במבצע הנועז שבו חולצו החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו נפל לוחם הימ"מ ארנון זמורה ז"ל, שעל שמו נקרא המבצע. הוריו, ראובן ורותי, סיפרו הבוקר על המפגש עם בני משפחות החטופים שחולצו ועם הצוותים הרפואיים שטיפלו בארנון הפצוע במשך שעות ארוכות, תחת אש.

"אבא של נועה ארגמני הגיע ואמר לנו תודה", סיפרה רותי, "ביקשתי ממנו שיגיד לנועה שתחיה חיים מלאים, שתקים בית, שתהיה שמחה ושתחיה כל יום כאילו זה היום האחרון. באה לכאן גם הדודה של נועה. היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי 'תודה על ארנון שהציל את האנשים והביא אותם הביתה למשפחות שלהם'".

"יש גאווה מאוד גדולה. אנחנו עוד לא מבינים את מה שקרה לנו כי אנחנו מוקפים בים אנשים, כל עם ישראל. אין ספק שאנחנו גאים מאוד בארנון. זו הייתה הבחירה שלו בתור אדם בוגר, זו הייתה העבודה שלו, וככה התייחסנו לזה - כמו שבן אדם הולך להיות רופא או מנופאי או כל דבר אחר. זו הייתה בחירה מושכלת, יחד עם הסיכונים. ארנון עשה הכל בצורה הבטוחה ביותר, אף פעם לא עיגל פינות, גם לא בתור ילד".

פגשתם את הכוח שהיה איתו במבצע?
ראובן: "באו אלינו וסיפרו לנו את כל שרשרת החילוץ, הפרמדיקים והרופאים שהעבירו אותו לרכב, ומהרכב לנגמ"ש, ולמסוק, ואחרי זה למסוק השני. אלה אנשים רציניים שעשו הכל כדי להציל את הבן שלנו, שכבר היה במצב אנוש. הם לא ויתרו עליו ונלחמו עליו שלוש שעות. הם אמרו לנו סליחה. אמרתי להם: אין לכם מה לבקש סליחה. אנחנו מודים לכם שלא ויתרתם. אתם לוחמים אמיצים, עשיתם הכל תחת אש".
רותי: "היו גם אנשים שלא מכירים אותנו ובאו לבקש סליחה. אני לא חושבת שיש על מה לבקש סליחה, אבל כן הייתי מבקשת מהאנשים, כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו, שיעשה קצת יותר טוב כדי שיהיה לנו יותר טוב לחיות במדינה הזאת".

ידעתם שארנון לוקח חלק במבצע הזה?
ראובן: "ארנון היה איתי בקשר תמיד, לאורך כל שנות השירות שלו. ברוב המקרים הוא עדכן אותי לפני והתייעץ איתי. ידעתי גם על הסיפור הזה".
רותי: "אני תמיד ביקשתי עדכונים בדיעבד, לא רציתי לדעת לפני. הבנתי שמשהו עומד לקרות כי ביום שישי ב-11:30 בצהריים ארנון התקשר ואמר שהוא בדרך ליחידה. ביקשתי ממנו שישמור על עצמו ועל החברים שלו ושאני אוהבת אותו. הוא ענה לי: 'אמא, גם אני אוהב אותך'. תייקתי את זה באיזו פינה במוח ובכלל לא חשבתי על זה שיש מבצע. כשראובן סיים את השיחה עם ארנון שאלתי אותו: מה, הוא הולך להביא אנשים? ראובן אמר לי 'כן'. זה תויק אצלי באיזו פינה במוח, לרגע לא חששתי או דאגתי לארנון".

מתי הבנתם שקרה משהו לבן שלכם?
ראובן: "ישבתי וראיתי טלוויזיה בשבת ב-12:30. ידעתי שהוא שם. ראיתי שיש שם מלחמה רצינית, אבל ידעתי שזה שלב הנסיגה אז פחות דאגתי. כרגיל, עד שאתה לא שומע ממנו 'אני בסדר' אתה דואג. באותו זמן דיברתי עם הבן השני שלי שאמר: 'אבא, אל תדאג, זה כבר אחרי. הוא בחוץ'. לא עבר הרבה זמן ודפקו לנו בדלת".

במשך שנים ארנון עשה את הדברים הכי נועזים ואמיצים. חשבתם על הסכנות?
ראובן: "ארנון שידר לנו ביטחון ומקצועיות. הוא אמר: 'אבא, אל תדאג'. שאלתי אותו לפעמים: ארנון, אתה נכנס עם צוות כזה קטן למחנות פליטים. איך אתה מסתדר? הוא אמר: 'אל תדאג, אבא. ללוחמי ימ"מ יש כוח אש רציני מאוד. אנחנו יודעים את העבודה, אנחנו מתאמנים, מתחקרים. נחזור הביתה בשלום'".
רותי: "הוא שידר לנו ביטחון וידענו שהוא עושה את הכי טוב שהוא יכול. יש דברים שלא תלויים בך, גם כשאתה מתכנן את הכי טוב שאתה יכול".

איזה אבא הוא היה?
רותי: "הוא היה אבא מדהים, בן זוג מדהים, אח מדהים, נכד מדהים. הוא כיבד את כולם, ראה את כולם. הייתה לו אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד. כל אחד מהחברים שלו אמר: 'ארנון היה החבר הכי טוב שלי. אני החבר הכי טוב של ארנון'. כולם הרגישו שהם החברים הכי טובים של ארנון. הוא שם לב לפרטים, היה לו אכפת. אם קלט ילד שישב בפינה, שעוד לא התחבר לכולם, היה ניגש אליו, יושב איתו, עושה איתו צחוקים ולאט לאט מכניס אותו לעניינים. כולם אומרים שהוא גיבור, שהוא לוחם-על. לפני הכל הוא היה בן אדם".