב משני רכבים סמויים שמסיירים בגזרה בכל שעות הלילה. בלשי היחידה חלקם בשירות קבע במג"ב וחלקם בשירות חובה, ותפקידם להיטמע בתוך השטח בעזרת רכב ולבוש אזרחי. הם חושפים את זהותם רק בעת הצורך.
בשבועות האחרונים הבלשים מצאו את עצמם בלב חיכוך מתמשך בין תושבי העיר לאוכלוסיית העובדים הזרים שלה, אלמנט נוסף שרק מוסיף למורכבות של המרחב הבעייתי ביותר במחוז תל אביב. "יש כאן חבר'ה צעירים בשירות חובה שמתמודדים עם הלב של הפשע הישראלי", מספר רס"ב דוד. "אבל דווקא השילוב של המוטיבציה הגדולה והגיל הצעיר מאפשרים להם לעקוב אחרי יעדים בצורה הרבה יותר סמויה. לא פעם אנחנו מוצאים שדווקא הם האנשים המתאימים ביותר לעמוד במשימה של שמירה על ביטחון האזרחים". ועם המילים האלה, אנחנו יוצאים עם המג"בניקים אל תוך הלילה.
בתוך הרכב כבר יושבים סמ"ר אביעד וסמ"ר יקיר, שניהם בלשים בשירות חובה. בזמן שרכבם של המג"בניקים עומד לעבור את הצומת, חולפת על פניהם מאזדה לבנה שחוצה את הכביש בצורה מסוכנת. מדובר במעשה שבהחלט נכלל ברשימת הדברים שלא רצוי לעשות ליד רכב משטרתי סמוי. "אחריו", פוסק הוד, ותוך שניות אביעד כבר נצמד למאזדה הלבנה, ומסמן לה לעצור בצד. הוד מציג את התעודה שלו ומזדהה כשוטר, בזמן שהנהג והנוסע לידו מתחילים להזיע באופן חריג אפילו ביחס לערב קיצי למדי. הם מתבקשים לצאת מהאוטו, ונעמדים לצדו. "אחרי שעושים חיפוש, מתחילים תחקור של כל אחד מהנוסעים בנפרד", אומר הוד. "אני שואל אותם איפה הם היו ולאן הם נוסעים. אם כל נוסע מתחיל לספר משהו שונה, אני יודע שיש בעיה".
הוד מתחיל לחקור את הנוסע השני, בזמן שיקיר נשאר עם הנהג. "למה האישונים שלך בגודל של כל העין?" יקיר מבקש לדעת, "אתה לקחת משהו". הנהג טוען שלא, אבל יקיר לא סומך עליו. הבלשים עושים בדיקה בתוך הרכב בחיפוש אחרי סמים, אבל לא נמצא דבר. בסופו של דבר הוד מחליט לשחרר אותם באזהרה. "אנחנו נהיה באזור כל הלילה", אומר להם הוד. "אם ניפגש שוב בנסיבות שכאלה, זה ייגמר בצורה יותר חמורה", הוא מבהיר להם.
הבלשים נכנסים לאוטו, והוד מסביר מדוע לא נתן לנהג דוח על עבירת תנועה. "לרוב, אנחנו לא מתעסקים בעבירות כאלה, שנחשבות יותר זניחות", הוא מודה, "אין מה לעשות, אם אנחנו נתחיל להתעסק בדברים הקטנים, לא נהיה זמינים לאירועים הגדולים כמו ירי או פריצות, המקרים שנועדנו לטפל בהם". דוד מסכים עם הדברים ומסביר את התפיסה המערכתית. "אנחנו לא נלך לחפש את המנה שהנרקומן בתחנה המרכזית לוקח, אלא נחפש את מי שמספק לו את הסם".
"תחושה שעומד לקרות משהו גדול"
עשן לבן ממלא את השמים של דרום תל אביב. שריפה פורצת באחד המפעלים הישנים ליד רחוב שלמה, והמוני אנשים סקרנים מצטופפים מסביב לבניין. שתי כבאיות של מכבי האש כבר עובדות במלוא המרץ, בזמן שרכבם של הבלשים נוסע סמוך לאזור האירוע, מוודא שהכול בסדר. "גם אתה מרגיש את זה?" שואל יקיר את הוד, שמשיב בחיוב. "יש תחושה שעומד לקרות משהו גדול. אי אפשר להסביר למה, אבל יש תחושה כזאת", הוא אומר, פותח את החלון ומביט בדריכות אל תוך הערפל.
רבע שעה אחר כך, נשמעת הקריאה בקשר. "בחור אריתראי תוקף נהג מונית ליד התחנה המרכזית החדשה, ברחוב צמח דוד", נאמר במכשיר הקשר המשטרתי, בזמן שאביעד כבר שם רגל על הגז. "קדימה, טוס לשם", אומר לו הוד, ומדווח בקשר "אנחנו בדרך". בתוך שניות האדרנלין כבר מרקיע שחקים. הם נכנסים לרחוב צמח דוד, התחנה המרכזית ניצבת מימין, וריח של שתן עולה באפם. הרחוב כולו עמוס מוניות שירות שמתארגנות לקראת הנסיעה האחרונה ללילה זה.
"אני לא רואה כלום", אומר אביעד, כשלפתע נשמעות צעקות בסוף הרחוב. מלפנים נאספת קבוצה של נוסעים מבוהלים. הרכב חונה ליד אחת הכניסות של התחנה, ושלושת הבלשים קופצים ממנו לעבר ההתקהלות. הם נכנסים היישר אל תוך ההמון ותוך שניות מאתרים את נהג המונית והבחור האריתראי, שמקללים זה את זה בצעקות נמרצות. יקיר מפריד במהירות בין הנהג לאריתראי, בזמן שהוד מנסה להרגיע את הרוחות. הוא ניגש לנהג ומנסה להבין מה קרה. "התחלתי להעלות נוסעים למונית, ופתאום הוא נכנס בלי לשלם", צורח הנהג בהיסטריה. "תמיד אלה עושים בעיות. אמרתי לו שהוא צריך לשלם, והוא התחיל לירוק עליי ולתקוף אותי מול כל הנוסעים, עוד שנייה גמר אותי".
האריתראי מבין את ההאשמות היטב. הוא אוחז ביד שטר של 20 שקל וצועק, "רציתי לשלם, רציתי לשלם". הוא מתחיל להתקדם לכיוון הנהג, אבל יקיר מיד הודף אותו לאחור באגרסיביות, ומורה לו לעבור יחד איתו לצד השני של הרחוב. הוד ואביעד ממשיכים לדבר עם הנהג. הם שואלים אותו אם הוא רוצה להגיש תלונה, הנהג משיב שלא. לבסוף הוד מקבל החלטה להפריד בין שני הנצים עד שהמונית תתמלא ותיסע לכיוון רחובות.
לפעמים הם מתפקדים כשופטים בשטח
הבחור האריתראי יושב על מדרגה בצד השני של הרחוב. הוא מוציא מהכיס חבילת סיגריות כחולה של "נקסט", ומשחק איתה בעצבנות. "מה אתם רוצים?" הוא אומר בעברית במבטא אפריקאי כבד. "ארבע וחצי שנים אני פה, בארץ הזאת, פעם ראשונה זה קורה לי", הוא אומר, מתכוון לכך שזאת הפעם הראשונה שעצרה אותו משטרה. הוא מנסה להסביר את עצמו, אבל חוזר שוב ושוב על דבריו במעט המשפטים שהוא יודע. "זאת מדינה אחרת", הוא אומר. "פעם לא היה ככה, עכשיו שונאים אותנו פה". הוא שולף פעם נוספת את השטר ואומר בתסכול, "רציתי לשלם, רציתי". נראה שהמציאות הולכת והופכת מסובכת מרגע לרגע. הבלשים מוצאים את עצמם לא רק בתפקיד שוטרים, אלא גם בתפקיד השופטים בשטח. "הדבר הכי חשוב כרגע זה לסגור את האירוע כמה שיותר מהר", אומר הוד ומביט על הבחור האריתראי המתוסכל. "מה אתם מסתכלים עליי?" הוא אומר בכעס ומתרומם. יקיר ממהר להושיב אותו בכוח על הרצפה. "חייבים להפגין אסרטיביות במקרים כאלה", מסביר יקיר. "בדרום תל אביב החוקים הם חוקי הג'ונגל. רק החזק שורד כאן. אסור לנו להפגין פחד. אם לא תשדר עוצמה, זו רק שאלה של זמן עד שיתקפו אותך".
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
הבחור האריתראי יושב על המדרגות ומטיח בכעס: "מה אתה מסתכל עליי? אני בן־לאדן? בריטני ספירס?" לפתע משהו באמירה הקומית משחרר קצת את המתח באוויר. אביעד מבליע חיוך קטן, והבחור האריתראי מתחיל לצחוק. הוא מוציא מהכיס מסמך קטן ומציג לבלשים, אומר להם שזה אישור עבודה. "יש לי את זה, אבל די כבר, נמאס, רוצה לחזור לארץ שלי, יש לי ארץ ברוך השם", הוא אומר, וקם על רגליו באטיות. "אני מבין אתכם. אני הייתי בצבא בארץ שלי", הוא אומר, ואז מרים את החולצה המכופתרת שלו, חושף אוסף צלקות גדולות על החזה. איך קיבל אותן הוא כבר לא מצליח להסביר בעברית. הוא מוציא סיגריה מהחפיסה, מדליק אותה מהצד ההפוך, ומתחיל לעשן את הצד הלא נכון של הסיגריה. הוא שם לב לטעות, ופעם נוספת מתחיל לצחוק. "אין אלוהים בתל אביב", הוא אומר, ומדליק סיגריה נוספת.
כמה דקות אחר כך המונית מתמלאת, והנהג יוצא לדרכו. הבלשים משחררים את הבחור האריתראי, וחוזרים לרכב. "צריך הרבה סבלנות בתפקיד הזה", אומר הוד. "אתה חייב לדעת מתי להבליג. יש אירועים שאם לא תעשה את זה, הם פשוט לא יסתיימו".
הזונות שעובדות בשדרות הר ציון מביטות על הרכב של הבלשים, מניחות כנראה שמדובר בכמה לקוחות פוטנציאליים. בחורה אחת בלונדינית לבושה בביקיני ורוד, שולחת קריצה לעוברים והשבים. "זה גבר", אומר יקיר. "חלק מהבנות באזור הן בעצם גברים, או לפחות היו פעם גברים".
בקשר מתקבלת קריאה על מרדף משטרתי שמתנהל אחרי מאזדה אפורה באזור יפו. פעם נוספת אביעד לוחץ על הדוושה, וטס לכיוון דרום. "אף פעם אי־אפשר לדעת איך אירוע כזה ייגמר, בדיוק בגלל זה צריך אותנו", אומר יקיר. "הסיבה שאנחנו חלק ממג"ב ולא תחת המשטרה הכחולה, זה כי בתפיסה הבסיסית שלנו, לפני שאנחנו שוטרים אנחנו קודם כול לוחמים. עברנו הכשרה של לוחם במג"ב, בנוסף לקורס של לוחמה בטרור. אם פתאום יש אירוע ירי או פח"ע באזור תל אביב, אנחנו הכוח הכשיר ביותר להתמודד עם הבעיה".
"האקשן לא מפסיק לרגע"
זמן קצר אחר כך מתקבלת הודעה בקשר שהרכב והחשודים נתפסו, אבל במקום זה – הכוח מקבל משימה אחרת. "יאללה חבר'ה", אומר הוד, "הולכים לסגור בית בושת".
הוד עוצר את הרכב באחד מהרחובות של יפו, ויוצא לבצע תדריך. למשימה הזאת מצטרפת בלשית נוספת, סמ"ר סשה. "תתקרבו", אומר הוד לשאר הבלשים. "אני לא יודע מי מסתובב בשכונה הזאת, ואני לא רוצה שמידע על המבצע יגיע לאוזניים הלא נכונות". הוד מודיע שהם ייסעו פעם נוספת לאזור דרום תל אביב, ויסגרו מכון ליווי שפועל באזור. "אני ואביעד ניכנס ונעשה בימוי של לקוחות", אומר הוד. "ברגע שנקבל הצעה של מין תמורת כסף, נקרא לכם, ונסגור את המקום".
תוך כדי נסיעה לשם, מנסים הבלשים לתאר את ההבדל בין שירות כבלש לשירות כחייל בצה"ל. "לפני שהגעתי ליחידה הייתי מש"קית לוגיסטיקה בגולני", מספרת סשה. "כאן זאת אווירה אחרת לגמרי. בצבא הייתי משרתת בכל פעם במוצב אחר על הגבול, ועושה פחות או יותר את אותה עבודה. פה האקשן לא מפסיק לרגע. אני מוצאת את עצמי עובדת בתוך הרחובות שאני בעצמי מסתובבת בהם כאזרחית". יקיר מציע לא לנסות להשוות בין התפקיד שלו לתפקידים של חבריו בצה"ל. "כל אחד עושה את העבודה החשובה שלו. בסופו של דבר, שנינו שומרים על הביטחון של האזרחים, אם זה בגבול עם עזה, ואם זה ברחובות של תל אביב".
הוד מצביע על בניין מוזנח בגובה שתי קומות שנמצא ליד הכביש. "זה כאן", הוא אומר. אביעד מחנה את המכונית בחניון נטוש מאחורי הבניין, ויוצא יחד עם הוד לכיוון דלת הכניסה. כמה דקות מאוחר יותר יקיר וסשה מקבלים קריאה בקשר, "כנסו".
הדלת נפתחת, ומולם ניצב מסדרון צר, מואר באור כחול מעומעם. בחדר מצד שמאל מתחילים להתקבץ בזה אחר זה ארבעה גברים מבוישים שמפנים את מבטם אל עבר הפרקט המזויף. בחדר הימני מצטופפות שמונה נשים, רובן בשנות השלושים והארבעים לחייהן, שממהרות לכסות את עצמן בפריט לבוש כזה או אחר. בניגוד לגברים ההמומים, נראה שהנשים כבר מכירות את הנוהל. הצעירה מביניהן, בחורה יפהפייה בעלת שיער בלונדיני צבוע, מוציאה ספר מהתיק ומתחילה לקרוא עד שכל העניין יסתיים. בפנים נשמעת מוזיקה רוסית קופצנית, וריח לא ברור של תחליבי לחות ממלא את החדרים, שמהם בוקעים אורות צבעוניים. על אחת הדלתות מופיע סטיקר עם כיתוב מטריד. "דגים שותקים, תנסי גם את".
הבלשים רושמים את הפרטים של כולם, ומשחררים את האנשים בזה אחר זה. "מחלקת המוסר של משטרת תל אביב כנראה תזמן חלק מהגברים לחקירה, ותברר אם לאחד מהם יש עבר פלילי", אומר הוד. "אבל בסופו של דבר צריך להבין שרוב הלקוחות שמגיעים לכאן הם אנשים נורמטיביים לחלוטין, רוב הסיכויים שלא יקרה כלום לא לזונות ולא ללקוחות". המאבטח של בית הבושת נועל אחרון את הדלת, בעוד שהזונות יושבות להן על ספסל רחוב כמה עשרות מטרים משם. "סביר להניח שתוך שעה המקום הזה חוזר לפעול", אומר יקיר.
"ערב טיפוסי"
הבלשים נכנסים אל הרכב, ונוסעים לסיבוב אחרון בתחנה המרכזית החדשה, רגע לפני שיעלה הבוקר. "מבחינתנו זה עוד ערב טיפוסי", מסכם הוד. "ככה נראית העבודה שלנו, והתפקיד שלנו הוא לעשות אותה על הצד הטוב ביותר". יקיר מנסה להסביר איך לוחם צעיר בשירות חובה מתמודד עם פעילות שכזו. "בסוף המשמרת אני משנה פאזה וחוזר להיות בחור רגיל", הוא אומר, "אני הולך לשחק כדורגל, מבלה עם חברים, יוצא לבלות. מנסה כמה שיותר לעשות את ההפרדה בין התפקיד לחיים האישיים. זה נכון שיש משהו בתפקיד הזה שמבגר אותך נורא מהר, ככה זה כשאתה מוצא את עצמך נחשף למקומות הכי נמוכים בחיים. כל יום אתה רואה דברים שבחיים לא חשבת שתפגוש, אבל בדיוק בגלל זה חשוב לא להישאב לזה, ולהרשות לעצמך חיים נורמליים עד כמה שאפשר".