אלמוג מאיר ג'אן: "השובה שלנו היה בן אדם פסיכי. כל דבר שאתה עושה יש עונש"

אלמוג מאיר ג'אן הגיע למסיבת הנובה עם תומר סטרוסטה, החבר הכי טוב שלו מתקופת השירות הצבאי בכיפת ברזל. ב- 4:20 בבוקר הם מצטלמים, כשהמסיבה עדיין בשיאה, ולא מעלים בדעתם שזאת תהיה התמונה האחרונה שלהם ביחד. ואז, הכול קורה. המחבלים פושטים על מתחם המסיבה ואלמוג ותומר מוצאים את עצמם נסים על חייהם.

ככה זה התחיל עבור אלמוג, שנחטף משטח המסיבה, ושוחרר מהשבי ב"מבצע ארנון" רק שמונה חודשים לאחר מכן. עכשיו, בראיון ראשון אחרי מבצע החילוץ הבלתי נתפס, הוא מתיישב מול המצלמה של אילנה דיין ומדבר על הכול: על מה שעבר בשבי, על הקשר שנוצר בינו לבין שלומי זיו ואנדריי קוזליב ששוחררו יחד איתו וגם על מה שהוא חושב שראש הממשלה בנימין נתניהו צריך לעשות למען החטופים.

"פתאום מגלגלים אותי בסדין"

כבר בשעות הצהריים של יום שבת ה-7 באוקטובר, הופץ בטלגרם סרטון שבו נראה אלמוג במעין מקלט בעזה, יחד עם ארבעה צעירים נוספים, שנחטפו יחד איתו: אלקנה בוחבוט, בר קופרשטיין, אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל. כולם עדיין בשבי, בעזה.

לא עובר הרבה זמן ואלמוג מופרד מהם: "מגלגלים אותי בסדין", הוא משחזר, "ואתה אומר: בטח יזרקו אותי חי לקבר או משהו. אתה בטוח שזה הסוף. את מי מגלגלים כבר בסדין? אני זוכר גם שאני אומר להם באנגלית - בבקשה אל תהרגו אותי, והם צוחקים עליי. דוחפים אותי לאיזה בגאז' של רכב, יושבים עליי איזה שניים, נותנים לי כאפות, אגרופים, בעיטות ומישהו דפק לי את הקת של הנשק בתוך הראש".

אלמוג יועבר למקום אחר, בו מוחזקים גם שלומי זיו ואנדריי קוזלוב. "שלושה ימים ראשונים לא דיברנו", הוא מספר. "שלושה ימים ראשונים לא ידעתי איך הם נראים, כי אנחנו עם עיניים קשורות". לאחר מכן מורידים לשלושה את כיסויי העיניים, הידיים שהיו אזוקות מאחור עוברות מלפנים, הרגליים עדיין כבולות. הם נמצאים במצב הזה חודשיים וחצי, "כשהייתה העסקה הראשונה עוד היינו קשורים", מספר אלמוג.

בחודשיים הראשונים בשבי הם עוברים בין שישה בתים, ומסביבם כל הזמן הדי המלחמה. בדירה האחרונה שאליה הועברו, בלב נוסיראת, ושם הוחזקו במשך שישה חדשים, אחד השובים היה שונה מכולם. "המחמד שהיה איתנו, המרכזי, היה בן אדם לא יציב, בן אדם פסיכי", אלמוג מספר. "היינו מתים מפחד ליפול על איזה יום שהוא עצבני, ומספיק משהו הכי קטן שקורה, אז פתאום בא לו רעיון לתת לך עונש".

כמו מה?

"לקחת מקל, לקשור אותנו ככה על המקל, לשים לנו עט בפה ולקשור לנו את הפה, לא לדבר, לא להישען על כלום", הוא משחזר בכאב. "פעם יום, פעם יומיים, פעם שבוע".

אלמוג וחבריו לא יודעים בשלב הזה ששמו האמיתי של השובה שלהם הוא עבדאללה אל ג'מאל - בעל הבית שבו הוחזקו, פעיל חמאס שעבד גם כעיתונאי וצלם ברשת אלג'זירה. זה האיש שהפך את חייהם של שלושת החטופים לגיהינום. "מגיעים לסיטואציה בערב שאנחנו שלושתנו מחובקים, בוכים אחד על השני ואנחנו אומרים שאנחנו צריכים להיות פה אחד בשביל השני", אלמוג מתאר.

ביניים: "אמרתי לימ"מניק: בוא נעוף מפה!"

השעה כבר 11 בבוקר, בשבת 8 ביוני, כשלוחמי הימ"מ בפיקודו של ארנון זמורה פורצים לתוך הדירה שבה מוחזקים שלומי, אנדריי ואלמוג. הם מסתערים על החדר שבו שהו השובים. ארנון נכנס ראשון, חוטף אש ונפגע. באותן שניות ממש, חלק מהלוחמים כבר מטפסים על סולם היישר לחלון הקומה השלישית, לתוך החדר שבו מוחזקים החטופים. "הם מצמידים לי את אחד הלוחמים, הוא מוריד ממנו את השכפ"צ, את הקסדה, מלביש עליי", הוא משחזר. "ואני איתו באטרף, אני אומר לו, 'כן, אין בעיה. בוא נעוף מפה!".

מהבית הם נעים תחת אש, בסמטאות של נוסיראת, לכיוון המשאית שתחלץ אותם. הכוח מפנה לתוכה גם את ארנון זמורה, המפקד שנפצע. המשאית נפגעת מאש המחבלים, והכוחות, עם החטופים, נאלצים לפרוק במהירות. הם כבר מתקרבים למסוק, שמחכה על החוף, ואז גם הנגמ"ש נתקע על אחת הדיונות. הלוחמים חוששים שעוד רגע הכלי יתהפך, עם החטופים בתוכו, אבל הם לא רצו לבזבז זמן אז הם מביאים רכב אחר שייקח אותם למסוק. "רק שם במסוק באמת הרגשתי שאנחנו מוגנים", מספר אלמוג. "ברגע שראיתי את אימא, התחבקנו איזה חיבוק של שלוש דקות ככה. רק בוכים ובוכים" הוא מתאר. ואז, ביום שבו חולץ, הוא מתבשר על מותו של אביו, רק כמה שעות לפני כן. "היו לי תכניות גדולות לי ולו".

חשבת שתצליחו לתקן?

"מה זה חשבתי? הייתי בטוח שאנחנו נצליח לתקן. אמרתי שמפה זה לא אותו קשר שהיה לנו".

דווקא הוא שיכול היה לחגוג את הנס הפרטי שלו, מוצא את המילים המדויקות כדי לומר לכל מי שצריך לשמוע שאין מבצע חילוץ שירפא את השבר. שלסיפור שלו היה סוף טוב, שכולנו נזקקנו לו, אבל רבים כל כך עדיין מחכים. "זה לידי בינתיים, זה לא מאחוריי", הוא אומר. "יש את כולם שם, החטופים שנמצאים בעזה. ממש כואב לי. אני רק חושב על האכזבה שתהיה להם אם לא תהיה עסקה".

ראש הממשלה הגיע לפגוש אותך בשיבא. אילו היית פוגש אותו עכשיו, כשיש כנראה סיכוי ריאלי לעסקה ויש עוד פעם את הקולות שאומרים שהוא עלול לטרפד, מה היית אומר לו?

"אני חושב שהייתי שואל אותו - מה אתה רוצה. האם באמת המטרה הסופית שלך, לא משנה מה היא תהיה, שווה את הזמן שהם נמצאים שם? תסתכל לי רגע בעיניים ותגיד לי אם זה היה שווה את זה".

ומה אתה אומר למי שטוען שאי אפשר להפסיק את המלחמה לפני שאנחנו מחסלים את חמאס, גם אם המחיר הוא לוותר על החטופים?

"אני אומר שהוא לא חווה אישית את המלחמה הזאת".

ואת השבי.

"כן. אם הוא היה שם הוא היה מדבר אחרת".