שורת האמרים נוסעת בשקט חרישי, בלילה שבין יום שני לשלישי לפני שבועיים\ אי שם בשטחי עמק החולה. הדממה בה נוסעת השיירה עם פנסים כבויים יוצרת מראה חשוד. מדובר בנסיעה קשה ומסוכנת שמסתמכת על ניווטים ליליים בלבד שתוכננו מראש לפי המודיעין. בתוך ההאמרים השקטים יושבים לוחמי פלס"ר 401 - שריונרים לפי הכומתה ותג היחידה, אבל מתנהגים כמו חי"רניקים. כעת הם נמצאים בתחילת הלילה הראשון בתרגיל, מבצעים את המשימה שפותחת את המלחמה שהם מדמים: איתור קיני המחבלים שמאיימים על הכוחות שיגיעו לשטח האויב מיד אחריהם – אחיהם לחטיבה, אלו שיושבים בטנקים.
התרגיל מתחיל באותה נסיעה שקטה ברחבי השטחים הפתוחים של עמק החולה שמדמים את שטח האויב מצפון. משם הוא ממשיך אל הלא נודע, לפחות מבחינת הלוחמים שבכל רגע מקבלים משימה חדשה. היעדים אליהם נשלחים חיילי היחידה משתנים ללא הרף, ולהם אין ברירה, אלא להישאר ספונטניים.
"יש גבעה שאנחנו חושדים שיש בה 'מלוכלכים', תגיעו ותטהרו אותה כדי שנוכל להתקדם", מורה לפתע מפקד היחידה, רס"ן נדב עטר, למפקדי הצוותים בקשר. הלוחמים יודעים שבתרגיל, כמו במציאות, בכל פינה או גבעה עלולים לארוב להם מחבלים המצוידים במשגרי רקטות וטילים. למרות זאת, הם מתקדמים בריכוז ובנחישות אל עבר היעדים שהוצבו להם. לכל אורך התרגיל מנחה אותם המחשבה שברגע האמת הם יהיו הראשונים לתת את טון הלחימה, כמובילים שמאחוריהם חטיבת שריון שלמה.
"היכולת הראשונה שלנו בפלס"ר היא לקחת כוחות מנקודה מסוימת לנקודה אחרת", מנסה להסביר מפקד פלגת הלוחמים ביחידה, סגן תום ורדי, כשהוא מביט בחייליו. "נניח שעכשיו יש איזה ציר שדרכו החטיבה צריכה להגיע ליעד מסוים. באופן עקרוני יכולנו להגיד לטנקים: 'הנה, חבר'ה, יש לכם מקום לכבוש, לכו על זה', אבל לידך יש בסיס עם מחבלים וכנראה שהם כבר מלכדו את האזור. אנחנו רוצים להביא את הכוח הזה ללחימה עם מינימום נפגעים ומינימום שחיקה של תחמושת בצד שלנו. בדיוק בשביל זה אנחנו נמצאים".
"שביל ישראל, רק עם קסדה, נשק ווסט"
איתור המחבלים אורך מספר שעות ולא מניב תוצאות. עם תומו בחצות ההאמרים לוקחים את הלוחמים לשדה גדול ופתוח. חיילי הפלס"ר יודעים שיש להם סיכוי למפגש מסוכן עם האויב שממתין לבואם. כדי לתרגל את המפגש, חלק מחיילי היחידה מחליפים מדים ומשמשים ביום אויב.
מפקד היחידה מסתכל על השדה שנפרס לרגליו, ומבין שעל מנת לא להיחשף הוא חייב להיפרד מההאמרים ולהמשיך בהתקדמות רגלית. "בהתקדמות בזמן לחימה אנחנו צריכים לנתח את הציר ורק אז לפתוח אותו. עלינו לוודא שאין שם מוקשים, מחבלים או מארבים ושהכול תקין למעבר שלנו ושל הכוחות שיבואו מיד אחרינו", מציין סגן ורדי, שנמצא כמה מטרים מאחורי המפקד.
מטרתם של לוחמי הפלס"ר, באקט הנוכחי, היא כיבוש הכיפות בהן ממתינים המחבלים והגעה לעמדת תצפית נוחה. כשהם נעים בערך באותו המסלול, צוות קולגר מטפס על אחת הכיפות: אחרי סריקה ארוכה הם מגלים שהאויב הספיק לברוח לפני המפגש המסוכן. הם מחליטים לעצור ולאגור כוחות עד היום החדש שיפציע בעוד שעות בודדות. "ברגע שאנחנו רואים את הציר שהלכנו בו אנחנו יודעים להכווין את הכוחות בקשר, להגיד אם הם יכולים להתקדם. מלמעלה רואים אם באים למקש את הציר, ואפילו מעבירים מודיעין כזה או אחר", מציין סגן ורדי.
את שעות הלילה שעוד נותרו מעבירים הלוחמים בהקמת עמדת הסוואה אותה יאיישו לאורך הלילה. צוות נוסף, פרס באותה השעה עמדת הסוואה על כיפה אחרת. שעות אחר כך השמש עולה, החיילים כמצופה בתרגיל של הפלס"ר מתעוררים לבוקר בלתי צפוי. "בתרגיל הקודם מצאנו את עצמנו מתחילים בנקודה דרומית יחסית ובכלל מסיימים בחרמון. הפתעות זה משהו שבשגרה, אבל אתה כבר יודע לקחת את זה בסבבה", מספר סמ"ר קובי גובי, סמל צוות בפלוגה. סמ"ר גובי מקבל יחד עם שאר חיילי היחידה את היעד הבא, ועם עלות השחר, הם מתחילים להתקדם אליו רגלית. כמה שעות הליכה לאחר מכן, הם מגיעים לשטח האש המוכר כקשה ביותר: הר אביתר, סמוך לחצור הגלילית, בלב עמק החולה. ההר מתנוסס לגובה של כשמונה מאות מטרים, סביבו הרים וגבעות נוספים. ברחבי השטח פזורים צבאים ופרות רבות שנהנות מהשמש ומשפע הירוק, נותנות לרגע קל תחושה של טיול שנתי. הנוף עוצר נשימה, והלוחמים יכולים סוף סוף לעצור ולנוח. "ככה זה עובד. אתה מקבל משימה ומתחיל להסתובב בכל הארץ, מנסה ליהנות מהנוף פה ושם כשיש לך כוח מבלי לדעת איפה תהיה עוד כמה שעות ואיפה תהיה מחר. זה ממש כמו שביל ישראל, רק עם קסדה, נשק ווסט", מתפייט סמ"ר גובי.
אז אתה שריונר או חי"רניק?
זו כבר שעת בוקר מוקדמת, ודקות המנוחה הקצרות באות לסיומן. שני הצוותים מתחילים לטפס על צלע הר אביתר, במרחק של כמה קילומטרים זה מזה. לפתע מפקד אחד הצוותים, סג"ם משה קולגר, מורה לחיילים להיות בשקט. נווט החוד מסמן לו שהאמר סיור של האויב נצפה מרחוק. מפקד הצוות מסמן בידיו על סכנה, חייליו יורדים למצב כריעה. הם קמים, מתקדמים לאט בעודם צופים מלמעלה על הרכב החשוד. לצדו נעה חוליה של ארבעה מחבלים שמניחים משגרי רקטות ומכוונים אותם דרומה, אל עבר ישראל. הצוות מתקדם מבלי להיחשף, למרות אור היום. לפתע קול ירי מדומה נפתח. "אש! אש! אש!" הצוות מסתער על המחבלים, רימון נזרק, והדי הפיצוץ נשמעים בכל השטח. הפרות שנמצאות באזור מתחילות לרוץ ולהשתולל, האקשן בשיאו. "מחבל נפל", צועק אחד הלוחמים. הכוח מתקדם והמחבלים ממשיכים לירות. לכוח הפלס"ר יש יתרון גובה, והוא מצליח לנטרל את המחבלים. בסיום הקרב שולף סג"ם קולגר רימון דמה, זורק אותו ללב המשגר ומשמיד אותו כליל.
אחרי הקרב הם ממשיכים ליעד המקורי שקיבלו כבר בבוקר, הפעם צועדים בוואדי שלמרגלות ההר. לא מובן מאליו שאת כל זה עושים שריונרים, חבר'ה שהבדיחה הקבועה עליהם היא שהם עבי כרס לא קטנים. האמת, גם לוחמי הפלס"ר לא ממהרים לקרוא לעצמם טנקיסטים. "הקשר בינינו לבין שריונרים הוא מקרי בהחלט", מסביר סמל גיא בכר, לוחם ביחידה, כשהוא מדלג בין חלוקי הנחל שבוואדי. "ובכל זאת, כששואלים אותי איפה אני משרת אני עדיין אומר 'שריונר מחטיבה 401'".
לוחמי יחידת הסיור של חטיבה 401 הם יצור כלאיים שכזה, חיבור מעניין בין שריונרים לחי"רניקים. את המסלול הם אמנם מתחילים בשיזפון, שם הם שוהים רק שבוע, עד הגיבוש. את הטירונות הם עושים בבא"ח נח"ל - ומסיימים את המסלול בפלגת ההכשרות של היחידה. בסדיר הם יתפסו קווי חי"ר, ובמלחמה, כאמור, ייכנסו לשטח האויב במטרה לנתב את כוחות החטיבה המשוריינת, כולל איסוף מודיעין. "ליחידה יש את האופי שלה, והוא מורכב מכל מיני עולמות", מודה מפקד היחידה. "מצד אחד עולם החי"רניקים, שבו אנחנו שמים תיק על הגב, יורים בנשק ומשתמשים בגופנו, מצד שני אנחנו אנשי 'שושו' שמתעסקים במודיעין, ומצד שלישי אנחנו שייכים לחטיבת שריון. כאן נכנסת תרבות השריונרים שמלווה אותנו בגאווה", מסביר רס"ן עטר.
"זה תמיד נע בין מצחיק למעצבן כששואלים אותך על היחידה", ממחיש את דברי המפקד סמל נועם לשם. "אני פוגש מישהי במסיבה, היא שואלת אותי איפה אני משרת. אני אומר לה שאני בפלס"ר שריון, אז היא אומרת 'אה, בטנקים?' אני מסביר לה שאני שייך לחטיבה 401, אבל לא לטנקים. לאנשים קשה להבין שיש גם דברים אחרים בחטיבות שריון", הוא אומר בכעס מעורב בצחוק מגחך. "שריונרים שונאים אותנו כי אנחנו ח"ירניקים, וחי"רניקים שונאים אותנו כי אנחנו שריונרים", מצטרף אליו סמל הוד מימון, לוחם נוסף ביחידה.
אולי בגלל אותה מורכבות של הגדרה עצמית, לוחמי הפלס"ר רואים בעצמם הפלמ"חניקים של היום – קבוצה קטנה ואיכותית שמבצעת הרבה מאוד משימות ויעדים אופרטיביים. "מבחינה מקצועית ומבחינת הווי ורוח היחידה, אפשר לראות את זה", מאשר המפקד. "רק השבוע היה לנו תרגיל משותף עם אחד הגדודים בחטיבה. הגענו לשטחי הכינוס והחבר'ה הדליקו שם מדורה. מתקשר אליי רס"ר הגדוד, אומר לי שזה בניגוד לפקודות, שאסור להדליק אש בשטחי כינוס, ושאני עכשיו אגיד להם לכבות את זה", מחייך רס"ן עטר. "החבר'ה לא התכוונו למשהו רע, אבל זה ההווי שלהם. בגדודי השריון המדורה היחידה שיעשו היא בטח בערב גדוד או בל"ג בעומר".
אין אגו
קילומטרים רבים לאחר מכן, בשעות אחר הצהריים ורגע לפני ההגעה ליעד, לוחמי הפלס"ר נעצרים כשמשמאלם גבעה תמימה המעוררת חשד. "יש שם משהו", לוחש סמל מימון לחבריו לצוות. תוך שניות קולות ירי חזקים נשמעים, ואש מדומה נפתחת לעברם. כנראה שהדממה שליוותה את הליכת הצהריים הנעימה יחסית הופרה. "הותקלנו!" צועקים חברי הצוות אחד לשני. תוך חילופי אש כבדים הכוח מנסה לחתור למגע ולהתקרב למחבלים שזורקים רימוני עשן. "נפל לכם נווט החוד", מודיע להם מפל"ג הלוחמים והצוות נאלץ לסחוב אותו על אלונקה לאורך הקילומטרים הנוספים שנותרים להם לאחר ההיתקלות.
עם ההתקדמות מגיע הצוות לקראת הסיום. הוא מגלה כי עליו לעבור גדר תיל גדולה כדי להגיע למסוק שיקדם אותו אל היעד הבא - עומק שטח האויב, שם יוביל את כוחות השריון עוד יותר פנימה. שני לוחמים מטפסים על גדר התיל ומורידים אותה לכיוון הרצפה, כדי לאפשר לשאר הצוות לעבור. בהתנהלות שמזכירה את תמונות המלחמות המרגשות מהעבר, ידיים אוחזות זו בזו, הלוחמים תומכים אחד בשני ועוברים לצד השני של הגדר כשהם מעבירים את האלונקה עם נווט החוד הפצוע מעליה. "מה שמניע את היחידה זה האגו הנמוך. אתה עושה טירונות עם חבר'ה מגדס"ר נח"ל והשייטת, שלפעמים מסתכלים עליך בעליונות, ודווקא הדברים האלה נותנים לך תחושה שאתה טוב, למרות שאתה אנדרדוג, ואתה גאה בזה", אומר סמל מימון. "כל מה שאתה עובר במהלך ההכשרה, והעובדה שאתה חלק מצוות עם אנשים טובים, הם הדברים שגורמים לך להביא תוצאות טובות".