הרבה אספקטים בשירות הצבאי, כמו המדים, הסיכות והמשכורות נראים כמו משהו שולי, לא כמו העניין עצמו. בעבור מספר בקצינים בצה"ל, לא מדובר בעניינים שבשוליים, אלא בעניין המרכזי - כזה שהם מתעסקים איתו סביב השעון ומבחינתם, אף תפר במדים, אף קו על תג היחידה ואף הגה במהדורת החדשות איננו סתמי.
אותם האנשים נחשפים לראשונה, מספרים על התפקיד ועל האופן שבו הם משפיעים על חייו של כל חייל וחייל.
שיבל כרמי מנסור - קריין חדשות ראשי בגלי צה"ל
גיל: 24
מצב משפחתי: רווק
מקום מגורים: כיום בית דגן, גדל בעוספייה
מפלס הלחץ עולה במסדרונות גל"צ כשהמחוג מורה על השעה 12. בעוד עורכת החדשות ממהרת להכניס תיקונים אחרונים במהדורה המתקרבת, קריין החדשות הצעיר שיבל כרמי מנסור מוטרד מעניינים דחופים בהרבה. הוא מביט במראה ומבחין כי זקנו ארוך מדי. השניות חולפות במהרה, אך מנסור עובר חדר־חדר בבניין התחנה ביפו, ומחפש באדיקות מספריים. גם קריין חדשות שממלא את תפקידו ללא מדים מזה שנה, חייב להישאר מדוגם. את קולו של מנסור, הקריין הדרוזי הראשון בגלי צה"ל, שומעים מדי יום ברדיו, אולם רוב האנשים מעולם לא ראו את פניו.
“אני מקריין במרבית מהדורות החדשות המתקיימות מדי שעה עגולה", הוא מספר על תפקידו. “את הקריינות אני מתחיל באמירת השעה ושמי ועובר לידיעות הרלוונטיות. בתפקיד יש דגש מאוד חזק על עברית ועל דיקציה. אתה יכול לשבת בבית־קפה עם חבר ולחשוב שאתה מדבר עברית מושלמת, אבל בשידורי רדיו אתה כבר מבין שזה סיפור אחר".
למה הגעתי לתפקיד: “פשוט התמיינתי לתפקיד ודברים התגלגלו. לא חלמתי על עיסוק בתקשורת קודם, אבל כשראיתי שזו אופציה, אפילו אם רחוקה, חשבתי, למה לא לנסות?" הוא מתאר. “יש מי שטוען שקיבלו אותי לכאן בתור עלה תאנה דרוזי, אבל אני לא חושב שזה נכון, כיוון שהיו יכולים לשבץ אותי בכל תפקיד אחר שאינו קריין חדשות, ועדיין היו אומרים שלגל"צ יש חייל דרוזי. אני חושב שהקרדיט שנתן לי ירון דקל, מפקד התחנה, הוכיח את עצמו, כי אחרת לא הייתי ממלא את התפקיד הזה".
הכי מספק: “לחברים שלי שהגיעו לגל"צ מתלמה ילין היה יתרון אוטומטי עליי בעברית. בסוף הדבקתי אותם באמצעות למידה קשה וממושכת, ובעיקר הרבה עזרה מד"ר אבשלום קור".
בזמני החופשי: “אני קורא ספרים בכמויות. בעברי גם ניסיתי לנגן בגיטרה אבל זה לא הלך לי טוב", מספר מנסור. “אבל גם אם אני לא מנגן בעצמי, מוזיקה זה משהו שאני מאוד אוהב. אין לי ז'אנר מסוים, אני בעיקר אוהב את לו ריד ו'הקילרז', אבל אי־אפשר להגיד שיש סגנון אחד שאני מתחבר אליו".
רגע מיוחד: “אני זוכר את מבצע ‘עופרת יצוקה'", מספר מנסור. “ביום שבת כשפרצה המלחמה תפעלתי את האולפן בשידור חי, והנתונים הראשונים לפיהם צה"ל תקף בעזה החלו להגיע מאל ג'זירה. הייתי במקרה באולפן, והחליטו לנצל בפעם הראשונה את העובדה שאני דובר ערבית כדי שאתרגם את מה שנאמר, אבל מה שהפך את החוויה הזאת למשמעותית זו לא העובדה שתרגמתי משהו מערבית, אלא שהעברתי בשידור חי את תחילת המלחמה".
פסגת השאיפות: “טוב לי איפה שאני, אבל אולי יום אחד אני אקים סטארט־אפ".
אם לא הייתי שדרן בגלי צה"ל: “הייתי לומד תואר בכלכלה. זה תחום שמסקרן אותי".
אל"ם שולי אייל - דואג למשכורת החודשית שלכם
גיל: 46
מצב משפחתי: גרוש ואב לארבעה ילדים
מקום מגורים: גדרה
שלל מעטפות ירוקות וורודות מסודרות בקפידה במגירה, מחכות להישלח אל מאות אלפי חיילים בחובה ובקבע. למתבונן מהצד נראה כי למעטפות אלה אין כל חשיבות, אך כל מי שקיבל מספר אישי והפך לחייל בצה"ל יודע – הנייר הירקרק מכיל את תלוש המשכורת, עליו אחראי מפקד מופ"ת (המרכז לשירותי הפרט, הפרישה והתשלומים), אל"ם שולי אייל.
“אנחנו מדפיסים כשלושה מיליון תלושי משכורות בשנה, שמגיעים לכל חייל בצה"ל", הוא מפרט, “ומקבלים כמיליון פניות פרט בשנה. אנחנו מטפלים בלמעלה מעשרת אלפים חיילים בשנה, ועוזרים למשפחותיהם באמצעות תווי מזון, תלושים, מענקים או מוצרים בסיסיים לבית. אנחנו לא מצילים אנשים מקו העוני, אלא עוזרים להם לצוף מעליו".
למה הגעתי לתפקיד: “הטיפול באנשים מאוד חשוב לי", מבהיר אל"ם אייל ומסביר כיצד הגיע לתפקיד. “כחייל שירתתי כשק"מיסט, אבל כל הזמן רציתי להגיע לתפקיד של טיפול באנשים. צבעתי את עצמי בצבעי פנים של שלישות כדי לסלול לעצמי את הדרך לשם. אני חושב שהעובדה שיש לי הבנה בכלכלה לצד היכרות עם הצבא הגדול, מאפשרת לי להתנהל מול החיילים בכל שלבי השירות בצורה הטובה ביותר".
הכי מספק: “לפני שבועיים הייתי בביקור בישראכרט ושמחתי לראות שבחלק מהדברים, רמת השירות שלנו לא נופלת משלהם. גם נציגים ממשרד ממשלתי ביקרו כאן כדי לבדוק את המצב ויצאו נפעמים מהרמה".
רגע מיוחד: “אני תמיד בוחן את החלוקה של תלושי השכר בצבא בעזרת הבן שלי", אומר אל"ם אייל. “הוא משרת כמעט שנה כלוחם בגולני, וקיבל רק פעם אחת את התלוש. זה מראה שיש עוד מה לשפר", הוא מסביר, ומתייחס גם למשכורת עצמה. "כשאני הייתי חייל, קיבלתי שכר שסיפק את כל צרכיי. אבל לצערי היום, אם נסתכל על העלייה במחירי המוצרים, נגלה שיש שחיקה משמעותית בשכר החיילים".
פסגת השאיפות: “אני רוצה שמופ"ת יהיה ארגון שמצטיין באיכות מתן השירות שלו בהשוואה לכל גוף אזרחי מוביל במשק", הוא מודיע. “יש לנו הרבה במה להתגאות, ויש גם מה לשפר. כרגע, חשוב שנעבוד על שדרוג מערכות המידע של הארגון שלא השתנו מזה 36 שנה".
בזמן הפנוי: “אני אוהב לצאת עם הילדים לים או ללונה פארק ולנהל איתם שיחות על החיים", אומר אל"ם אייל. “לא מזמן לקחתי אותם להופעה של ריהאנה, אבל הם לא כל כך נהנו בגלל שהיא איחרה".
אם לא הייתי מפקד מרכז מופ"ת: “הייתי רוצה להיות רמ"ח פרט באכ"א. תחום הפרט מאוד מעניין אותי, והמגע עם האנשים והיכולת לעזור להם ולפתור את בעיות הפרט שלהם זה הדבר שהכי חשוב לי".
זלמן שבס - פיתח את רובה התבור
גיל: 63
מצב משפחתי: נשוי ואב לשני ילדים
מקום מגורים: ראש העין
מאחורי כל נשק שאתם חותמים עליו בנשקייה, יש הרבה מאוד אנשים שהשקיעו שנים של חשיבה. “כל פיתוח נוצר מתוך צורך", אומר זלמן שבס, מהנדס ואחד מהמפתחים של רובה התבור בחברת IWI (תעשיות נשק ישראל).
“ברוב המקרים, צה"ל מאפיין לנו את סוג כלי הנשק שהוא צריך ואיזה תפקיד הוא רוצה שהנשק ימלא. על בסיס הדרישה הזאת אנחנו בונים מפרט טכני, שלעולם לא יקלע ב־100 אחוז לדרישות הלקוח. זה עולם של התפשרויות, שבו אנחנו כל הזמן מתקנים ומוסרים חזרה. כשהשלב הזה נגמר, מתחיל הפיילוט בו אנו בוחנים אם כלי הנשק מתאים לתנאים בשטח".
למה הגעתי לתפקיד: “האתגר שבתפקיד משך אותי מאוד. לפני כן הייתי אזרח עובד צה"ל בחיל החימוש, עד שהרגשתי שמיציתי וחיפשתי משהו אחר. בתוך צה"ל כמעט ולא מפתחים דברים חדשים, לכן הלכתי למקום שבו אפשר לעשות את זה".
רגע מיוחד: “כשהתבור נכנס לצה"ל בתחילת שנות האלפיים הוא לא הגיע מיד לחיילים", נזכר שבס. "הייתה הרבה חשדנות וספקנות כלפיו. צריך להבין שנשק קל הוא בתחתית שרשרת המזון של מערכת הביטחון. הוא לא מכריע מערכות כמו תותחים וכוחות חיל האוויר. בנוסף, בשנות ה־90 לצה"ל לא היה מחסור מיוחד בכלי נשק ולכן הבחינה של התבור הייתה בגדר אופציה ולא צורך הכרחי. לשמחתי, בסוף החליטו לבחור בו".
הכי מספק: “התבור הוא הבייבי שלי", מודה שבס. “אני מרגיש שהוא כמו ילד שלי כיוון שגידלתי אותו, חוויתי עמו רגעים של שמחה ועצב, וכשהוא יצא לעולם הגדול כל מה שאמרו עליו הגיע אליי", הוא אומר. “ליצור נשק זה באמת תהליך קשה. התפקיד של מהנדס מורכב מחמישה אחוזים דבש ו־95 אחוזים זבל. בשלב הפיתוח אוכלים דבש כי זה מעניין ונחמד, אבל בשלב הניסויים אוכלים את 95 האחוזים האחרים. בתקופת הניסויים לא הכול הולך חלק. אתה מרגיש שאנשים אומרים דברים רעים על הילד שלך, אבל מהביקורת הבונה הזאת לומדים".
פסגת השאיפות: “הייתי שמח אילו היינו משתחררים מהתלות של שימוש בנשק חם והשימוש באבק שריפה. אנחנו עם הדבר הזה כבר 200 שנה – הגיע הזמן לעבור לרובה לייזר. עד שלא נגיע לשם, לא יהיו בתחום שלנו עוד הרבה חידושים".
בזמן הפנוי: “אני שייך לדור שמחזיק ספר ביד ולא מרותק למסך הקטן", הוא מספר. “אני בעיקר אוהב ספרי מד"ב שמאתגרים אותי, כמו יצירותיו של אסימוב. הבעלים של החברה מעודד אותנו ללכת ולצפות בסרטי מדע בדיוני, כי הוא טוען שמשם באים הרעיונות הכי טובים. לצערי ייקח זמן עד שנגיע לטכנולוגיה כמו שאנחנו רואים בסרטים, אבל אולי זה עוד יקרה".
אם לא הייתי מפתח כלי נשק: “הייתי מתעסק בפיתוח ציוד רפואי", הוא משער. “הרבה אנשים מחו"ל שואלים אותי האם יש לי בעיה מוסרית עם העובדה שאני מפתח כלי נשק. אני תמיד עונה להם שאם לא היו מלחמות בארץ ולא הייתי חושב שזה קריטי למדינת ישראל, הייתי שמח לפתח משהו שיציל חיי אדם".
אנדריי גרימברג - משרטט את הסיכות והתגיות בצה"ל
גיל: 62
מצב משפחתי: נשוי, אב לשני ילדים וסב לשני נכדים
מקום מגורים: רחובות
אנדריי גרימברג משרטט כבר 14 שנה את הסיכות, התגים והדגלים שהפכו לסמלי סטטוס בצבא הגדול. אולם בניגוד לקולגות באזרחות שנעזרים במחשבים משוכללים לצורך עיצוביהם, גרימברג מעדיף לדבוק בשיטה הישנה והטובה. גם היום הוא עדיין מצייר כל תג וסיכה בצה"ל על שולחן השרטוט בעזרת עט מיוחד, ממש כפי שעשה בנעוריו כשלמד אמנות בבית־הספר ברומניה.
“עיצבתי כמה סיכות ותגים מפורסמים", אומר גרימברג. “ברוב המקרים, נציגים מיחידות צה"ל השונות מגיעים עם רעיונות ואני מעצב אותם, מכניס בהם שינויים ומשרטט אותם עם העט שלי. למרות שהרעיונות לרוב אינם שלי, לפעמים אני מציע פרטים מקוריים".
למה הגעתי לתפקיד: “אחד הדברים שאני הכי אוהב בתפקיד הוא היכולת שלי לשמח אנשים", הוא אומר ומדגים. “כשהבן שלי שירת בחיל האוויר, הוא אמר לי: ‘הדגל של היחידה מקולקל והחבר'ה רוצים דגל חדש'. כמובן שמיד נרתמתי לטובתם והכנתי להם דגל חדש שהם מאוד אהבו. זה משמח לדעת שאתה גורם אושר לחיילים".
הכי מספק: “לא מזמן שרטטתי שתי סיכות חדשות לבודקים הביטחוניים בקריה. בניגוד לרוב הסיכות, זאת הייתה מבוססת על רעיון שלי. יש תחושת סיפוק לדעת שאנשים עונדים סיכה שאתה חשבת עליה".
רגע מיוחד בתפקיד: “לפני כמה שנים הגיע אליי למשרד מח"ט הצנחנים דאז, אביב כוכבי (כיום ראש אמ"ן), וביקש לעצב תג חדש לחטיבה. בזכות הכימיה שהייתה בינינו והשיח הפתוח, הגענו למצב שהתג הנוכחי עם הנחש המכונף נראה כפי שנראה. נחמד לדעת שאנשים בדרגות גבוהות מוכנים לפתוח את הראש".
פסגת השאיפות: “אני רק מקווה שימשיכו להיעזר בי גם בעתיד, שאעזור לעצב עוד רעיונות חדשים".
בזמן הפנוי: “אני אוהב ציור, פיסול וגרפיקה אבל אין לי זמן לזה", מספר גרימברג. “אני גם מאוד אוהב לצלם. כשמצלמים צריך להסתכל על הדברים בתפיסה מיוחדת, ואת הדבר הזה לקחתי גם לעולם השרטוט".
אם לא הייתי שרטט: “הייתי רוצה לעבוד במפעל טקסטיל, אבל לצערי כבר אין הרבה כאלה בארץ".
רס"ן דימיטרי רומינצב - אחראי על עיצוב המדים
גיל: 34
מצב משפחתי: נשוי ואב לשני ילדים
מקום מגורים: רמלה
אם אי פעם תהיתם מי האדם שאחראי על העיצוב של המדים שלכם, הגיע הזמן שתכירו את רס"ן דימיטרי רומינצב. בתפקידו הצבאי הוא משמש רמ"ד הלבשה והנעלה באט"ל, דבר שהופך אותו לסמכות האופנתית העליונה בצה"ל. “אני דואג לכל פרטי הלבוש, מהנעליים ועד הכובע", הוא אומר בחיוך. אף על פי שעבר עשור מאז החלפת מדי ה־ב' בצה"ל, רס"ן רומינצב עובד מדי יום על פריטי לבוש חדשים.
“עיצבתי מדי לחימה שנראים כמו דרייפיט ועתידים להתווסף למדי ה־א' וה־ב'", הוא מגלה. “הכנו את המדים בהתאם לדרישות של יחידות שמתפקדות בתנאי שטח קשים, והם הוכנסו בשנתיים האחרונות לשימוש בכל יחידה מיוחדת שמכבדת את עצמה: מיחידת מגלן ועד השייטת. בשנה הבאה רוצים לבחון בזרוע היבשה את השימוש במדים אלה גם ביחידות סדירות. יכול להיות שבקרוב מלש"ב שיתגייס לגולני יקבל גם את מדי הלחימה בנוסף למדים הרגילים".
למה הגעתי לתפקיד: “הבנתי שכאן הנגיעה לפרט וההשפעה שלך על הצבא מאוד דומיננטית", הוא מסביר. “מהמבנה שבו אני יושב בתל השומר יוצאות החלטות שמשפיעות על כולנו, החל מאנשי קבע ועד המתגייסים הטריים".
רגע מיוחד: “בשנה שעברה התחלנו לעצב כומתה חדשה שעשויה מחומרים סינתטיים ומיועדת לחיילים צמחוניים או טבעוניים. בהתחלה הייתה רק כומתת בקו"ם ירוקה, אבל התחלנו לייצר גם כומתות שחורות", מציין רס"ן רומינצב. “בהתחלה חשבתי שזה קוריוז, אבל הבנתי שיש אנשים שזה חשוב להם שכבשה לא תסבול בשביל הצמר. על טעם ועל ריח אין להתווכח ולא על אידיאולוגיה של אנשים, ולכן בצבא אנחנו נותנים להם מענה".
הכי מספק: “אני מאוד גאה בגרביים האנטי בקטריאליים שפיתחנו לפני כמה שנים. היום לוחם יכול לגרוב אותם במשך שלושה ימים בתרגיל חטיבתי מבלי להזיע ומבלי שיצטברו יבלות", הוא מספר בגאווה. “גם ביחידות הלוחמות יש שביעות רצון גדולה. הדבר היחיד שהם ביקשו זה עוד גרביים, ולא שום דבר אחר!"
פסגת השאיפות: “לפני כמה חודשים התפרסם דוח שציין שחיילי צה"ל מסתובבים על מדי א' בלי אמצעי הגנה נגד השמש", הוא מספר. “כמובן שלכולם יש כומתה אבל אף אחד לא יסתובב איתה על הראש, לכן השאיפה שלי היא לעצב כובע ייצוגי למדי א' שיהיה נוח. כובע שניתן להניח על הכותפת ולא ייראה כמו צ'יקמוק. כרגע אנחנו בעבודת מטה עם ענף משטר ומשמעת אכ"א בנושא, ואני מקווה לטוב".
בזמן הפנוי: “אני אוהב לטייל עם הילדים בצפון", אומר רס"ן רומינצב. “לפעמים בטיולים אני גם מקבל רעיונות לעיצובים חדשים. פעם אחת הלכנו כל המשפחה במסלול עם הרבה אבנים. זה הביא אותי לעשות בדיקה נוספת של הנעליים הצבאיות, לראות עד כמה הן מחליקות ועד כמה מבנה הסוליה מתאים לכך שהאבנים לא יחדרו".
אם לא הייתי רמ"ד הלבשה והנעלה: “יש לי הכשרה של מהנדס כימיה, אז אני מניח שהייתי עובד במפעל כימי".