הסרטון של 3 דקות ו-9 שניות שפרסם אתמול מטה משפחות החטופים, שהציג את הרגעים הראשונים מחטיפת התצפיתניות מבסיס נחל עוז, הציג באופן מתומצת את הקריסה המוחלטת של צה"ל, של מדינת ישראל.
לצד הפחד והאימה בעיניים של החיילות המדממות, אי אפשר היה שלא לראות את הנחת של מחבלי הנוח'בה. בסרטון רואים את הרגעים בהם אותם מחבלים מתרברבים ב"שלל" שלהם, היה להם זמן להתפלל, לאכול וסתם לדבר ביניהם. לא היה שם אף אחד שימנע את האירוע, לא בתחילתו ולא בסופו.
ואם לא די בזה, היה להם את הזמן לקחת את התצפיתניות ולהביא ג'יפ האמר צה"לי כדי לחטוף אותן לעזה. הנחת והרוגע הזה של המחבלים זה מה שמסמל את ההפקרה, את הקריסה, אותן מכיר כותב שורות אלו היטב כתושב קיבוץ נירים שבעוטף עזה.
הסרטון שמתעד את חטיפת התצפיתניות מצמרר, מכעיס ומרתיח את הדם. ככה נראה בסיס של צה"ל שנכבש על ידי חמאס. ככה נראו הישובים ב-7 ואגב גם ב-8 באוקטובר.
התיעוד הזה מזקק את החידלון של צה"ל. בימים האלה לא היה בעוטף עזה צבא וגם לא מדינה. לוחמים וגם כאלה שלא הפכו בעל כורכם לגיבורים, הם אלה שהצילו חיים. אבל לא היו שם מפקדים, לא של החטיבות, אוגדות ושל צה"ל הגדול.
לא ברור מה עשו באותם רגעים מי שישבו שם בבור, במיוחד באגף המבצעים של צה"ל. האמת שזה גם לא משנה, כי התוצאה הנינוחות הזו של המחבלים שראיתי במו עיניי.
"שעתיים וחצי לתוך האירוע הם עומדים ומדברים בנחת"
הסרטון הזה החזיר אותי לחוויה האישית שלי מ-7 באוקטובר. במיוחד לשעה 08:50. כתושב קיבוץ נירים, הייתי כמו כולם בממ"ד עם המשפחה. שמעתי סביבי את הירי ואת הפיצוצים, את הדיבורים בערבית. בשלב הזה עוד לא ידעתי שהמחבלים יכנסו גם לבית שלי. אבל לפני שזה קרה, היה הרגע המייאש באותה השעה, כשראיתי את המחבלים מחוץ לבית שלי.
במקרה שלי, לא הצלחנו לסגור את חלון הברזל של הממ"ד כאשר נכנסנו לשם ב- 06:30 בגלל התראת צבע אדום. שכבנו על הריצפה מתוך מחשבה שאחרי ירי הרקטות ניסע לאזור שקט יותר. ב-06:42 האירוע השתנה כשהתחלנו לשמוע את הירי בתוך הקיבוץ. לא הרבה אחר כך דווח בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ על זריקת רימונים לבתים. הבנתי שצריך לסגור את חלון הברזל, ומאותו רגע זה מה שעשיתי כל פעם שהייתה הפוגה קצרה בירי או כשהרגשתי שהם רחוקים מהבית. אבל זה לא עזר.
ב-08:50 ניסיתי בפעם המי יודע כמה לסגור את חלון הברזל כדי שלא לספוג רימונים. ואז ראיתי אותם. במרחק של 3-4 מטרים בלבד עמדו שלושה מחבלים לבושים במדים. הם עמדו 2 מול אחד, הנשק שלהם היה ב"הצלב" מקדימה. הם לא ירו, לא צעקו, לא רצו ולא השתוללו. פשוט עמדו שם ודיברו ביניהם.
כמעט שעתיים וחצי לתוך האירוע ושלושה מחבלים עומדים מולי, רגועים, בנחת. ממש מנהלים שיחת חולין בשבילי הקיבוץ. הפער בין הרגע הזה לבין ההודעות בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, שם כולם שאלו "איפה צה"ל?", "איפה הצבא?" היה אדיר.
נראה שאחרי יותר משעתיים, המחבלים הרגישו בנוח, הבינו שאף אחד לא יבוא ושיש להם זמן. אחרי הרגע הזה גם אני הבנתי, צה"ל לא יבוא. אין צה"ל. וזאת תחושה נוראית של ייאוש וחוסר תקווה.
אני מניח שזה מה שעבר לתצפיתניות בראש. הצבא אכזב אותן, צה"ל אכזב את כולנו. צה"ל הפקיר אותנו וקרס, לא משנה איך ינסו להציג את זה. ועל זה המפקדים צריכים לשלם את המחיר. במי שהיה שם, בעמדות הפיקוד, כבר לא יהיה אמון.