13 לוחמי צה"ל נפלו בקרבות העזים ברצועת עזה בסוף השבוע, בהם רס"ב במילואים אלכסנדר שפיץ ז"ל, בן 41 מכרמיאל, לוחם בגדוד 6623 בעוצבת חוד החנית. בת הזוג, מרגריטה לויט, סיפרה הבוקר (ראשון) בדמעות על האיש שהיה אהבת חייה.

"לא רבים זוכים לאהבה כזאת. זה כאילו מישהו אמר לי: 'קחי, תטעמי' - ולקח לי אותו", תיארה לויט, "הוא אמר לי: 'אני אחזור, תחכי לי'. לא הספקתי לעשות איתו ילדים, לא נהניתי ממנו מספיק. אני לא יודעת איך לחיות בלעדיו. לא רואה את העתיד. מרגישה שכיבו לי את האור. הוא היה בן אדם מקסים, היה בו הכל: אסרטיבי, חזק, קשוח ורציני, אבל עם לב רך, מכיל וסובלני. ג'נטלמן. הוא היה אבא מדהים וגבר נפלא. אני לא מצליחה להגיד 'היה', לא מסתדר לי".

איך הכרתם?
"גרנו באותו הבניין. אני בקומה השביעית, הוא בקומה הראשונה. יש לי ילדה בת שמונה, ליה. היא והבן שלו עידן בן ה-11 כמו אחים. עידן דואג לה. בסוכות בנינו סוכה. כשסחבתי סירים לסוכה, הוא עזר לי לסחוב את הסירים. הוא כל פעם היה מציץ מהחלון וכשרואה אותי למטה, ממציא תירוץ שיש לו דואר ויורד למטה בשביל לראות אותי".

אלונה שפיץ, אחותו של אלכסנדר ז"ל, סיפרה: "אלכסנדר היה אח מדהים ובן מדהים. אין לנו אוויר לנשום. אני חושבת שאני בשינה, שזה חלום".

מתי אלכסנדר גויס למילואים?
לויט: "הוא יצא ב-7 באוקטובר. אני זוכרת שנלחמתי איתו בדלת, שאלתי: לאן אתה הולך? יש פה שני ילדים, אתה תסכן את עצמך? הוא אמר: 'אני לוקח את הנשק והולך להציל אנשים. ומה אם את היית מתקשרת אליי ואומרת שיורים עלייך?'. ביקשתי שיחכה רגע".
שפיץ: "אלכסנדר התקשר אליי ואמר: 'אני יוצא'. אמרתי לו: עוד לא קיבלת צו 8, לאן אתה הולך? אתה הנשמה שלנו, החיים שלנו. הוא עבר כבר מלחמות, זו לא המלחמה הראשונה שלו. הוא חזר פצוע ממלחמת לבנון השנייה והמשיך לעשות מילואים. הוא עשה את זה בדרך הכי טובה. עלינו ביחד לארץ ב-2001, בלי ההורים. ישר כשהגיע לארץ אמר: 'אני הולך רק לקרבי, זה מה שאני יודע לעשות. אני אוהב את המדינה שלי'. הוא לא הכין אף אחד לזה, לא שאל. אמרתי לו: מה אגיד לאמא ולאבא? הוא אמר: 'אל תספרי לאמא ולאבא. די, אני קרבי'. אנחנו בארץ לבד, בלי אמא, בלי אבא, איך אתה עושה לי ככה? הוא אמר: 'אני הולך רק לקרבי'. זהו".

מה אתן יודעות על מה שעבר עליו מאז שגויס למילואים?
לויט: "כשקיבל צו 8 הוא היה בכפר עזה, הספיק לחסל מחבלים ולהכין את השטח לכניסת זק"א. שאלתי אותו: מאמי, איך אתה נפשית אחרי כל מה שראית שם? הוא אמר לי: 'זו לא פעם ראשונה. אני בסדר, אבל יש איתי פה שני חיילים צעירים שאני דואג להם, שיצאו על נפשי'. הוא תמיד חשב על אחרים. קודם שכולם יאכלו, אחרי זה שהוא יאכל. הוא תמיד זה שנכנס ראשון. הוא היה בן אדם עם ערכים ומידות שאין דברים כאלה".

הוא הספיק לפגוש אותך ואת הילדים?
"ביום שישי הוא היה בבית, אכל איתי, עשינו קידוש. ביום שבת כבר נסע. היו כמה ימים מאוד קשים. הצלחנו להעביר מכתבים, אבל כולם קיבלו מכתבים ואני היחידה שלא קיבלה מכתב. הבנתי שהוא פשוט לא היה שם, היה בפקודה, לא באזור שבו היו אלה שהעבירו את המכתבים. אלה היו השעות הכי קשות, עד שהוא נתן סימן חיים".