שעת בוקר מוקדמת ומתוחה ברחובות ירושלים. שוטרות יחידת הסיירות במשמר הגבול דרוכות ושומרות על מתח מבצעי גבוה: הן מסתכלות לצדדים, משקיפות על הנעשה ברחוב ההומה באדם, מפוקסות על כל סנטימטר באזור. בשלב מסוים, המ"כית, סמ"ר יעל טייב, שמה לב לבחורה מוסלמית צעירה שיושבת בצורה מעוררת חשד.
"בשער יפו ראינו אישה שמתנהגת באופן מוזר, היא נראתה לחוצה. התקרבנו אליה, ערכנו חיפוש על גופה ומצאנו מברג. מאוחר יותר, היא נלקחה לחקירה וסיפרה שתכננה לבצע פיגוע", נזכרת טייב. "אסור לנו לאבד לשנייה את הערנות והריכוז, אנחנו ערוכות לכל תרחיש. מכשירים אותנו לסכל פיגועים ולעשות הכול כדי לשמור על ביטחון האזרחים ומדינת ישראל". האירוע הזה אמנם התרחש לפני שמונה חודשים, אבל התרחיש בוודאי נשמע לכם מוכר.
לוחמות ושוטרות מג"ב עברו שנה קשה ביותר: לכידת מחבלים וסיכול פיגועים – כאשר לא פחות משמונה לוחמות נפצעו. השיא כאמור, היה ביום רביעי השבוע, כאשר שלושה מחבלים שהגיעו ממחנה הפליטים קבטיה לירושלים ירו לעברן של לוחמות מג"ב. אחת מהן, רש"ט הדר כהן, נרצחה מהירי. היא עוד הספיקה לירות לעברם ולפגוע בהם וחברתה, רווית, נפצעה באורח בינוני. לוחמי מג"ב היו מעורבים במאות פיגועים בירושלים ובגדה בחודשים האחרונים: במחסומים או בסיורים, פיגועי דריסה, השלכת בקבוקי תבערה, יידוי אבנים, השלכת והפעלת מטענים וירי.
"פחד זה דבר לגיטימי, אבל זה לא דבר שמשתלט עלינו במהלך המשימות המבצעיות. אנחנו יודעות להתמודד עם הפחד. נכון, היו פיגועים קשים שנפגעו בהן לוחמות והשבוע נהרגה אחות שלנו - לוחמת אמיצה, הדר כהן. אבל כל זה לא ירתיע ולא יפחיד אותנו. אנחנו נחושות מאוד, יש לנו מוטיבציה גבוהה, אנחנו חותרות למגע כשצריך, ממוקדות מטרה. יש לנו משימה ושום דבר לא ירתיע אותנו. אנחנו מסכנות את החיים שלנו כדי למנוע פיגועים", מסבירה בנחרצות סמ"ר טייב.
"אנחנו צריכות מהר מאוד להתאפס על עצמנו ולצאת שוב לרחובות"
היא בת 21, גרה בפתח תקווה. מ"כית מצטיינת בקבע עם אופק לקצונה. בקרוב היא תפקד על טירוניות ותכשיר את הדור הבא של הלוחמות. את הקרביות, הפייטריות, הרצון להיות לוחמת ולא ג'ובניקית, היא שאבה מהאווירה בבית. סבה היה מושל טול כרם, אביה היה מ"פ בשריון, אימה קצינה, ואחותה הקטנה משרתת ביחידה קרבית.
"מהבית שאבתי את הרצון להיות קרבית בכל מחיר, לתרום למדינה. זו לא הייתה בכלל שאלה היכן אני רוצה לשרת. היה ברור לי שאני הולכת להיות לוחמת, זו חובה עבורי. כשהגעתי למיונים, השתכנעתי שהמקום שלי הוא מג"ב, ראיתי בזה אתגר עצום", היא אומרת בסיפוק. "הלוחמות במג"ב לא מרגישות שום רגשי נחיתות, אנחנו עושות את אותן המשימות של הלוחמים, ועושות את זה על הצד הטוב ביותר".
ב-6 במרץ 2015, סמ"ר טייב, לצד לוחמות נוספות, חצתה את הכביש במעבר חציה ברחוב שמעון הצדיק בירושלים, כשלפתע המחבל, מוחמד סלאיימה בן ה-22 שנהג במכונית, דרס אותן ולאחר מכן יצא מהמכונית עם גרזן בידו בכדי לפגוע באזרחים. סמ"ר טייב, שהייתה במרחק של כמה סנטימטר מחברותיה, ניצלה. שש לוחמות נדרסו ונפגעו בדרגות פציעה שונות. "הוא דרס אותן ממש מולי, ראיתי את החברות שלי שרועות על הרצפה. מיד לקחתי פיקוד על האירוע וחתרתי למגע עם המחבל, רדפתי אחריו. יחד עם שוטר נוסף שסייע לי, הצלחתי לנטרל אותו, ובכך הוא נלכד ונמנע אסון כבד יותר", משחזרת טייב. "החינוך שלנו במג"ב זה לחתור למגע. אנחנו עוברות הכשרות, הדרכות, אימונים ותדריכים כדי להיות מוכניות לכל סוגי הפיגועים. אחרי כל פיגוע יש הסקת מסקנות, עורכים סימולציות ועושים למידה מעמיקה, כדי שנדע איך להיות ערוכים על הצד הטוב ביותר לקראת הפיגוע הבא".
לדבריה, התחושה אחרי הפיגועים האחרונים שבהם נפגעו לוחמות ונרצחה רש"ט הדר כהן, היא קשה. "אין ספק שזו תחושה קשה לאבד לוחמת שהיא אחות שלנו לנשק, אבל אנחנו צריכות גם מהר מאוד להתאפס על עצמנו ולצאת שוב לרחובות הומי אדם ולמנוע את הפיגוע הבא", מדגישה טייב. כשהיא נשאלת האם לדעתה, ההכשרה של הלוחמות במג"ב מספיק טובה כדי להתמודד עם מחבלים, היא עונה בנחרצות: "זו טירונות קשה שמכינה אותנו לכל סוג של תרחיש. אנחנו עוברות הכשרה של ארבעה חודשים כלוחמות ברמות הכי גבוהות שיש. יש דברים שגם לוחם ותיק, לוחם ימ"מ או שוטר מנוסה לא יכול להתמודד איתם - כאשר מחבלים שולפים לפתע נשקים ויורים לכל עבר".
לדבריה, הלוחמות הן גיבורות - "חומת המגן והשכפ"ץ של ירושלים ומדינת ישראל", כמו שהיא מגדירה. "אנחנו נמצאות בכל נקודות החיכוך, מסכנות את חיינו 24 שעות ביממה כדי שאזרחי המדינה יוכלו לחיות בשקט ובבטחה. אנחנו לומדות בזמן אירוע לשמור על קור רוח, לא לאבד את העשתונות ולהגיב במהירות שיא, ורוכשות מיומנויות וניסיון כדי להתמודד עם המחבלים", אומרת טייב. "היכולת שלנו היא לתת תגובה מידית בכדי לנטרל את המחבלים ולמנוע פגיעה באזרחים, בדיוק כפי שקרה במקרה האחרון. מנענו פיגוע גדול מאוד ואסון כבד, אבל גם לצערי איבדנו לוחמת וחברה לנשק".
ההורים המודאגים מבינים שהיא מסכנת את חייה, אבל גם גאים בה מאוד, לטענתה. "אימא דואגת מאוד, אבל זה טבעי שהורים דואגים, אני מרגיעה אותם. הם גאים בי מאוד ויודעים שאני הגשמתי חלום להיות קרבית ואני מתכוונת להישאר במג"ב גם בעתיד. הם תומכים בי ומחזקים אותי".