"איזה יפים אתם", מחייך מפקד הקורס ולרגע שובר את התדמית הרצינית שמלווה אותו בשלושת החודשים האחרונים. 55 חניכים מחייכים אליו בחזרה, 55 כומתות אדומות ופרוותיות מזדקרות מכותפותיהם. מעליהם, על ראש עמוד אבן גבוה, ניצבות כנפי הצניחה הוותיקות.
המקום הזה, אנדרטת הצנחנים, הוא ללא ספק הראוי ביותר לקבלת כומתה אדומה בתמורה לכומתת הבקו"ם איתה הלכו בחצי השנה האחרונה. אף על פי שלא תוכלו למצוא אותם באף אחד מגדודי החטיבה האדומה, מחזור ע"א של קורס מדריכי צניחה מורכב מחיילים שעונים על ההגדרה המילונית למילה "צנחן". הם צונחים, ואז צונחים עוד קצת, ואז צונחים שוב. הם צונחים כל כך הרבה, עד שבסופו של דבר הם יהפכו למד"צים (מדריכי צניחה) מן המניין ויהיו מוסמכים ללמד חיילים אחרים איך לצנוח בעצמם.
"מדריך צניחה מוכן להכול", מבטיח מפקד הקורס, סרן קובי לימור. "אין כמעט הסמכה בצה"ל שהוא לא עובר. בין אם זה חי"ר וניווטים, שבועות של צניחות מילוט, צניחות מכבש מטוס או לתוך הים". כל ההכשרות הללו מכינות את מדריכי הצניחה לייעוד השני שלהם: הדרכת כוחות מיוחדים וחבירה אליהם במבצעים ובתרגילים מסווגים.
כשכמעט מחצית מהקורס מאחוריהם, חניכי הקורס יכולים להרשות לעצמם להירגע מעט מהלחץ שליווה אותם בחודשים האחרונים. אחרי הכול, בזמן ששאר הלוחמים סיימו את קורס הצניחה הבסיסי וחזרו אל הגדודים, חניכי קורס מדריכי הצניחה התחילו ללמוד איך גורמים לחבר שלך לקפוץ ממטוס ולהגיע לקרקע בשלום. בעוד שהפחד מפני מצנח לא תקין או מפגש אלים עם הקרקע לא נעלם לגמרי, נפילה מגובה מאות מטרים עם פיסת בד מעליך הופכת לשגרה יותר ויותר הגיונית עבור הצנחנים. "יש לנו משפט שאומר: 'לכל מקום שנלך ובכל דרך שנבחר'", מדקלם סרן לימור. "המשפט הזה הולך איתי ועם החניכים כל הזמן. זו הגישה שלנו, אנחנו צריכים תמיד לזכור מי אנחנו ומה אנחנו רוצים, מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים".
התפקיד עם הכי הרבה אדרנלין בצה"ל
נחזור קצת אחורה בזמן, אל ראשית הקורס שהגיע אחרי הכשרה של רובאי 05 בבא"ח צנחנים לבנים שבחבורה, ובבא"ח גבעתי ל-14 החניכות בקורס, שהצטרפו לטירונות של קרקל. החניכים מרימים עיניים אל מגדל הקפיצה, המוכר כבר דורות כ"אייכמן", המתקן המאיים ביותר במגרש האימונים של המרהו"ם (מרכז הטסה והכשרות מיוחדות). יש אנשים שיסתכלו על מפלצת הברזל הזו ויקראו לה מור"ק. נראה שהמחזור הטרי של קורס המד"צים יעדיף לקרוא לה "פחד אלוהים".
לפני הטיפוס אל ראש המגדל, חוזרים החניכים בינם לבין עצמם על סדר הפעולות שעליהם לבצע לפני ה"נחיתה": קשרים שצריך לפתוח, מנופים שצריך לשחרר, פחד גבהים שצריך להדחיק. בפועל, קפיצה מה"אייכמן" דומה לאומגה, רק שנופלים שלושה מטרים לפני שהרצועות נמתחות ומאבטחות את הקופץ, ואותה עצירה היא פחות מנעימה באזור החלציים.
הקורס נפתח בכל שנה אי-זוגית (אחת לשנתיים), כך שלא פשוט ליצור מערכת שיווקית לתפקיד עם הכי הרבה אדרנלין בצה"ל, שההגעה אליו מתבססת בעיקר על שמועות מפה לאוזן ועל מורשת משפחתית. גם חיפוש מהיר בגוגל לא יעלה תוצאות מהימנות על הלו"ז הצפוי או על התכנים המועברים. אפילו החניכים עוד לא ממש יודעים מה מחכה להם בתום שבעת החודשים הבאים. "זה נראה לי תפקיד מגניב עם אקסטרים", מושך טוראי רז שדמי בכתפיו. "אנחנו לא יודעים כלום, רק שיהיה קשה ומעניין. במשפחה שלי כולם צנחנים, אבל... לא כאלו. אפשר לומר שאני קצת הכבשה השחורה".
יום לפני הצניחה הראשונה. עכשיו זו ההזדמנות האחרונה לבקש טופס העברה, כי במהלך הקורס כל אחד מהחניכים אמור לצנוח, במצטבר, יותר מ-60 פעם. "כל מי שיגיד כאן שהוא לא מת מפחד ממה שקורה מחר – משקר", מגלה שדמי. "אבל בסדר, נעבור את זה ונמשיך הלאה". אף חניך לא מבקש לעזוב את הקורס, אבל כולם סובלים מנדודי שינה בלילה שלפני צניחת הבכורה.
"הלילה לא מפחיד אותי. מפחיד אותי שאני צריך לקפוץ ממטוס!"
הצניחה הראשונה עוברת בשלום והחניכים מתגלגלים לראשונה בחולות פלמחים, שאותם עוד יכירו היטב היטב בחודשים הבאים. בתוך שבוע מגיעים החניכים ליום האחרון בקורס הצניחה הבסיסי, שדומה לקורס שעוברים כלל לוחמי חטיבת הצנחנים. הצניחה שתציין את סוף הקורס עומדת להתבצע בלילה, בחושך מוחלט, ועם ציוד לחימה הכולל נשק ואפוד הדחוסים בשק החזה שנשאר קשור לצנחן לכל אורך הצניחה. אחרי הנחיתה ואריזת המצנח הם יתחילו מסע קצר. משהו סמלי.
צניחה לילית אולי נשמעת מפחידה, אבל יש חניכים שמתמקדים בבעיות בסיסיות יותר. "הלילה? הלילה והחושך לא מפחידים אותי", מתגאה טוראי עמית חג'ג'. "מפחיד אותי שאני צריך לקפוץ ממטוס! אומרים לנו כאן כל הזמן לא להיכנס לאופוריה כדי שלא נהיה אדישים. אין בעיה, אני מת מפחד, אין שום אופוריה".
בצד השני של מגורי הבנים, טוראי יהל נבו מנסה לתאר עבורנו את תחושת ההתעלות שרק מי שהיה בין שמים לארץ יכול להבין: "המטוס הסתובב, עמדתי בדלת וראיתי את הנוף הכי מדהים בעולם", הוא משחזר את הצניחה הראשונה בהתלהבות. "ואז ישר נשאבתי החוצה. מעליי ראיתי את כיפת המצנח הירוקה ואת השמש בצד ואת כל החברים שלי עפים לידי. זה כמעט לא אמיתי. צניחה ראשונה זה משהו שאני לא אשכח בחיים. אז עכשיו אנחנו הולכים לצנוח בלילה, וזה יותר מפחיד ויותר מסוכן. אבל אם מישהו לא היה בטוח אם הוא רוצה את הקורס הזה או לא – אחרי הצניחה הראשונה כולם סגורים. אני רוצה לצנוח כל השירות".
שלוש שעות מאוחר יותר, כמה עשרות קילומטרים דרומית לתל־נוף, מצנחים ירוקים נפלטים ממטוס הקרנף ונעלמים בשקט של החושך. במקום בו נחתו מקפלים הקורסיסטים בזריזות את המצנחים ורצים לנקודת הכינוס. הריצה הזאת, יחד עם הריצות שצפויות להם בחולות, עומדות להציב אתגר קטן לחניכי הקורס, ואולי אתגר מעט גדול יותר לבנות שמרכיבות חלק גדול ממנו. "זה מלחיץ קצת, אבל אני מקווה לעבור את הכול בשלום", אומרת טוראי אלה לוסקי אחרי הנחיתה. "המצנח ושק החזה כבדים לאללה, אבל בנות כבר עשו את המסלול הזה לפנינו ואני שרופה על התפקיד הזה. בינתיים המאמץ שלי משתלם". קרוב לנקודת הכינוס, טוראי אור מרגלית מגבה את דברי חברתה: "זה לא קל, אבל כולנו מאוד רוצים את התפקיד", היא אומרת ומנסה לקפל את המצנח לצורה קומפקטית. "עכשיו אנחנו יוצאים למסע רק עם אפוד, אז יהיה בסדר. דווקא מגניב לי לקפוץ ממטוסים כל השירות".
המסע לא ארוך במיוחד – שמונה קילומטרים בחול ים – אבל בסופו סרן לימור עדיין לא מסופק. למחרת, אחרי קבלת כנפי הצניחה והחלוקה לדבוקות, הוא מוצא זמן לאזהרה קטנה: "אתם עוד חייבים לי מסע", הוא אומר. "סיימתם היום את קורס הצניחה הבסיסי, אבל עכשיו אתם מתחילים שלב הרבה יותר ארוך והרבה יותר קשה. עכשיו אתם מתחילים קורס מד"צים".
כל צניחה היא שונה
לא עובר זמן רב מתחילת הקורס, והחניכים מתחילים לתרגל את אחד הדברים החשובים ביותר שילמדו – שילוחים. "מטבע הדברים, זה תפקיד שדורש הרבה אחריות", מסביר סרן לימור. "לשלח זה אומר לעמוד עם מישהו לצד הדלת במטוס ולהוציא אותו בבטחה לצניחה". הכשירות הזו של להיות אחראי על חיים של מישהו אחר מלחיצה את החניכים, שחייבים לדעת לזהות כל תקלה וזה מצריך המון מקצועיות ומשמעת. "עכשיו הם מקבלים בום לפנים", מתאר לימור. "הם עומדים לשלח את החברים שלהם ולשלח את עצמם. זה לא פשוט".
"לא פשוט" זה קצת אנדרסטייטמנט. בשביל טוראי עודד סלתון, למשל, לבקש ממישהו לקפוץ מ-400 מטר כשהאחריות נופלת עליו – עולה בבריאות. "עזוב מסעות ופחד מצניחות וכל זה, הכי קשה לי זה הלחץ המנטלי", הוא מודה. "זה לא פחד על עצמי, אלא על האנשים שאני משלח, הרי אם אני טועה קורה משהו רע מאוד. בוא נגיד שבסופי שבוע אני צריך לעשן כפול".
גם טוראי ירון גני מרגיש את לחץ השילוחים יורד עליו. "שילחתי אתמול וזה שובר את סף הפחד", הוא מתאר. "אתה עומד ליד הדלת ורק מתעסק בבן-אדם השני עד שאתה שוכח מהפחד שלך. זה מטורף". לחשש מהצניחות עצמן טוראי סלתון כבר פיתח שיטה חסינת תקלות: "אני צועק למכבי חיפה שאני אוהב אותה ומקלל את אבי נמני", הוא אומר בפנים חתומות. אבל סרן לימור לא ממהר לקנות את הסיפורים על חניך שלא פוחד לצנוח. "עשיתי מעל 500 צניחות אוטומטיות ועוד כ-100 חופשיות, והפחד אף פעם לא נעלם", הוא מבטיח. "זה רק הופך מפחד לריגוש ואדרנלין. כל צניחה היא שונה, ולכן אנחנו לא מאמינים בביטחון עצמי מופרז. אני יכול להגיד על עצמי שכשאני עומד בדלת הלב שלי עדיין דופק".
ובכל זאת, נדמה שהחניכים מתחילים לפתח קור רוח לגבי הצניחות האוטומטיות (הצניחות המקובלות ביחידות הצנחנים בהן המצנח נפתח אוטומטית שלוש שניות אחרי הקפיצה מהמטוס – א"ב). לקראת שבוע צניחות המילוט, רובם כבר לא יכולים לחכות להכשרה היוקרתית, שבסופה יזכו לענוד גם את סיכת ה"צוענייה", שמוענקת למדריכי צניחה שעברו שמונה צניחות חופשיות. "אני חייב לעלות גבוה יותר", מחייך טוראי זיו חסון. "אני יודע שהצניחה החופשית תהיה משהו שאני לא אשכח. בן דוד שלי היה מדריך ועוד מכיתה ט' ידעתי שאגיע לכאן. אם באמת הכול תלוי בי, אני יודע שאצליח לסיים".
לצנוח גם במצבי קיצון
שבוע לאחר מכן, במגרש הענק של חברת "סקיי כיף" במנחת שדה תימן, עשרה חניכים ראשונים מתכוננים לצלול ארבעה קילומטרים באוויר. לבושים בבגדים אופנתיים במיוחד של מועדון הצניחה החופשית, הם נדחסים למטוס קל שלוקח אותם לגובה של 12 אלף רגל, פי עשרה מזה בו צנחו בצניחות האוטומטיות.
רס"ב משה אב, המדריך הראשי של הקורס, מנסה לאתר אותם בשמים. "זה נועד להכשיר אותם לצנוח גם במצבי קיצון שבהם נדרשת 'צניחת חירום', כמו למשל כשמטוס מתרסק", הוא מסביר. "יותר ספציפית לקורס, זה מכין אותם לצניחות לא אוטומטיות ומאפשר להם להתרגל לעבוד עם מצנח של משלח". רס"ב אב יודע על מה הוא מדבר. לפני יותר מ-30 שנה הגיע הצנחן הוותיק ליחידה לאחר שנפצע בשירותו בשייטת. היום, עם סכום משוקלל של כאלף צניחות באמתחתו, אב יודע יותר טוב מכל אחד אחר איך ללמד חניכים צעירים צנחן מהו.
עד שהמטוס ישחרר את הצונחים, הוא מנצל את הזמן כדי לתת טיפים של הרגע האחרון לחניכים שיעלו לסבב הבא. "תדמיינו שאתם באוויר עכשיו, אתם יוצרים קשת בכל הגוף", הוא מדגים ודוחף את הישבן קדימה ומושך את הידיים לאחור. "המדריכים באוויר יסמנו לכם לאיזה כיוון אתם צריכים להתיישר לפני שהם ישחררו אתכם, אז כדאי שתחזרו על הסימנים כדי שתדעו למה הם מתכוונים".
בקשר נשמע הטייס מכריז "צנחנים באוויר". מהקרקע, נראים הצונחים כנקודות קטנות שהולכות ומתקרבות. מהמטוס, לעומת זאת, המצב קצת פחות שליו. כל חניך לובש חליפת צניחה שגם מצוידת בנקודות אחיזה על הזרועות והרגליים. כשההוראה ניתנת, מדדים החניכים לדלת כאשר שני מדריכים ותיקים אוחזים בהם מימין ומשמאל. הוותיקים, מפאת חוסר בזמן (וגם כי זה די כיף), לא נותנים זמן רב לבהייה בנוף ומושכים את החניכים מחוץ לדלת המטוס, אל תוך קור גבהים משתק של כמה מעלות מתחת לאפס ורוח מחרישה. מהרגע שרצפת המטוס נשמטת מתחת לרגליהם, לצוותים יש 50 שניות עד שהמצנחים צריכים להיפתח, ועד אז המשימות מרובות.
"איפה עוד בצבא ייתנו לי לעשות צניחה חופשית?"
טוראי גיא ברליין, הצונח התורן, פורש את גפיו לצדדים ומביט ימינה ושמאלה לאישור. אחד המדריכים משחרר יד אחת מאחיזתו בחליפת הצניחה ומראה לברליין שתי אצבעות פונות למעלה. החניך מהנהן ומיישר זווית ברגליים, נותן לגופו קשת חדה יותר. מהצד השני ברליין מקבל הוראה נוספת, והוא נוגע שלוש פעמים בכבל שיפתח את המצנח. לאחר ששני המדריכים רואים שהוא נמצא בפוזיציה הנכונה ומסוגל לפתוח את המצנח, הם משחררים את ברליין לרחף באוויר לצדם ונותנים לו את האישור הסופי. שלושתם מרחפים באוויר עכשיו, מנותקים לגמרי זה מזה, אבל נופלים בדיוק באותה המהירות. ברליין מושיט יד מהירה לכבל המצנח ומושך בו. כשהמצנח נפתח, כתוצאה ממהירות הנפילה הוא נמשך למעלה ומוודא שהחופה המלבנית שמעליו פתוחה. עכשיו קצב הנפילה אטי והצונח הנרגש משתדל להתאפס על המקום בו הוא נמצא ביחס לנקודת הנחיתה המיועדת.
אחרי כמעט דקה של לחץ, יכולים החניכים ליהנות מעט מהנוף. הם דואים לאט לכיוון האדמה, פונים בכיוון השעון ומנמיכים גובה עד שהם נוחתים בנקודה המסומנת. המדריכים הוותיקים, לעומתם, לא מתים על השלב האיטי והרגוע הזה. כמה שניות אחרי ששחררו את החניך, מצמידים המדריכים את הידיים לצדי הגוף, מטים את המשקל קדימה וצוללים את יתרת המרחק לקרקע במהירות הולכת וגוברת. בסוף הם גם פותחים מצנח כמובן, אבל ההנאה היא לעשות את זה כמה שיותר מאוחר, כל עוד אין בכך סיכון. את התהליך כולו מתעד אחד המדריכים בעזרת מצלמת וידאו שמחוברת לקסדה שלו. בסרטון ישתמשו מאוחר יותר לצורך ניתוח הצניחה ושיפור לקראת הבאות.
"אני עוד צריך להסדיר את הנשימה", מחייך טוראי ברליין לאחר הנחיתה. "האמת שלעמוד בדלת לא היה החלק הכי מפחיד, אלא השנייה שאתה יוצא מהדלת, כשאתה כבר לא יכול להתחרט על זה. ואז אתה פשוט נמצא 50 שניות באוויר לפני שאתה פותח מצנח בכלל. זה מדהים, איפה עוד בצבא ייתנו לי לעשות צניחה חופשית?"
לפני שההתלהבות עולה לראש, רס"ב אב מכנס את הצונחים כדי לעבור על תיקונים חשובים לקראת שבע הצניחות הבאות. רובם מסתכמים בפחד עצמו. "אין דרך פשוטה או טריקים כדי להתגבר על זה, חבר'ה", הוא מודה. "אתם חייבים להתגבר על הפחד בזמן שאתם באוויר. זו כל המשמעות של צנחן חושב".
עד סוף שלב הצניחות החופשיות, יצנח כל חניך שמונה פעמים, כאשר בכל צניחה תוטל עליו יותר אחריות. בתחילה יצנח בלי לקבל הערות מהמדריכים, לאחר מכן יצנח לבד ויחליט בעצמו מתי לפתוח את המצנח. בצניחות האחרונות כבר ישתמש בניסיון ובביטחון שצבר בשביל כמה אלתורים באוויר (ע"ע סלטות, צלילות ונפנופי ידיים). אחרי השיחה עם רס"ב אב, מודה אחד החניכים שבניגוד לאחרים, הפחד שלו לא בדיוק נבע מהגובה. "המצנחים שאנחנו לוקחים הם מצנחים שהחברים שלנו לקורס מקפלים", אומר טוראי עמרי אמויאל ומצביע על כמה קורסיסטים שמתאמצים להפוך את המצנח הענק לריבוע שמסוגל להחליק לתוך תיק גב. "אז פשוט לקחתי את המצנח שהחבר הכי טוב שלי קיפל וקיוויתי לטוב. אם משהו קורה – זה עליו".
האלונקות בהופעת אורח
מאז המסע הראשון שלהם עברו כמעט שלושה חודשים, ועכשיו הגיע הזמן למסע הכומתה. צניחות רגילות כבר מזמן לא מבעיתות את החניכים, גם לא הצניחות החופשיות. בקרוב הם יסיימו עם השילוחים וצניחות המילוט, ויתחילו עם הפעולות המורכבות באמת: צניחות אל הים, שילוח ציוד, עבודה עם מסוקים – כל אלה יקרבו אותם לשלב הסופי בקורס, שבו יזכו סוף-סוף להתנסות בהדרכה אמיתית, הסטאז' – בו הם יעבירו בעצמם קורס צניחה לצנחנים טריים כשמדריך מנוסה משקיף עליהם מהצד. אבל עד אז יש עוד ארבעה חודשים, ובינתיים מחזור ע"א יסתפק בלהפסיק להסתובב עם כומתה ירוקה. "אנחנו מתים כבר להגיע לכומתה האדומה", מצהיר טוראי גני. "עבדנו עד עכשיו מאוד קשה וזה הישג שאנחנו כבר רוצים שיהיה שלנו".
בחמש לפנות בוקר, המסע מתחיל בערפל הכבד שירד על אנדרטת "יד קנדי" בהרי ירושלים. רק עוד שבע שעות ו-46 קילומטרים עד גבעת התחמושת והכומתה. עד אז, ובין הצעקות לעמוד בקצב, מפקד הקורס מוצא כמה דקות לפרגן לחניכים: "מה שמאפיין את המחזור הזה, זה שהם מאוד ביחד", הוא אומר, "הם מפחדים ביחד, נהנים ביחד, עוברים את זה ביחד. הם עוברים שינוי מאוד גדול במהלך הקורס הזה, במיוחד בתחושת האחריות שלהם כלפי עצמם וכלפי החברים שלהם. זה בא בהדרגה, אבל הם מאוד רוצים בהצלחה של השני".
אחרי 18 קילומטרים וארוחת בוקר קטנה, חוברות החניכות של הקורס לקבוצה הגדולה והמסע נמשך. קצת קשה לתאר מסע כומתה, בעיקר בגלל שברובו המוחלט פשוט הולכים והולכים, ואז נהיה קשה ואז ממשיכים ללכת. בישורת האחרונה, הכניסה לירושלים והעלייה לגבעת התחמושת, נוספות למסע גם האלונקות. הורים לא היו אמורים להיות שם, אבל בכל זאת כמה הגיעו לעודד ולדחוף את החיילים בקילומטרים האחרונים. אלה כבר מותשים לגמרי, אבל צפצופי המכוניות סביבם ודיבורים על הכומתה משחזרים מעט כוח. בסוף, כשהם דוחפים ומושכים את נושאי האלונקה, הם מגיעים לגבעת התחמושת, עייפים אך מרוצים, לעלה קרב קצר. עכשיו הגיע הזמן לדדות לאוטובוס ולחזור לבסיס.
עכשיו מעלים הילוך
שלושה ימים מאוחר יותר, החניכים עולים בזה אחר זה לקבל את הכומתות הנחשקות. אחד-אחד מנחית עליהם לימור לחיצות יד שמערערות להם את שיווי המשקל, ואז זורק להם חיוך כמעט חברי. ברקע, רמי קליינשטיין חוזר ומציין שהוא כל הזמן צנחן. אחרי שהבמה נצבעת באדום, מפקד הקורס מבקש לפנות לחניכים: "כשראיתי אתכם בעלייה לירושלים, התמלאתי גאווה שבישרה לי שהצלחנו במשימה", הוא מקריא ומשתדל להתנתק מהדף. "לצד זה, יש לנו עוד עבודה רבה. עכשיו אני יודע שאתם ראויים לחבוש את הכומתה האדומה. יותר מזה – אתם ראויים לגאווה".
החניכים מקבלים כמה דקות עם ההורים הנרגשים לפני שייאלצו להתחיל לנקות את האנדרטה. בשביל כמה מהם, הטקס מקבל רובד נוסף. "אבא שלי גם היה צנחן, ובכל פעם שהיינו נוסעים לסבא וסבתא, הוא היה מצביע על האנדרטה ומספר על טקס הענקת הכומתה שלו", משחזר טוראי נבו. "עכשיו הוא הביא לי את הכומתה שלו. זה סוג של מסורת, אני מרגיש שעשיתי את מה שהייתי צריך לעשות".
בשביל חניך אחר, הכומתה מסמלת הצלחה לא רק בשבילו, אלא בשביל מגזר שלם. "זו הרגשה נפלאה לעמוד פה, הרגשה של כבוד", מתאר טוראי אייל חלבי, הדרוזי הראשון שהגיע לקורס היוקרתי. "כשהגעתי לקורס, המ"כים סיפרו לי שאני הדרוזי הראשון שהיה פה, לא ידעתי את זה לפני כן. בבית מאוד תומכים בי ואני מרגיש שהבאתי כבוד מסוים לעדה. וכן, זה גם מרגיש כמו סוג של שליחות".
כשהחניכים נשלחים ליהנות מחמשוש נדיר, סרן לימור מרשה לעצמו להוריד את הכומתה ולהשתחרר מעט. לפי ההבטחות שלו, אולי לא כדאי שהקורסיסטים ירשו לעצמם להירגע בזמן הקרוב. "עכשיו אפשר להתחיל עם הדברים הקשים והמעניינים באמת", הוא מחייך. "עכשיו מעלים הילוך".