עשרות לוחמים חדשים זכו לקבל השבוע את הכומתה הסגולה ולעלות לגדוד הסיור המדברי. את תקופת ההכשרה שנמשכה כשמונה חודשים חתם מסע הכומתה הארוך של הגדוד, ובין המובילים שלו זכינו להכיר דמות מיוחדת: סגן מאהר סוועאד, מפקד מחלקה.
מאהר לא היה אמור להיות שם. כשהיה בן 23, הוא כבר היה אחרי תואר ראשון בספרות עברית של אוניברסיטת ״בר אילן״, והחל ללמד עברית בבית ספר של בני המגזר הבדואי בצפון. היה לו ביד פטור משרות צבאי ובנוסף הוא היה זה שסייע לאביו, נכה צה"ל שנפצע במלחמת לבנון הראשונה.
למרות כל זה החליט מאהר לשנות כיוון ולהתגייס לצבא כלוחם. כבן לשבט שרוב בניו משרתים במערכת הביטחון, הוא החליט לעצור את הקריירה האקדמאית שלו, לעלות על מדי ב ולזחול בג'בלאות. אביו רצה שיתגייס לצנחנים, החטיבה שלו, אבל מאהר התעקש ללכת לגדס"ר – "גדוד שהוא המשפחה שלנו". רגע לפני שהוא מוביל את חייליו לפעילות מבצעית, תפסנו את מאהר סוואעד לשיחה על ערכים ומלחמה, ולמדנו להכיר אדם מיוחד במינו.
לא וויתר על החלום הצבאי
מאהר, כיום בן 27, נולד בכפר סלאמה שבגליל. כפר שממוקם באזור פסטורלי בסמוך לנחל צלמון, שבו מסלולי טיולים יפיפיים, עצים עתיקים ושלל אטרקציות מרהיבות. הוא בן לשבט סואעד שרבים מהם משרתים בזרועות השונים של כוחות הביטחון ובהם גם בני משפחתו הקרובים. "אבא שלי מוניר, נפצע בשלום הגליל. הוא איבד שם את הרגל שלו וספג עוד כמה פציעות", מספר מאהר ומוסיף שגם האחים שלו משרתים: "אחי הבכור היה נגד בבקעת הירדן ועבר לפני חודש לשב"ס, ויש לי עוד אח בסדיר".
את התיכון הוא סיים בהצטיינות, אך לא התגייס מיד לאחר מכן. "בגלל שאחי הבכור כבר היה בצבא אבא שלי היה צריך אותי לצדו ולכן לא הייתה לי האפשרות להתגייס, הייתי צריך לעזור לו. מאוד רציתי להתגייס, אבל הלכתי ללמוד תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן ואחר כך למדתי לתעודת הוראה כשהוסמכתי להיות מורה בבית ספר". הוא מציין כי עניין הגיוס היה שם כל הזמן. "זה ממש ביאס וכל הזמן חשבתי מתי יבוא היום הזה שאני אלבש מדים ואמשיך את השושלת המשפחתית. היה לי ברור שגם התור שלי צריך להגיע".
בשלב הזה בחיים מאהר משאיר את החלום הצבאי על אש קטנה, ומתחיל לעבוד כמורה לעברית. "בחרתי בתחום הזה כי ראיתי את הקושי של האנשים אצלנו. כדי להשתלב בחברה, במיוחד הצעירים והבנות, צריך את השפה ולכן רציתי להשקיע שם".
במקביל ללימוד, הוא משתתף בתכניות הכנה לצבא כמו "אחריי!", וכפעיל בנוער העובד והלומד. "כל הזמן ניסיתי להוכיח את עצמי בכל מני מסגרות כאלה. כשסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד כמורה, וראיתי את התלמידים שלי מתגייסים. זה משהו שאצלנו מובן מאליו, או שלומדים להשכלה גבוהה, במיוחד הנדסה ורפואה, או שמתגייסים קודם לביטחון".
מאהר מספר שמי שבוחר ללכת לתחום הביטחוני ולהתגייס לא מסתפק בשנתיים סדיר (בדואי מחייבים לשרות של שנתיים) – הם מעדיפים להפוך את השרות בצבא לקריירה ומשתדלים לצאת לקורס קצינים. "אין בן אדם שאין לו קרוב משפחה שהוא נגד או קצין בצבא או בכוחות הביטחון".
דווקא כשהוא כבר עובד כמורה ומתחיל להתבסס, מאהר מגיע למסקנה שהגיע הזמן שלו להתגייס, למרות שהוא כבר בן 24, עם תואר וממש לא ילד בן 18. "וזו באמת הייתה הדילמה שלי. אני כבר בקריירה שלי, פורח קדימה וכבר מלמד אבל לא ראיתי את האופק. ומי שדחף אותי וסייע לי בכל המחשבות היה דווקא אבא שלי. לקח לי כמה חודשים לגבש את ההחלטה, גם היה לי ברור שהמפקדים שלי יהיו בני 18, ובנוסף הלכתי להתייעץ עם הגדולים והחכמים". מאהר מספר שגם הם המליצו לו להתגייס לצבא. "תמיד יש את האנשים שאומרים כבר התחלת ולך תעשה תואר שני ושלישי או עוד מקצוע, אבל הרוב דחפו אותי להתגייס".
בג'בלאות יחד עם התלמידים
אחרי שהוא מקבל את ההחלטה מאהר, המורה לעברית, מוצא את עצמו מזיע במטווחים, סופג צעקות ופקודות מילדים בני 18, וזוחל בחולות ובבוץ לצד טירונים אחרים – חלקם תלמידים שלו לשעבר. "וואלה זה לא היה פשוט", הוא מספר. "אבל שמתי בצד את הגיל והאגו, בלי שאלות מיותרות. אמרתי לעצמי שאני כבר פה ובוא נזרום עם ההחלטה. וזה באמת זרם. גם המפקדים התחשבו במצב. היו שניים או שלושה חיילים שהיו תלמידים שלי", הוא אומר וצוחק תוך כדי, "אבל מאוד מהר הפכנו לחברים. יצאנו לבלות ביחד ושכחתי את הפער של הגיל".
גם חבריו לטירונות וגם המפקדים הבינו איזה אוצר יש להם ביד. מאוד מהר מאהר הופך לאחד ממובילי המחלקה שגם מתפקד כיועץ חינוכי לחבריו למדים. "גם המפקדים שאלו אם אני יכול להעביר לחיילים מסרים ודעות, ושמחתי לסייע להם בזה". מאהר מסיים את שלב ההכשרה, יוצא לקורס מ"כים ובאופן די טבעי גם לקורס קצינים, שם הוא גם לומד להכיר את שאר יחידות צה"ל.
"קורס קצינים כבר היה סיפור אחד. שם יש אנשים עם פז"ם יותר רציני, למשל החבר'ה מהשייטת וכאלה שיצאו לקצינים כנגדים. כולם חישבו את הפז"ם מיום הגיוס אבל אני תמיד חישבתי לפי הגיל", סיפר בחיוך. דבר אחד בטוח זה שאבא של מאהר, מוניר, היה גאה בבחירות של הבן שלו. הוא מספר על תמיכה צמודה של האב לאורך כל הדרך, הוא גם זה שדחף אותו לשרות משמעותי יותר ולקצונה, אליה יצא בלב שלם גם כאשר אמרו לו שהוא צריך לחתום על שנה נוספת של שירות סדיר.
אני שואל את מאהר אם אין רגעים בהם הוא שוכב בשטח או מסייר על גבול עזה, וחושב על זה שברגע הזה הוא יכול היה להיות מוגן בכיתה ממוזגת. אבל למאהר כך נראה אין שום התלבטויות. "האמת שזה לא משהו שעולה לי. אני בן אדם שאוהב את מה שהוא עושה ואם זה היה ככה לא הייתי נשאר פה דקה. הפוך, אני מאוד מרוצה מההחלטה שלי ואם הייתי חוזר לאחור הייתי מתגייס שוב ובמיוחד לגדוד הזה, לגדס"ר".
צריך לשמוע את מאהר מדבר על גדוד הסיור המדברי כדי להבין מה זה גאוות יחידה. מבחינתו אין מקום טוב יותר לשרת בו, גם אם אתה קצין צעיר, מ"מ בן 27. הגדס"ר זה משפחה של ממש עבור מאהר וחבריו.
"זה גדוד שיודע לטפל את האנשים. חממה של ממש ומוביל את האנשים בצורה הכי טובה שיש. אין הרבה גדודים שמתייחסים לכל חייל וחייל כאילו הוא היחיד בגדוד. אני מוכן לחתום לך שאני נותן לחיילים שלי מה שאף אחד לא ייתן להם. לא כי אני בן אדם טוב, כי זה איך שלמדו אותי ובנו אותי. בגלל זה אני אוהב את המקצוע ולכן לקחתי את זה כמקצוע, כעבודה, כקריירה ולא רק כשרות צבאי. אצלנו חתירה לניצחון זה ערך עליון וזה שאתה עובד עם משפחה רק מוסיף. יש לנו פה פלוגות בהן אתה יכול לראות חיילים ומפקדים שבאים מאותה משפחה, ויש לזה ערך מוסף מאוד גדול אל מול יחידות אחרות בצה"ל. אין אצלנו דבר כזה כמו פז"ם או משהו כזה וכולם עושים את אותו הדבר. כולם שומרים, כולם עושים מטבח וכולם עושים קווים, אין אפליה".
ברגעים אלה ממש מאהר נמצא בחופשה קצרה בביתו, אחרי שסיים מסע כומתה ארוך ומתיש בו הוביל את חייליו. המסע הזה חתם עבור המחלקה של מאהר את שלב ההכשרה, ובשבוע הבא הם כבר יהפכו ללוחמים מבצעיים של גדוד הסיור המדברי. "אני מאחל לכל החיילים שלי בהצלחה. כל התקופה הזו הייתה להכין אותם למלחמה הבאה, ואני חושב שהכנתי אותם טוב. מאמין שהם יתנו את הטוב ביותר וילחמו על הצד הטוב ביותר". ומאהר עצמו? אין לו ספק – הוא יישאר בצבא ויתקדם בסולם הדרגות. מבחינתו השירות בצה"ל זה לא פחות משליחות.