אז קחו נשימה ארוכה, הטירונות מתחילה.
השבוע הראשון לטירונות
"עמדתי בח' הפלוגתית הראשונה בחיי ושיחקתי בעצבנות עם התריס של הרובה. המפקד התנפל עליי, אמר שזה מפריע ושזה אסור ושאל אותי איך קוראים לי. אמרתי לו 'אורן' ואז הוא התקרב אליי וצרח, "אורן מה?!". הוא ציפה שאני אגיד 'אורן, המפקד!', אני עניתי בשוק – 'אורן דותן'".
(אורן)
(מיקי)
"למפקדת שלי בטירונות הייתה תסמונת טורט. עכשיו תתפרעו עם הדמיון שלכם"
(אברי)
"צנחן צעיר יצא הביתה מהצבא בפעם הראשונה שלו. כשהוא הגיע לתחנה המרכזית בבאר שבע תפסה אותו שוטרת צבאית תעירה והתחילה לצעוק עליו על זה שהחולצה שלו בחוץ ושהחגורה מונחת מעל לחולצה. לא משנה כמה הצנחן התחנן על נפשו ואמר שככה הסבירו לו ללבוש את המדים, השוטרת הצעירה לא התרשמה וכתבה לו דוח ומיד לאחר מכן חייבה אותו להכניס את הירכית אל תוך המכנסיים. הצנחן השתכנע בינתיים שאולי כן לובשים כך את המדים וכך הוא התייצב ליחידה ביום ראשון".
(אודי)
שגרת המסדרים
"היה לנו פלוגה בחור אחד – דודי. באחד מהמסדרי ציוד, הסמל הבחין שלדודי היה חסר את חפירה.
הסמל: 'דודי, איפה האת חפירה שלך?'
דודי: 'בבית הסמל'
הסמל: 'למה דודי?'
דודי: 'עבדתי בגינה'.
כמובן שלא יכולנו לעצור את הצחוק".
(צחי)
"מרץ 1999, פלוגת צנחנים. לפני שלושה ימים קיבלתי את הטירונים החדשים שלי, הדיסטנס בשיאו. המפקדים האחרים ואני מרגישים קצת כמו שחקנים בתיאטרון, עוטים הבעות קשוחות, כמעט לא מחייכים, משחקים את התפקיד עד הסוף.
עשר בלילה, הטירונים קיבלו 5 דקות לארגן את המגורים שלהם למסדר שינה. אחרי 5 דקות בדיוק אני נכנס במלוא רושם לחדר, סוגר את הדלת ונעמד ליד הקיר. כל הטירונים עומדים ליד המיטות בסדר ושקט מופתי. אני מעיף מבט בוחן על החדר ומתחיל להסביר משהו עד שבום. חושך בעיניים. במקום טירונים אני רואה את דלת החדר שנפתחה עלי בלי גינונים על הפנים שלי והשאירה אותי צמוד לקיר.
מסתבר שסמל המחלקה החליט לבדוק את המסדר גם הוא, אבל הוא לא הסתפק בכניסה רגילה. הוא נכנס לחדר בסערה ופתח את הדלת בעוצמה, בלי לחשוב שמישהו אולי נמצא סמוך לקיר. הוא מתחיל לתת את ההצגה שלו, אבל אז משתתק כשהוא קולט שכל הטירונים מצחקקים וכמה מהם לא מצליחים להתאפק וממש צוחקים.
"למה אתם צוחקים?!" הוא זועם. "נראה לכם הגיוני??". בשלב הזה אני מתאושש והודף מעליי את הדלת שנפתחה עלי על הפרצוף. אני די בטוח שהפנים שלי היו אדומות ממבוכה, אבל דיסטנס זה דיסטנס. אני מנסה להחביא את החיוך הנבוך ונוגע בכתף של סמל המחלקה. הוא מסתובב בהפתעה וכשהוא מבין מה קרה – הוא לא מצליח להשתלט על צחוק משלו.
כמה דקות לאחר מכן, הדיסטנס חוזר והטירונים הולכים לישון. אבל הסיפור, הסיפור חי בזיכרון של כולנו - וגם בספר מחזור – לנצח".
(ניר)
מה שקורה בלילה
"הייתה לנו הקפצה. אחד החיילים הגיע בלי נעליים ובלי מדים, רק עם בוקסר וווסט ונכנס לחיפוי. כשהמפקדים באו לבדוק אותנו, לא כל כך אהבו את זה".
(מיכאל)
"באחד הלילות, אחרי הכיבוי אורות המשכנו לעשות רעש וצחוקים באוהל. בשלב מסוים הסמלת נכנסה לאוהל ושאלה: 'למה אתם עדיין ערים? היה כבר כיבוי אורות'. לנו לא הייתה שום תשובה טובה לתת לה. היא התעצבנה ופקדה עלינו – 'אני רוצה לראות עכשיו את כולכם בתוך השקי שינה ישנים במצב שכיבה אנכי!'. לא הבנו"
(אבי)
(אפרת)
שמירות ואימונים – לא להאמין מה קורה בזמן הזה
"במהלך ניווט בגבעות גורל בדרום הארץ, הנצנץ של הפלוגה הגיע לנקודת הכינוס אחרי שנפל לתוך בור ביוב. הכי צחוקים היה בטלטולית (אוטובוס) כשהוא היה בסוף האוטובוס וכולם ברחו לאט-לאט למושבים הקדמיים".
(דדי)
"פיזרו אותנו בין העמדות שמירה בבסיס. ישבנו בבגז' כדי לחסוך להם נגלה וירדנו בעמדת השמירה. כשחזרו לאסוף אותנו מהפלוגה לא מצאו אותנו. חיפשו אותנו שעתיים. אנחנו חשבנו שחסכנו להם בדלק..."
(מיכה)
(קרן)
הכל חוויה
לסיכום – הבאנו את סיפורו של מי שראה את הטירונות כולה כסיפור מצחיק שהוא ישמור לו תמיד פינה חמה בלב.
"28 במרץ 1996. אחרי שהתמיינתי החוצה מכמה מסלולי יוקרה צה"ליים (לא סיירות, בצד השני) הגעתי לבקו"ם ככה, על נטורל, עירום ועריה מקומבינות ופרוטקציות. קצין המיון לא הבין מה אני ממלמל על מודיעין שדה, הרופא קבע שבקרסוליים המסתובבים שלי יטפלו כבר בשטח, והופה – מצאתי את עצמי על האוטובוס בדרך לטירונות נ"מ בביסנ"מ במשאבי שדה. מבחינתי זה היה קורס נהגי צלחת מעופפת בדיר אל-בלח. לא ידעתי כלום על כלום.
אי הוודאות שיגעה אותי. התיישבתי באוטובוס ליד בחור עם דיסקמן. הוא התחבר איתי, האשכנטוז מחיפה ושם לי אוזניות על הראש. בפנים היה דיסק של שרית חדד, ההופעה בצרפת. בחיים לא שמעתי דבר כזה, מזרחי כל כך כבד (אל תתפלאו, שרית של פעם זה לא שרית של היום). הסתקרנתי. הנה כבר אנשים חדשים, מוסיקה חדשה, ובינתיים הכל בסדר. עד שהאוטובוס יצא משערי תל השומר שכנעתי את עצמי שזו רק חוויה, ושכמה פעמים בחיים יוצא לך להיות על אוטובוס בדרך לשלוש שנים של הימור מוחלט? זרקתי את האחריות לגורלי על צה"ל וחזרתי על המנטרה שבדיוק למדתי, 'קח את הבאסה בסבבה'. זה עבד.
חמשת החודשים שהעברתי בביסנ"מ היו בין הכי משוגעים שיכולתי לדמיין. פגשתי אנשים מטורפים שלא הייתי פוגש בשום מצב (למשל, את רומן 'מיפקד יש לי פטור לסגור כפתור אחרון של חולצה בגלל זה קרינה מצ'רנוביל מיפקד', רועי 'אני תכף מתעלף שוב, תחזיק אותי' ואיתן 'המפקד לא ידעתי שאסור מחממי אזניים ורודים במסדר'), צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים, וכבר אז הבנתי שזו חוויה כל כך חד פעמית, שבטח אתגעגע עליה בעתיד, לפחות קצת. וצדקתי".
(דרור)
גם לכם יש סיפורים מצחיקים מהטירונות? ספרו לנו