"לא האמנו שזה קורה לנו", אמר לי השבוע בקול עייף ושבור, בבוקר השיבה ללחימה, ידיד עזתי שחזר רק לפני חודשיים למה שהיה ביתו בצפון הרצועה וכעת הוא שרוף והרוס בחלקים נרחבים ממנו. "לא ישנו כל הלילה, הפצצות ליד הבית, בכל מקום. והפעם", הוא הוסיף, "גם רואים הכול, פשוט משום שכבר אין הרבה בניינים עומדים באזור, אז אתה רואה למרחק של קילומטרים, אפילו עד הים".
השיחות עם עזתים נשמעות לרוב גנריות: תיאור מצב של מציאות כאוטית, בלתי אפשרית. ואז מהר מאוד מגיע הטוויסט הראשון: "הם לא יפסיקו עד שהם יחריבו פה הכול ויהרגו את כולם", הוא אמר. "את חמאס מעניין רק חמאס. במקום לשחרר כבר את האסירים שנמצאים אצלם ולהניח לנו בשקט, הם ממשיכים להחזיק אותם עד שעזה תיהרס".
בשלב הזה הוא כבר היה באמוק: "אתם לא תצליחו להבין את הדרך המעוותת שבה הם חושבים ומתנהלים. אם אתה לא אחד משלהם, אתה לא שווה בעיניהם כלום. הם חזרו לשלוט פה. יורים באנשים ברחובות רק כי הם מותחים עליהם ביקורת".
ואחרי שהוא הגדיר לפניי את הבעיה, הגיע הפתרון שלו: "הגיבורים האלה", הוא אומר במרירות ובסרקזם, "מסתתרים בין האנשים כך שכל ההפצצות האלה לא יעזרו. הדרך היחידה שלכם להיפטר מהם היא לבנות כיסים נקיים מחמאס, נניח באזור שלנו בצפון עזה. תנו לנו את הסיוע, אנחנו נהיה אחראים לחלוקת המזון. אתה תראה שאם נעשה פיילוט מוצלח אחד, כל עזה תרצה להיכנס לאזורים האלה – ואז תוכלו להילחם בהם כשאין אזרחים סביבם. זו הדרך היחידה לנצח אותם. הם גידול סרטני, וככה נלחמים בגידולים – אל תיתנו כימותרפיה שהורגת את כולנו".
כדאי להטות אוזן ולהקשיב לקולות האלה שיוצאים מתוך עזה. אלה אנשים שמכירים את חמאס היטב, טוב הרבה יותר מאיתנו. הם חיים ביניהם, חולקים איתם את אותו מרחב ציבורי, ולעיתים גם פרטי. לעיתים שכניהם או קרוביהם הם אנשי חמאס. הם פוגשים אותם באוניברסיטה, בחתונות, במקומות העבודה: רבים מהם גם נעצרו בידי חמאס מסיבות כאלה ואחרות וכדאי לישראל להיעזר בידע ובתובנות שלהם על האויב המשותף שאנחנו חולקים איתם.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה, קשה לכנות את מה שישראל עשתה השבוע "חזרה למלחמה". מדויק יותר לומר "חידוש הלחימה": הפצצות ממוקדות מהאוויר, פגיעה חשובה בדרג הניהולי-אזרחי של חמאס בעזה, אותם אנשים שאמונים על מערך השלטון של חמאס. הרי ארגון הטרור העזתי איננו רק זרוע צבאית, הוא הרבה מעבר לכך. הוא מדינה. וכדי להרוס מדינה צריך לפגוע בפקידות הגבוהה, באחראים שבמשרדים הממשלתיים, שהם הליבה של מדינת חמאס. אלה שמשלמים משכורות, אלה שממונים על מנגנוני הביטחון האימתניים של התנועה, אלה שממשיכים לירות ברגלי אנשים ולעצור אחרים רק כי ביקרו את חמאס, אלה שמפעילים את בתי המשפט של עזה.
בינתיים מתמקדות ההפצצות בעיקר בירי מן האוויר ובארטילריה, ובמקביל החלה גם פעילות קרקעית ממוקדת בפשיטה בצפון הרצועה, בציר החוף וגם ברפיח, אבל ישראל כבר מכשירה את הקרקע להרחבת התמרון ומאיימת. תושבי בית חאנון שבצפון הרצועה ואלו שבמזרח ח'אן יונס כבר נדרשים לעזוב את בתיהם – ושוב, בפעם המי יודע כמה בשנה האחרונה, יוצאות תמונות של אזרחים מעמיסים ציוד ונמלטים. לתמונות האלה יש אפקט מוגבל על חמאס, כפי שנוכחנו לדעת, ארגון שהמיט אסון על עמו. אבל אם תשכנע אותו ישראל שכניסה קרקעית נרחבת היא עניין ריאלי, ייתכן שזה יוסיף נדבך של לחץ על מקבלי ההחלטות שם.
המכה על הראש בעזה נועדה לכופף את היד בקהיר. המטרה היא להפעיל לחץ על חמאס שיתגמש, ואז יהיה אפשר להאריך את הפסקת האש. ארגון חמאס של פעם היה סוגר השבוע את הטלפון ואת דלת המשא ומתן לתקופה ארוכה. זו הייתה תנועה שתפיסת הזמן השונה שלה הניעה את מהלכיה. את עסקת שליט הם משכו במשך חמש שנים, את המשא ומתן על גופות החללים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל הם ניהלו במשך כעשור, והוא נכשל.
אבל היום ישראל פוגשת חמאס אחר. מוחלש, מבודד (שימו לב לתגובה של חיזבאללה – גינוי והבטחה להתייצב לימין חמאס, אבל אין גיבוי במעשים, וספק גדול אם יממש חיזבאללה את הדברים בשעה שהוא מנהל מערכה פנימית על מעמדו בתוך לבנון), מודע למגבלותיו ובעיקר חושש מהגיבוי האמריקני לישראל. לכן גם כיום ממשיכים להצהיר ראשי חמאס מעל כל במה על רצונם ביישום מלא של ההסכם.
הבוקר (חמישי) דיווח העיתון הקטארי אל-ערבי אל-ג'דיד כי בכירים בחמאס טוענים: הודענו למתווכות שהארגון יסכים לשחרור חטופים, בתנאי שהשלב השני של הסכם הפסקת האש ייושם. וכאן בדיוק אנחנו מגיעים למהות: גם אם יתגמש הפעם חמאס, ויתרצה ויסכים לשחרר שלושה או ארבעה חטופים כדי להאריך את תקופת השקט ולדחות את הקץ, גם שם יודעים שראש הממשלה בנימין נתניהו נחוש שלא להיכנס לשלב השני של ההסכם, משום שפירוש הדבר הוא קץ המלחמה בשעה שחמאס עומד על רגליו בעזה. לפיכך גם אם תוארך הפסקת האש, בעוד כמה שבועות שוב נהיה באותה הסיטואציה, באותו מלכוד 22 אכזרי. בחמאס מבינים שראש הממשלה נחוש שלא לסיים את המלחמה כל עוד ארגון הטרור נמצא ברצועה, גם אם משמעות הדבר היא שעשרות אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, שנמצאים בשבי – לא ישובו הביתה בקרוב. ואולי חלקם בכלל לא.
משלה את עצמו מי שחושב שחמאס ימשיך לאין קץ את שחרור החטופים בתמורה להארכת הפסקת האש, גם אם תחודש המלחמה. הקלף היחיד שנותר בידי ארגון הטרור העזתי הוא חטופים ישראלים חיים, ערובה לשרידות השלטון או לכל הפחות שרידותם האישית של אנשיו. ולכן שתי מטרות המלחמה המרכזיות – מיטוט שלטון חמאס והשבת כל החטופים – גם היום, יותר משנה וחצי אחרי 7 באוקטובר, לא מתחברות. ושוב חזרנו לנקודת המוצא. זו שבעצם לא עזבה אותנו במשך כל המלחמה.
תגובות