בסיס כיסופים, 7 באוקטובר. עשרות מחבלים חדרו לבסיס וניהלו קרבות עזים עם החיילים במקום. סמ"ר תמר, מש"קית ת"ש בגדוד 51 בגולני, הסתתרה עם חבריה בתוך מיגונית. במשך שלוש שעות המחבלים זרקו פנימה רימונים וביצעו ירי לעבר החיילים. על אף שתמר נפצעה, הצליחה להעיף החוצה חלק מהרימונים ובכך חייה וחיי אחרים ניצלו.

"סגרתי שבת בכיסופים. בשש וחצי בבוקר רצנו למיגונית בגלל האזעקות", שחזרה תמר הבוקר, "היה ירי מטורף, אבל רגיל. לא משהו מעבר למה שקורה בדרך כלל. באיזשהו שלב התחילו שמועות על פשיטה על המוצב שלידנו. מהר מאוד הגיעו המחבלים לכיווננו. שמעתי את הקליעים פוגעים במיגונית. אחרי כמה זמן הם כבר נכנסו משתי הכניסות, היו בחוץ. היו שם חילופי ירי ובמהלכם נהרג המ"פ שלי רז פרץ, שהסתער החוצה".

"מהר מאוד אחרי זה נכנסו רימונים. אחרי כל פיצוץ של רימון הם ירו עלינו עם הנשק לכל כיוון. היינו 20 אנשים במיגונית עם חמישה כלי נשק. אנשים היו גיבורים. כל בן אדם שהחזיק נשק ניסה לשמור מיקוד פוקוס כמה שיותר, כדי שאם ראש של מחבל יציץ פנימה נוכל לירות עליו ולהגן על עצמנו. היינו ככה משהו כמו שלוש שעות, עד שבאו לחלץ אותנו מהגדוד שלנו. זרקו עלינו רימונים ומטען חבלה, ובאיזשהו שלב הבנו את הקונספט והתחלנו לזרוק את הרימונים בחזרה עליהם. הבנו שאם לא נזרוק אותם בחזרה, זה ממש אנחנו או הם. אם לא נעשה כלום, זה יתפוצץ לידנו, אז לפחות שננסה. זאת הייתה המחשבה שלי וגם חברים שלי עשו את זה".

העפת רימונים החוצה?
"אחרי שעה וחצי, עם ניסיון של כמה רימונים ופיצוצים, נכנסתי למצב הישרדות. נפל לי רימון בין הרגליים, בזמן שכל פלג גוף שמאל שלי כבר לא תיפקד. העפתי אותו עם היד, בעטתי אותו לפתח, וזה התפוצץ ביחד עם המחבל. היו שם הרבה מעשי גבורה, לא רק שלי, גם של חברים שלי. נהג הקו בעט את המטען לצד השני. חברים שלי שהיו פצועים ועוד שנייה איבדו הכרה, החזיקו נשק ולא עזבו אותו כדי לנסות ולשמור על הביטחון של שאר האנשים במיגונית".

על מה את חושבת ברגעים האלה?
"חשבתי על מתי יגיע הרימון הבא, מתי המחבל הבא יגיע. ראינו אותם דרך החריצים. הם החזיקו מפות וחיפשו מקומות בבסיס. המחשבות לא עזבו אותי. באיזשהו שלב התחלתי להתפלל לאלוהים, לא הייתה ברירה. ראיתי את החברים שלי, רציתי לקוות שזה רק איבוד הכרה, אבל בתוך תוכי הבנתי שזה לא רק זה. אנשים נפלו לידי, זו סיטואציה קשה. הבנו שאם לא נתחיל להגן על עצמנו ולשמור על עצמנו כמה שאפשר, אנחנו נצטרף אליהם. לא הרשיתי את זה לעצמי, ניסיתי לשמור על חברים בהכרה כמה שיכולתי, כדי שלא יאבדו את החיים שלהם וגם ינסו לשמור על פוקוס, שכולנו ננסה להגן על עצמנו ולצאת מזה".

איך את פיזית?
"יחסית בסדר, בתקופה של שיקום. אני מרגישה אצל כולם, לא רק אצלי, שיש שיפור מיום ליום. אני כבר לא באשפוז. יש לי בכף הרגל פגיעה ממטען, נשברו לי שלוש עצמות, אחת מרוסקת. בשאר הרגל יש לי המון בורות מהרסיסים של המטען והרימונים. גם ביד יש לי בורות מהרימונים. יש לי גם פגיעות בראש".

מעבר לכאבים הפיזיים, נהרגו לידך חברים. איך עברו עלייך הימים מאז?
"כמו הרבה אנשים שחוו חוויות לא פשוטות ב-7 באוקטובר, יש תמונות שלא עוזבות אותי. קשה לי מאוד עם החברים מהגדוד שנהרגו איתי במיגונית. קשה עליי המחשבה שיש אנשים שהיו יכולים להקים משפחה וחיים, וזה נגזל מהם בבוקר אחד. זו מחשבה לא פשוטה, אבל אני מנסה להתמודד עם זה ולהישאר חזקה כמה שאפשר. אני רואה קדימה, רואה את העתיד".

מה את רואה בעתיד?
"תמיד תכננתי קדימה. אני בן אדם שאוהב לחשוב קדימה. לא מסוגלת לחשוב שלא אעשה כלום בעוד כמה שנים. תכננתי לעשות פסיכומטרי, להשלים 5 יחידות בשחרור, לטוס לדרום אמריקה וכשאחזור ללמוד את התואר שאני רוצה. אם המצב הפיזי שלי יאפשר, לגמרי אלך על זה. לא רואה סיבה לתת להם לנצח ולשנות את החיים שלי בגללם. מה שיעזור לנו להתגבר הוא זה לנסות להיכנס לשגרה. לא לוותר על הדברים שאנחנו רוצים. להמשיך הלאה. לחשוב על הדברים שקרו, לא לשכוח אותם, אבל באותה מידה לדעת להמשיך הלאה".

איך הרגשת כשראית את החבר'ה מגולני בתוך הפרלמנט בעזה?
"אני הכי גאה בהם בעולם. עם כל הלחץ מזה שהם נמצאים בפנים, שזה מאוד מפחיד אותי, כשיוצאות לפעמים תמונות בחדשות זה הדבר הכי מרגש שיש. לראות אותם לוקחים את המקום הזה, אחרי מה שקרה - לגמרי לא יכולנו להרשות לעצמנו משהו אחר. הם הלוחמים הכי טובים שיש והחטיבה מספר אחת".